אינטרקונטיננטליה

זה כנראה יהיה הטקסט הכי שמאלני שקראתם ממני בחיים, ובמובן הזה אני מנסה לזקק ניצוצות מהשמאלנות. כשאני רגע מתבונן בערבים במבט אותנטי בנפש שלי, קשה שלא להתנשא. התנשאות אמיתית ועמוקה כזאת, כמו אדם בוגר וחכם שרואה ילד מטומטם. ואתה שואל את עצמך: איך בכלל נקלענו לסיטואציה. איך העם הכי מפואר בתולדות האנושות, נתקע על אי בודד דוקא עם העם הכי נבער, הכי חסר אישיות. עם שכל כולו טפיליות ילדית לא מתוחכמת שמנסה לחיות דרכנו ובמקומנו. עם שבחר להיאבק בנו כדי להרגיש שהוא שווה ערך. להמציא נרטיב מתחרה ולהרגיש שיש לו היסטוריה. כשהם מסתכלים לנו עמוק בעיניים אתה לעיתים לא נדירות רואה שם הערצה וקנאה, כמיהה לאישור. כשבן גביר עסוק יומם וליל בלהוריד להם את הפיתות בכלא או כשהיהודים צוהלים מסרטוני עזה המזורבבת, מה שטראגי זה שהגבירה שכחה באופן מאוד עמוק שהיא הגבירה. כמו אדם מכובד שהלך ברחוב ולפתע כלב נשך אותו אז הוא יורה בו טיל כתף. אדוני תירגע, קצת פאסון. אתה העם הכי מפואר בהיסטוריה. מה אתה מאבד עשתונות, מה אתה יורד לרמה? 'להתחיל לדבר ערבית' זה נלעג, זה מביך. דבר איתי על מקדש, על אור לגויים, על חסד משפט וצדקה. עכשיו אני מבין קצת יותר טוב את אברהם שמחזיק בראש את 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' אבל עכשיו אשתו משגעת אותו לעשות מעשה פזיז וקיצוני בגלל עלבון אישי ברור: לגרש את הבן שלי? למה, כי נעלבת מהשפחה הזאת? זו סיבה ככה לרדת לרמה שלה? לעשות משהו שאפילו אנשים קטנים מאוד לא עושים? עד כאן ההיגיון השמאלני. שהוא עמוק מאוד במובן הזה, ושורשו בזיהוי נכון של העליונות של עם ישראל (אצלם זה בא לידי ביטוי כסתם גאווה אליטיסטית, כמובן). אבל כל זה רק דה יורה. דה פקטו ה' אומר לאברהם לשמוע בקולה של שרה, לגרש את בן האמה, עד כמה שקשה ליהודי של צורה להתלכלך בעניינים האלה. אז חייבים לזרבב ולגרש, אבל אפשר גם רגע קודם לתת הכרה לעצם הטרגדיה שבכך שיהודים שעסקו בקצות החושן, בקול הנבואה, בפרנץ רוזנצוייג ובר' צדוק הכהן מלובלין, נדרשים לפתע לעזוב את רומו של עולם ואשכרה ללכת להרוג ערבים.