משה פייגלין Moshe Feiglin

מה שאמר שר הביטחון כץ, שאם יחטף חייל, עזה תמחק. זה בדיוק, אבל בדיוק מה שלפני 30 שנה אמר יצחק רבין - כשהסבירו לו שברובים שאנחנו מעבירים לאש"ף ירו בנו, ואז אמר רבין אם ירו בנו כדור אחד אנחנו נמחק אותם וכל הסכמי אוסלו יתפרקו במקום וצה"ל יחזור וישלוט בכל האזורים שנסוג מהם. אז במשך שלושים שנה, אנחנו חוזרים ומשקרים לעם ישראל בדיוק את אותו שקר. כנראה מישהו חושב שאנחנו כאלה פראיירים שאף פעם לא מתים אלא מתחלפים כל הזמן ואפשר לחזור על אותם שקרים של אוסלו, שאם הם רק יעשו דבר כזה אנחנו נעשה אחרת, אתם כולכם מרבין ועד ישראל כץ, לצערי הרב שבויים באוסלו ואף אחד לא מציע דרך אל מחוץ למתכונת אוסלו מלבד זהות.

לא מנצחים באמצעות לגיטימציה. משיגים לגיטימציה באמצעות ניצחון. כבר שלוש שנים ישראל מביטה מעבר לכתף: מה יאמרו בוושינגטון, כיצד יגיבו באירופה, והאם העולם ירשה לנו להגן על עצמנו. אבל מדינה שאינה מאמינה בצדקת דרכה - אינה יכולה להכריע את אויביה. ומדינה שאינה מכריעה את אויביה - מאבדת גם את כבודו של העולם. עם ישראל, שהעניק לאנושות את בשורת המוסר, אינו זקוק לשיעורי מוסר מאירופה או מארצות הברית. אנחנו לא צריכים לבקש לגיטימציה. אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו, להגדיר את מטרת המלחמה - ולנצח. לא עוד סבבים. לא עוד מלחמה ללא תכלית. כיבוש. גירוש. התיישבות. פייגלין. הגיע הזמן לנצח.

היכן המלאך שבעקדת יצחק שהתרחשה ביום הכיפורים - "אל תשלח ידך אל הנער"?! היכן המלאך שיציל את הנער היום? הרצח במעיין בבנימין היה רצח ידוע מראש. שום מלאך לא מסוגל להושיע עם הטומן את ראשו בחול מחפש את הרוצח במקום לנצח במלחמה.

עמדתי בבית הרבי מליובאוויטש בכפר חב"ד (770), מקום ספוג בקדושה, בתפילה ובמסירות נפש עצומה למען עם ישראל. כשנשאלתי מה ברצוני לבקש, הייתה בלבי תפילה אחת ברורה: שהקדוש ברוך הוא יעשה את רצוני כרצונו. שלא נשגה, שלא נטעה, ושכובד האחריות של הנהגת עם ישראל לעולם לא יביא אותי או את חבריי לידי תקלה. שכל אמירה וכל מעשה שלנו יהיו אך ורק לעשות נחת רוח לאבינו שבשמיים - מתוך שמחה, יראת שמיים ואהבת ישראל אמיתית. פתחנו באקראי באגרות הקודש של הרבי, והתשובה שיצאה פשוט הרטיטה את הלב: ברכה מפורשת להצלחה בשליחות הציבורית, לפעול ״במילוי תפקידו האמור, יראה פרי טוב בעמלו ויפעל בזה מתוך בריאות וטוב לבב״, מתוך הבנה שעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל - חד הם. בלי פשרות, בלי ויתור על סנטימטר של ארץ או על קוצו של יו"ד של אמת. ממשיכים בשליחות הזו, בחרדת קודש ובביטחון מלא בצדקת הדרך. גמר חתימה טובה ושנה מבורכת לכל בית ישראל!

איך ננקה את הפיקוד הבכיר בצה"ל? שאל אותי נער בכנס, ועניתי בלי פילטרים: הלוחמים והמפקדים בשטח הם דור של גיבורים. יש עם מי לנצח. הבעיה מתחילה ומסתיימת למעלה: את מסמך רוח צה"ל והקוד האתי המעוות - לשרוף במדורה גדולה. קצינים שעברו הכשרות וקסנר וקרנות זרות - להעביר פוליגרף כדי לבדוק נאמנות ערכית. למחוק את תפיסת הסבבים וההשתבללות ולבנות צבא יבשה מסיבי, חותר למגע וקטלני. צבא שמשרת מעצמה גאה ובטוחה בצדקתה, לא צבא מתנצל.

שירת האזינו אינה רק זיכרון עתיק. היא מדברת אלינו - עכשיו. ״כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם״. כשעם ישראל מתנתק מזהותו, הוא מתחיל לפקפק בצדקת דרכו. כך נולדה קונספציית אוסלו: ארץ חמדה נמסרה לישות טרור, והאויב קיבל במתנה זהות, נשק ותקווה להכריע אותנו. אבל שירת האזינו אינה מסתיימת בחורבן. היא מסתיימת בהבטחה: "כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו - וכיפר אדמתו עמו". דם יהודי אינו הפקר. אדמת ישראל אינה עומדת למכירה. ועם ישראל עוד ישוב אל זהותו - וינצח. שבת שלום, צום מועיל וגמר חתימה טובה.

אמ"לק: למוסלמים מותר, ליהודים אסור. עיריית תל אביב אוסרת על יהודים להציב מחיצה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים באירוע הסליחות בחוף תל ברוך. כדאי להתעכב על זה לרגע. כשמוסלמים מבקשים לחיות על פי אמונתם, להתפלל על פי מנהגם ולשמר את תרבותם - דת הפרוגרסיביות ממהרת להסביר לנו על "רב-תרבותיות", על "הכלה" ועל החובה לכבד את זהותו של האחר. אבל כשהיהודי מבקש לעשות בדיוק את אותו הדבר - פתאום הזהות הופכת ל"הדרה", המסורת ל"כפייה", והמחיצה שבין עזרת הנשים לעזרת הגברים הופכת לסכנה שיש לסלק מן המרחב הציבורי. זו אינה סתירה מקרית. זו תמציתה של התפיסה הפרוגרסיבית. היא מוכנה להכיל כל זהות - מלבד זהותו של בעל הבית. המוסלמי רשאי להיות מוסלמי. הנוצרי רשאי להיות נוצרי. היהודי נדרש להיות "אוניברסלי". כלומר - פחות יהודי. ולכן המאבק בחוף תל ברוך אינו באמת מאבק על מחיצה. המחיצה היא רק התירוץ התורן. המאבק האמיתי הוא על שאלה עמוקה הרבה יותר: האם לאחר אלפיים שנות גלות, יהודי ששב לארצו רשאי סוף סוף לחיות בה כיהודי - בחירות ובביטחון, בלי לבקש רשות ובלי להתנצל על עצם זהותו. לפני שלוש שנים כבר ראינו את המראות הקשים של יום הכיפורים בתל אביב. ראינו תפילה הופכת לזירת התגוששות. ראינו כיצד דווקא בשם הליברליזם, המאבק במסורת היהודית הופך למעשה שנחשב נאור. ימים ספורים לאחר מכן היכה בנו האויב וטבח בנו ב-7 באוקטובר. שלוש שנים של מלחמה היו אמורות ללמד אותנו משהו על משמעותה של זהות. על משמעותו של עם. על המחיר שמשלמת חברה שמתנתקת מעצמה, עד שהיא מתקשה להבחין בין אוהב לאויב. אבל יש מי שמסרבים ללמוד. הם עדיין נלחמים במחיצה. עדיין נבהלים מיהודי שמניח תפילין, מתפלל, מאמין - וזוכר מי הוא. והם עדיין קוראים לזה "חירות". לא. חירות אינה הדרישה מהיהודי להשיל מעליו את זהותו כדי להיות ראוי למרחב הציבורי. חירות היא בדיוק ההפך. לא שבנו לארץ אבותינו אחרי אלפיים שנות גלות כדי להחליף גלות פיזית בגלות רוחנית. לא הקמנו מדינה יהודית כדי שהיהודי ייאלץ שוב להצניע את יהדותו, להתנצל עליה ולבקש רשות כדי לחיות על פיה. שבנו לכאן כדי להיות בני חורין. ובני חורין אינם מבקשים רשות להיות מי שהם.

עסקת הענק לאספקת חימושים על ידי ארה"ב בעשור בקרוב, לא תשפיע על המערכה הקרובה מול איראן, אך היא כן תבטיח את המשך תלותה של ישראל בארה"ב. כל המשאבים הנדרשים צריכים להיות מופנים לפתיחה של עוד ועוד פסי ייצור תחמושת, שהיו בעבר ונסגרו. בע"ה כשר ביטחון, אדאג לכך שהקונספציות שהובילו עם פתיחת המלחמה לתלות בלתי נסבלת באמריקנים, יעלמו מן העולם וגישה שונה לחלוטין תנהל את בניין הכח.

המילים של סוג'וד ממג'ד אל-כרום הן סטירת לחי מצלצלת לכל מי שעדיין שקוע בתרדמת. בלי להתנצל, דקות ספורות אחרי חקירת משטרה, היא מיישירה מבט למצלמה ושופכת את האמת שכל כך הרבה פוליטיקאים מנסים לטייח: הגליל איננו צפון ישראל בעיניה, אלא "פלסטין הכבושה". וכשהיא בוחרת לצטט לחוקרים את השורה "אדמת הערביות היא לערבים - ציוני, ארוז וחלוף לך!" - היא לא מדקלמת פולקלור, היא משרטטת יעד אסטרטגי. המראיין שמהלל אותה כ"גיבורה" רק חותם את האירוע: זו אינה מחאה אזרחית על כביש או על תקציב חינוך, זו מלחמת דת - מלחמת בעלות על אדמת ארץ ישראל. הטרגדיה היא לא מה שהיא אומרת, אלא האופן שבו המערכת הישראלית בוחרת להחריש אוזניים. במקום לראות בזה מרד לאומני גלוי, הממסד המשפטי והביטחוני מתעקש לתרגם שנאה לאומית למונחים של "זכויות הפרט" ו"חופש הביטוי". שוטפים לנו את המוח שנים שתמורת עוד תקציבים, עוד אזורי תעשייה ועצימת עיניים סדרתית מול בנייה בלתי חוקית, נקבל שקט. אבל אי אפשר לקנות נאמנות בכסף, ובטח שלא בריפיון. כשמדינה מפגינה חולשה וספק בצדקת דרכה, הצד השני מזהה את הריק ונכנס בו בכל הכוח. מי שקורא לנו לארוז, לא יירגע כשנסלול לו מחלף. הוא רואה בוויתורים שלנו עדות לכך שהציונות היא אפיזודה חולפת. שאנחנו מוותרים על מדינת העם היהודי! הבעיה מעולם לא הייתה חוסר במשאבים, אלא אובדן מוחלט של תודעת בעל הבית. הפכנו לאורחים מבוהלים בנחלת אבותינו, שמתנצלים על עצם נוכחותם ומאפשרים לגיס עוין להרים ראש מבפנים, בחסות תעודות זהות כחולות ותקציבי עתק. המשחק הזה חייב להיגמר, ובאופן חד-משמעי. הזכות לחיות כאן בכבוד ובשלום שמורה אך ורק למי שמקבל על עצמו את הריבונות היהודית במלואה, ללא קריצות וללא תנאים. מי שמגדיר את עצמו כאויב, שרואה בציונות פשע ומייחל לגירושנו - מקומו אינו כאן. לא שלילת רישיון, לא קנס מנהלי ולא שחרור מתוקשר מהתחנה, אלא שלילת מעמד והוצאה מהארץ. הגליל, ממש כמו הנגב וירושלים, הוא לב לבו של הבית הלאומי שלנו. מי שדורש מהיהודים "לארוז ולחלוף", יגלה שמי שיארוז בסופו של דבר את חפציו הוא רק מי שמסרב להכיר בזכותנו הבלעדית על הארץ הזו. הגיע הזמן להפסיק להתנצל, ולהתחיל לשלוט. הגיע הזמן לנצח!

תקשיבו לו. אל תסיטו את המבט ואל תתרצו. "אני חמאסניק, אבא שלי חמאסניק, וכולנו חמאסניקים", הוא אומר למצלמה בלי למצמץ. הוא לא מדבר על מצוקה - להיפך, לדבריו הכל גן עדן בעזה - ולא על "כיבוש". הוא מצהיר בדיוק מה התוכנית: "לפתוח את הגדר עם שופלים ודחפורים, להיכנס אליכם, לחטוף אתכם ולהרוג אתכם כמו צפרדעים", ומפרט בקור רוח: "שחיטה בסכין חדה, שחיטה!". הוא מבטיח 7 באוקטובר חדש, מעזה ומיהודה ושומרון כאחד. האיש הזה איננו חריג; הוא האויב שעומד מולנו, שצמח מתוך החולשה והעיוורון המוסרי של הפיקוד הצבאי והמדיני. הם רצו "וילה פרוגרסיבית בג'ונגל", מכרו אשליות של "צבא קטן וחכם", גדרות וניהול סכסוך, וקיבלנו טבח. כשבע"ה אהיה שר הביטחון, התיאטרון הזה יסתיים ביום הראשון. הדבר הראשון שיקרה הוא ריסוק הקוד האתי הגלותי שמנהל כיום את צה"ל, והחלפתו בחוק היסוד הנצחי: הקם להורגך - השקם להורגו. שום שופל לא יתקרב לגדר ושום מחבל לא יחלום לחטוף, כי הוראות הפתיחה באש ישתנו לחלוטין - מי שמתקרב לגבול או מאיים על יהודי, מחוסל במקום, ללא אזהרה וללא היסוס. כדי שזה יקרה, ננקה את הצבא מהמשפטנים והפצ"רים שקשרו את ידי הלוחמים, ונטהר את הפיקוד מקצונת ווקסנר שהחדירה תודעה תבוסתנית של הכלה ופחד מניצחון. במקומם יקומו מפקדים שדורשים נ י צ ח ו ן! נקים מחדש את אוגדות היבשה ועוצבות השריון שפורקו, ונבנה זרוע אדירה של טילים וכטב"מים שתכה בכל מוקד טרור בעוצמה, מתוך חזון של מעצמה יהודית אזורית שקובעת את המציאות ולא מתגוננת מפניה. מעל הכל, הופכים את המשוואה: כל העם צבא וכל הארץ חזית. כל אזרח יעבור חיול ואימון בסיסי של חודש, יקבל נשק אישי ארוך עם כספת לביתו, וישתלב בכיתות הכוננות. מיליון יהודים חמושים ומאומנים יעמדו כחומה בצורה מול אלו שחולמים לשחוט אותנו "בסכין חדה". מול ברבריות אין הכלה - יש רק ניצחון מוחלט ומוחץ! הגיע הזמן לנצח!

עמדתי הלילה ברחבת הכותל המערבי, מביט באלפי היהודים שמציפים את המקום בסליחות. מכל הגוונים, מכל הקצוות, ימין ושמאל, דתיים ושאינם. מקום מקדשנו פועל כמו מגנט. כמי שעולה להר הבית כבר שלושים שנה, אני רואה את התהליך הזה קורה בעיניים: ככל שאנחנו מעמיקים את האחיזה בשורש, במקום הקדוש לנו ביותר - הארץ נפתחת אלינו. במשדר שאלו אותי מה קרה כאן מאז השבעה באוקטובר, מאיפה הצימאון האדיר הזה של הדור הצעיר. והתשובה טמונה בשאלה פשוטה אחת: איך האויב קרא למלחמה הזו? הם קראו לה "מבול אל-אקצא". אנחנו כינינו אותה בשם הטכני וחסר הנשמה - "חרבות ברזל". אבל כשהלוחמים שלנו נכנסו לעזה וראו בכל בית תמונה של הר הבית, התעוררה השאלה הפנימית העמוקה: מה החזון שלנו? בשביל מה אנחנו נלחמים? האויב הזכיר לנו בעל כורחו שהקרב איננו רק על עצם הקיום - אלא על הייעוד. לא מלחמת חרבות ברזל, אלא מלחמת הרוח, מלחמת המקדש! ומהרוח הזו צריכה לצמוח גם האחדות האמיתית שלנו. במקום לעסוק בהאשמות הדדיות בלתי נגמרות שבהן כל צד מנגח את משנהו באסון - הימין מאשים באוסלו והשמאל מאשים בהמשכו - הגיע הזמן לומר ביושר: כולנו נושאים באחריות. רק מתוך לקיחת אחריות עמוקה והבנה של שורשי המחדל נוכל לבנות כאן עתיד ראוי ולא לגלגל את האסון לדורות הבאים. צפו בקטע מתוך המשדר מהכותל.

הם לא רוצים לפסול אותי, הם רוצים לפסול אתכם!! הם רוצים לפסול את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. קראתי את הררי המילים המבוהלות שהגישו בוגי יעלון, יעל גרמן, עמר בר-לב וחבריהם בעתירה לפסילתי - ואני רוצה להגיד להם תודה. תודה שהורדתם את המסכות. תודה שהסברתם לעם ישראל בצורה החדה ביותר על מה בדיוק הבחירות האלה. הוויכוח מעולם לא היה על "חוק ומשפט". הוויכוח הוא על שאלת השאלות: מי אנחנו? האם אנחנו נס היסטורי של עם ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות כדי להקים את מדינתו הריבונית, או עוד דמוקרטיה מערבית מקרית במזרח התיכון, "מדינת כל אזרחיה" בדרך לאבדון? את התשובה שלהם הם ניסו לכפות עלינו באוסלו - וקיבלנו את טבח 7 באוקטובר. הם המשיכו בהפקרות הזו בממסד הביטחוני, כשהטיפו ל"הכלה", ל"ניהול הסכסוך" ולקניית שקט מדומה במזוודות דולרים. אנחנו זעקנו והזהרנו - והם לעגו לנו ביהירות. הם המשיכו במסע הבריונות של 2023, כשרמסו את הכרעת הבוחר, עודדו סרבנות, פירקו את צה"ל ודחפו אותנו אל סף מלחמת אזרחים. ועכשיו, אחרי שהקונספציה שלהם התנפצה במחיר דמים בלתי נתפס - במקום להרכין ראש, להכות על חטא ולבקש סליחה, הם באים למחוק אותנו מפתק ההצבעה! אז יש לי חדשות לחבורת אוסלו: אני לא חוזר בי מאף מילה. להפך. אני אומר בקול צלול, גאה ולא מתנצל: מדינת ישראל שייכת לעם היהודי. הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הראויה לנו - אבל היא כלי בידי הריבון היהודי, לא נשק שנועד לפרק את זהותנו הלאומית מבפנים. לכל אדם מגיעות זכויות אדם בסיסיות, אך הזכויות הלאומיות והאזרחיות בארץ הזו שייכות לעם ישראל בלבד. ואחרי האסון הנורא שפקד אותנו, אני אמשיך לומר את המילים שהקונספציה שלכם מנסה לקבור: כיבוש. גירוש. התיישבות. ניצחון!!! תראו את הצביעות: כשבכנסת ישראל יושבים תומכי טרור שמתייצבים בגלוי לצד אויבינו - שומרי הסף שותקים. שם אין שום "סכנה לדמוקרטיה", אבל כשאני -משה פייגלין- דורש להכריע את האויב ולהניף בגאווה את נס הזהות היהודית - פתאום נאחזים בפלצות. זה לא מאבק על דמוקרטיה. זה פחד מוות מהכרעת העם. ולכן, אני מודיע כאן ועכשיו בצורה הברורה ביותר: בית המשפט העליון הפך עצמו מזמן לטריבונל פוליטי מובהק. אני לא מכיר בסמכותו המוסרית ואני מסרב לבקש ממנו הכשר או תעודת כשרות אידיאולוגית. מבחינתי, החלטת ועדת הבחירות היא סופית. אם הוועדה תחליט לפסול אותי - לא אערער לבג"ץ. לא אבקש רשות מטריבונל פוליטי להתמודד על אמונו של עמי. אם הוועדה תאשר אותי והם אלה שיגררו אותי לבג"ץ - אתייצב שם בגו זקוף, להישיר אליהם מבט ולהגן על האמת, על עקרונותינו ועל זכותכם לבחור בדרכה של זהות. כדי לגדוע אחת ולתמיד את הניסיון לטשטש את מי שאנחנו, החוק הראשון שסיעת 'זהות' תניח על שולחן הכנסת יהיה תיקון היסטורי לשם המדינה: "ישראל - מדינת העם היהודי". הקרב הזה גדול ממני. הוא על עתיד הילדים שלנו. הם מבינים היטב מה הרוב היהודי בארץ הזו חושב, ובדיוק בגלל זה - הם מפחדים לתת לכם להצביע. אנחנו לא נשתוק, לא נמצמץ, ולא ניתן להם להחזיר אותנו לקונספציה. ממשיכים בכל הכוח. שתפו בכל הכוח!

אם היינו עושים לעזה את מה שהאנגלים עשו לגרמנים בדרזדן והאמריקנים עשו ליפנים בהירושימה, אף אחד לא היה מתלונן על “נזק אגבי”. הסיבה לכך שאנו מושמצים בגלל “נזק אגבי” היא שלא ביצענו “נזק לכתחילי”.

בתוך הערפל, המבוכה והנהגה שאיבדה את המצפן - קם העם הנפלא הזה ומזכיר לכולנו מי אנחנו ולשם מה שבנו לארצנו. לא מתוך שיקולי נוחות, אלא מתוך תודעת בעלות פשוטה וטהורה. אויבינו קיוו לראות בצפון רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל ועיירת רפאים נטושה. הם הניחו שהפחד יכריע אותנו ושנקבל על עצמנו מעמד של פליטים במולדתנו. והנה, דווקא עכשיו, מתייצבות משפחות חלוציות ואומרות בקול ברור: קריית שמונה היא ביתנו, ומכאן לא נסוגים - כאן מעמיקים שורש. הניצחון לא יוכרע רק בעוצמת האש, אלא קודם כול בעוצמת הרוח ובאחיזה הבלתי מתפשרת באדמה. שיבת בנים אל גבולם מתוך חירות וייעוד. חיזקו ואמצו, חלוצי קריית שמונה. אתם האור שמגרש את החושך.