משה פייגלין Moshe Feiglin

פטריוטיזם? לא בבית ספרו של נאור נרקיס. כשיושב מולי אדם שמדבר גבוהה-גבוהה על פטריוטיזם, אבל בו בזמן עודד ישראלים לרדת מהארץ ולעבור לברלין - אני לא יכול לשתוק. בפודקאסט האחרון הצבתי מראה מול נאור נרקיס. קשה להכיל את הציניות: אדם שמעולם לא ראה שדה מערכה, ששירת שירות מקוצר במקום הכי בטוח ומשתלם, מרשה לעצמו להטיף מוסר ולהאשים את לוחמי ההסדר והציבור הדתי במותם. זה פשוט להקיא. בזמן שהלוחמים שלנו - אלו שרצים קדימה גם כשהם משאירים משפחה וילדים מאחור - מקריבים את חייהם, נרקיס בוחר להפוך את השכול שלהם לדגל פוליטי. אני תמיד אמרתי שאני בעד שירות שווה לכולם, אבל הניסיון להשתמש בדם החיילים כדי לנגח את הציבור הדתי, ועוד על ידי מי שקרא לנטוש את המדינה - זהו אובדן מוסרי מוחלט. אז אל תדברו איתי על פטריוטיזם. כשהמסיכות נופלות, הציבור רואה בדיוק עם מי יש לנו עסק.

בישראל הפוליטיקאים לא מרגישים שהם עובדים אצל הציבור. הם מרגישים שהם שולטים בו. לכן אין כאן דיבייטים אמיתיים. לכן אפשר להבטיח דבר אחד ולעשות את ההפך. ולכן גם מי שבגד באופן הבוטה ביותר בבוחריו עדיין נתפס כדמות פוליטית לגיטימית. הבעיה שלנו איננה רק מי יושב בכיסא ראש הממשלה. הבעיה עמוקה הרבה יותר. כל עוד אזרחי ישראל יראו את עצמם כילדים של המדינה במקום כבעלי הבית שלה, נמשיך לקבל פוליטיקה של מניפולציות, עסקאות אישיות והפרת אמון. עם בן חורין לא מתחנן למנהיגיו. עם בן חורין מעסיק אותם, מפקח עליהם ומחליף אותם כשהם מועלים בתפקידם.

מי שמציע חזון אמיתי מזמין ויכוח אמיתי, מי שלא מציע שום דבר - משאיר אותנו תקועים באותו המקום. אז מי מציע יותר, עופר כסיף או מתן יפה? צפו והחליטו בעצמכם.

פנחס מלמד אותנו אמת שקשה לעכל: לפעמים דווקא הנחישות הבלתי מתפשרת היא שמביאה שלום. אחרי זוועה כמו השבעה באוקטובר, אי אפשר להגיב בכלים של שגרה. מול רוע חריג נדרשת הכרעה חריגה. שלום לא נולד מהכלה, מהססנות ומעוד סבב. שלום מגיע כשלאויב ברור שאין לו עוד תקווה לנצח. שבת שלום.

אתם מבינים את גודל הזוועה?! בזמן שהמערכת משחררת מחבלי נוח’בה ללא משפט, היא בוחרת לרדוף את הלוחמים שהגנו עלינו! והיא לא מסתפקת בזה - היא מתעלמת מהפוסט-טראומה, מזלזלת בנפש הלוחם, ומנסה לשבור אותם. זו לא רק רשעות, זה אובדן דרך מוסרי שחייב להיפסק. אני לא אשתוק. הגיבורים שלנו לא לבד.ביום א’, ה-5.7 בשעה 18:00, אנחנו מגיעים לביתו של טירן (משעול הנרקיס 6, קרני שומרון) לערב הזדהות. בואו נמלא את הרחוב, בואו נראה להם שאנחנו לא נפקיר את מי שסיכן את חייו בשבילנו. נלחמים למען הלוחמים, למען השוטרים, למען עם ישראל!

“ראש הממשלה דפק הופעה”, אומר ברדוגו! ולפתע נוחתת אצלי הודעה; “פוסט שלך מלפני 6 שנים תראה מה זה...” ואני קורא את מילותיי שלי ולא יודע את נפשי מצער: “...את תמימות בנינו, שמגיעים לצבא עם תחושת צדק בתולי, חדורי רוח לחימה ומוטיבציה לחתירה לניצחון, אנו מנצלים עד תום בכדי לשמר את חיינו הנוחים בעורף ולהימנע מהכרעה - שהיא קודם כל מוסרית! אנו מעדיפים לסכנם לחינם מבלי לצייד אותם ביכולת אמיתית להגן על עצמם מול אויב שאינו לובש מדים. וכשאנו מלווים את קורבנות השיטה חסרי המזל אל קברם, אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו מוסריים... כי טוב למות בעד אוכלוסיה עויינת... וכשנתפוס את מי שהרגם, נספר לעצמנו שניצחנו, וכשנשחררו באיזו עסקה, ננוד למשפחות באי נוחות, וכשנשלח שוב את המחזור הבא, את בנינו- ‘הבשר הטרי’ - לצבא, לרדוף שוב אחר מי שלא רצינו לנצח ולרפד לנו את האשליה הנוחה - עדיין נוחה - בתל אביב, אז הבנים שכבר השתחררו, יהיו בטיול בדרום אמריקה וימחקו מזכרונם את השנים בהם הפכנו אותם לכוח שיטור קולוניאלי משולל צדק, ואילו הגנרלים ששימרו את הנרטיב יקודמו בסולם הדרגות ומי מבנינו שירצה להישאר בצה”ל יבין היטב כיצד ניתן וכיצד לא ניתן להתקדם. עד ש... עד שכל התפלצת הזו תתפוצץ בפרצופנו ביום פקודה...” כך כתבתי, שלוש שנים לפני המלחמה, ולפני שגם משפחתי ואני הפכנו לאלה שנדים להם באי נוחות. לא צפיתי. וכי מה כבר ישנה מה אמר אתמול ומה יגיד מחר. הקהל מן הסתם הריע לנתניהו - החלילן מהמלין, שדפק שוב הופעה. העיקר ש”ניצחנו”. לנו התהילה, וכל האחריות למחיר האיום, רובצת כולה על הצד השני. נשוחח על כך ועל נושאים רבים נוספים בלייב 5×5 היום בשעה 17:00 מחכה לכם

אלף ימים לשבעה באוקטובר. אלף ימים מאז הובקעה העיר - והפרצה עדיין לא נסגרה. אין הכרעה. אין ניצחון. רק עוד סבבים ועוד קורבנות. האויב יודע היטב על מה המערכה. השאלה היא האם גם אנחנו מבינים. הכול מתחיל בירושלים. והכול גם ייגמר בירושלים. הבוקר, בי"ז בתמוז, אלפי יהודים עולים להר הבית ומזכירים: עם ישראל לא שכח על מה אנחנו נלחמים.

ישראל אינה מדינת חסות של אף מעצמה. מי שמדבר אלינו מלמעלה, צריך לשמוע תשובה ברורה: עם ישראל עומד זקוף. הגיע הזמן להפסיק להישען על הדוד סם ולהתחיל לבנות בריתות, אינטרסים ושותפויות עם העולם כולו. עם ישראל אינו בן חסות. עם ישראל הוא אומה ריבונית גאה!

לפעמים צריך לדעת ללמוד גם מהיריב. בזמן שבמחנה הלאומי ממשיכים להתפצל, לחשב חשבונות ולחכות לראות מי יוביל את מי - בשמאל הבינו את הכלל הפשוט ביותר בפוליטיקה: כשיש מטרה משותפת, מתאחדים. כבר לפני חודשים יזמה מפלגת זהות פנייה לכל המפלגות האידיאולוגיות והאמוניות ולכוחות החדשים שמבקשים להיכנס לפוליטיקה: בואו נשב יחד ונבנה אלטרנטיבה לאומית אמיתית. הנתונים ברורים - חיבור כזה גדול משמעותית מסכום חלקיו. יש לו פוטנציאל להפוך לכוח פוליטי גדול ומשפיע, אפילו יותר מהמפלגות הגדולות הקיימות. אבל מעבר לגודל האלקטורלי, השאלה האמיתית היא שאלת החזון. אם יקום מחנה מאוחד עם דרך, זהות וכיוון ברור - ישראל תוכל סוף סוף לצאת ממעגל הקסמים של פוליטיקת “רק לא” ולחזור לפוליטיקה של רעיונות, של ייעוד ושל תקווה. הגיע הזמן להפסיק לספור מנדטים ולהתחיל לבנות עתיד.

מה שחסר למערכת הביטחון זה לא כסף, מה שחסר שם זה חזון. לא עוד חומר אתם צריכים, רוח אתם צריכים רוח קרב. רמטכ”ל ישראלי מרוויח פי כמעט פי שתיים מראש ממשלה! הרמטכ”ל האמריקאי מרווח כמחצית מרמטכ”ל ישראלי. את התמורה להשקעה המטורפת הזו קיבלנו בשביעי לאוקטובר... במדעי הבירוקרטיה, הממסד והסיאוב, יודעים להסביר כיצד החל משלב מסויים, ככל שאתה משקיע יותר אתה מקבל פחות. מערכת הביטחון דורשת עכשיו עשרות מיליארדים כדי “להמשיך להחזיק את הראש מעל המים”. אבל האמת המרה היא שהם צריכים את המליארדים האלה כדי להמשיך ולטמון את הראש בחולות הקונספציה. הגנרלים שלנו מאוד מקפידים לא לנצח. לא בעזה ולא בלבנון. ״עקרתי את ערך הניצחון מרוח צה”ל, כי זהו ערך שלילי״, מסביר פרופ’ אבי שגיא. וכדי לא לנצח, צריך הרב הרבה כסף... הרבה כסף לסבבים חסרי תוחלת. הרבה דמים והרבה דם. אנחנו שופכים טונות של כסף לתוך בור ללא תחתית. אנחנו מרוקנים את הקופה הציבורית, פוגעים בשירותים האזרחיים הכי בסיסיים, ומקריבים את איכות החיים של הדור הנוכחי - וכל זה עבור מה? עבור “ניהול” של המצב הקיים? עבור חוסר הכרעה מתמשך. שום תקציב, גם לא 200 מיליארד שקלים, לא יביא ביטחון כל עוד אין אסטרטגיה של הכרעה וניצחון. כסף לא מחליף חזון. אם הערכים האלו - של הכרעה, ניצחון, כיבוש גירוש והתיישבות - לא מופיעים בתוכנית העבודה, אז כל שקל נוסף שמוזרם למערכת הוא שקל מזיק... שקל שמזמין את ה 7 באוקטובר הבא. הגיע הזמן להפסיק להאכיל את המפלצת של “ניהול הסכסוך”. הגיע הזמן לעשות את הצעד הכואב אך הכרחי: לא עוד הזרמת כספים עיוורת, אלא שינוי כיוון אסטרטגי. כי בלי הכרעה - שום תקציב בעולם לא יספיק לנו.

צה"ל טוען שחסרים לו 17,000 חיילים. מודל הגיוס של זהות מגייס את כולם ומקובל גם על רוב מוחלט של החרדים. אבל האמת היא שמה שחסר לנו עכשיו הוא רמטכ"ל כגדעון. לגדעון היו 32000 חיילים, אבל בעין חרוד הוא הסתפק ב 300 ואיתם ניצח. הסדירים והמילואימניקים שלנו נטחנים כי צה"ל מחק את ערך הניצחון וקידש את ערך הסבב... יש לנו את החיילים הטובים והמסורים ביותר. לא כח אדם של חיילים חסר לצה"ל, אלא מוח אדם ורוח אדם חסרים לגנרלים הפרוגרסיביים שלו. כי בשביל עוד סבב חסרים 17,000 חיילים אבל בשביל לסגור את המים לעזה ולנצח, או למחוק את תעשיית הנפט של איראן ולנצח - אפשר להסתפק ב- 300.

לפני שלוש שנים, הודיע בית המשפט כי לדעתו אין כאן עבירת שוחד - אבל הפרקליטות התעקשה להמשיך. לאחר שלוש שנים של מלחמה משפטית המתחוללת תוך כדי מלחמה לאומית, לאחר שלוש שנים בהן חיילי צה"ל הקיזו את דמם בשדות הקטל בעוד ראש הממשלה שאמור לפקח על המערכה מכלה את זמנו בדיונים עקרים - שוב חוזרים השבוע השופטים ומחווים את דעתם כי אין בסיס לעברת השוחד. ומה בכך? מה זה באמת משנה מה אמרו, או לא אמרו השופטים? מה משנה האמת? ומה זה משנה אם אנחנו במלחמה וחיילים נהרגים - מטרת העל היתה ונותרה להפיל את נתניהו. מי שניצח באמת, זה לא מחנה רק ביבי ולא מחנה רק לא ביבי. מי שמנצח בענק זו המגפה, מגפת הכן ביבי לא ביבי. המגפה הזו מוחקת כל סיכוי לשיח של מהות. פעם התווכחו כאן על שלום ומלחמה, שטחים והתנחלויות, התווכחו כאן על מהויות. היום?! היום הסיפור הוא לא עובדתי ולא אידאולוגי, כל הסיפור היום הוא אישי ומחנאי. המפלגות לא מגויסות להצגת שיטתן לטיפול באסון, האסון מגויס לניצחון המפלגות זו את זו. וזה קורה בכל התחומים הקריטיים. מערכת המשפט היא זירה פוליטית, מערכת הביטחון היא זירה פוליטית, וההתמודדות בזירה המדינית, גם היא מגוייסת על מלא לצרכים פוליטיים. אז אחרי שלושת השנים הקשות ביותר של ישראל, שוב אמרו השופטים לפרקליטות, רדו מזה, אין שם שום שוחד. ומה בכך… כי הרי השוחד שהיה או לא היה, מעולם לא עניין - לא את הפרקליטות ולא את המחנה הפוליטי שאותו היא מקדמת. המשפט ההזוי הזה מאפשר להלום במחנה היריב? זה כל מה שחשוב ולכן - ממשיכים… אז אחרי שלוש השנים הקשות ביותר בישראל, אין שום הפקת לקחים מהמחדל הביטחוני הנורא, ואותן קונספציות שהובילו למלחמה ממשיכות לנהל אותה ולהוביל לכך שאין הכרעה בשום חזית ובמציאות שלנו חוסר הכרעה משמעו תבוסה אסטרטגית. ומה בכך… כי הרי הפקת הלקחים והניצחון על אויבנו הוא לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לגלגל את האחריות לאסון הביטחוני והמדיני, האחריות שהיתה עד השביעי לאוקטובר, והאחריות לאסון שנמשך בכל החזיתות מאז השביעי באוקטובר, אל מגרשו של היריב הפוליטי. זוהי המנצחת הגדולה. מגפת הכן ביבי לא ביבי, שמונעת כל התייחסות אמיתית למציאות, המגפה שתוקעת אותנו על כל אגפינו, בתוך הקונספציה הישנה ובמקום לתקן את המעוות, מגייסת את כל כל כוחותינו אל גילגול האשמה אל המחנה היריב. יש רק גורם אחד שהולך להתמודד בבחירות הקרובות שאינו נגוע במחלה הממארת הזו. ישנה רק מפלגה אחת שהתריעה במשך עשרות שנים מפני האסון, שמשהגיע התריע מה יקרה אם נמשיך בדרך בה נוקטים, מפלגה אחת שאינה עושה הנחות לא לשמאל שהביא את אוסלו ובעקבותיו את ה- 7 באוקטובר, ולא לימין שבמשך 30 שנה הנציח את אוסלו ובעקבותיו את ה-7 באוקטובר. יש רק מפלגה אחת שלא עושה הנחות, לא לשמאל שהביא את המחבלים מטוניס לעזה, ולא לימין ששיחרר את סינואר, לא לשמאל שהעביר למחבלים את כספי המיסים ולא לימין שהעביר את הכסף הקטארי, לא לשמאל שיצר מערכת משפט מפלצתית ולא לימין שחיזק ושימר אותה, לא לשמאל שהרעיל את הצבא בקונספציות פרוגרסיביות ולא לימין שתיחזק את הפוליטיזציה הזו בצבא, יש רק מפלגה אחת שלא סולחת לשמאל שחיבר את מערכות הביטחון אל חבל הטבור האמריקני, ולא לימין שממש הפך את האמריקנים למפקחים העליונים של הצבא. זוהי מפלגת זהות. אנחנו יודעים ומבינים שהאחריות לגדול שבאסונות רובצת לפתחם של שני המחנות. אנחנו לא מהאו"ם, יש לזהות אידאולוגיה מאוד ברורה, אבל זה לא מונע מאיתנו להתייחס למציאות מתוך העיניים והצרכים האמיתיים של עם ישראל בשעתו הקשה ביותר, לא מתוך הצרכים הפוליטיים הקטנוניים. יש רק מפלגה אחת המביטה במציאות הקשה בצורה אובייקטיבית ונותנת את התשובה - זהות.

לפני שלוש שנים, הודיע בית המשפט כי לדעתו אין כאן עבירת שוחד - אבל הפרקליטות התעקשה להמשיך. לאחר שלוש שנים של מלחמה משפטית המתחוללת תוך כדי מלחמה לאומית, לאחר שלוש שנים בהן חיילי צה"ל הקיזו את דמם בשדות הקטל בעוד ראש הממשלה שאמור לפקח על המערכה מכלה את זמנו בדיונים עקרים - שוב חוזרים השבוע השופטים ומחווים את דעתם כי אין בסיס לעברת השוחד. ומה בכך? מה זה באמת משנה מה אמרו, או לא אמרו השופטים? מה משנה האמת? ומה זה משנה אם אנחנו במלחמה וחיילים נהרגים - מטרת העל היתה ונותרה להפיל את נתניהו. מי שניצח באמת, זה לא מחנה רק ביבי ולא מחנה רק לא ביבי. מי שמנצח בענק זו המגפה, מגפת הכן ביבי לא ביבי. המגפה הזו מוחקת כל סיכוי לשיח של מהות. פעם התווכחו כאן על שלום ומלחמה, שטחים והתנחלויות, התווכחו כאן על מהויות. היום?! היום הסיפור הוא לא עובדתי ולא אידאולוגי, כל הסיפור היום הוא אישי ומחנאי. המפלגות לא מגויסות להצגת שיטתן לטיפול באסון, האסון מגויס לניצחון המפלגות זו את זו. וזה קורה בכל התחומים הקריטיים. מערכת המשפט היא זירה פוליטית, מערכת הביטחון היא זירה פוליטית, וההתמודדות בזירה המדינית, גם היא מגוייסת על מלא לצרכים פוליטיים. אז אחרי שלושת השנים הקשות ביותר של ישראל, שוב אמרו השופטים לפרקליטות, רדו מזה, אין שם שום שוחד. ומה בכך… כי הרי השוחד שהיה או לא היה, מעולם לא עניין - לא את הפרקליטות ולא את המחנה הפוליטי שאותו היא מקדמת. המשפט ההזוי הזה מאפשר להלום במחנה היריב? זה כל מה שחשוב ולכן - ממשיכים… אז אחרי שלוש השנים הקשות ביותר בישראל, אין שום הפקת לקחים מהמחדל הביטחוני הנורא, ואותן קונספציות שהובילו למלחמה ממשיכות לנהל אותה ולהוביל לכך שאין הכרעה בשום חזית ובמציאות שלנו חוסר הכרעה משמעו תבוסה אסטרטגית. ומה בכך… כי הרי הפקת הלקחים והניצחון על אויבנו הוא לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא לגלגל את האחריות לאסון הביטחוני והמדיני, האחריות שהיתה עד השביעי לאוקטובר, והאחריות לאסון שנמשך בכל החזיתות מאז השביעי באוקטובר, אל מגרשו של היריב הפוליטי. זוהי המנצחת הגדולה. מגפת הכן ביבי לא ביבי, שמונעת כל התייחסות אמיתית למציאות, המגפה שתוקעת אותנו על כל אגפינו, בתוך הקונספציה הישנה ובמקום לתקן את המעוות, מגייסת את כל כל כוחותינו אל גילגול האשמה אל המחנה היריב. יש רק גורם אחד שהולך להתמודד בבחירות הקרובות שאינו נגוע במחלה הממארת הזו. ישנה רק מפלגה אחת שהתריעה במשך עשרות שנים מפני האסון, שמשהגיע התריע מה יקרה אם נמשיך בדרך בה נוקטים, מפלגה אחת שאינה עושה הנחות לא לשמאל שהביא את אוסלו ובעקבותיו את ה- 7 באוקטובר, ולא לימין שבמשך 30 שנה הנציח את אוסלו ובעקבותיו את ה-7 באוקטובר. יש רק מפלגה אחת שלא עושה הנחות, לא לשמאל שהביא את המחבלים מטוניס לעזה, ולא לימין ששיחרר את סינואר, לא לשמאל שהעביר למחבלים את כספי המיסים ולא לימין שהעביר את הכסף הקטארי, לא לשמאל שיצר מערכת משפט מפלצתית ולא לימין שחיזק ושימר אותה, לא לשמאל שהרעיל את הצבא בקונספציות פרוגרסיביות ולא לימין שתיחזק את הפוליטיזציה הזו בצבא, יש רק מפלגה אחת שלא סולחת לשמאל שחיבר את מערכות הביטחון אל חבל הטבור האמריקני, ולא לימין שממש הפך את האמריקנים למפקחים העליונים של הצבא. זוהי מפלגת זהות. אנחנו יודעים ומבינים שהאחריות לגדול שבאסונות רובצת לפתחם של שני המחנות. אנחנו לא מהאו"ם, יש לזהות אידאולוגיה מאוד ברורה, אבל זה לא מונע מאיתנו להתייחס למציאות מתוך העיניים והצרכים האמיתיים של עם ישראל בשעתו הקשה ביותר, לא מתוך הצרכים הפוליטיים הקטנוניים. יש רק מפלגה אחת המביטה במציאות הקשה בצורה אובייקטיבית ונותנת את התשובה - זהות.

מחיקת הרישום הפלילי של אלאור עזריה משמחת אבל היא לא פותרת את בעיית השורש. בעיית השורש היא התודעה הפרוגרסיבית שמגדירה את האויב כמה שמאיים עליי מיידית, ואם האיום מוסר - נלקחת לי הזכות המוסרית לפעול. אלאור הרג מחבל פצוע על הרצפה. לפי סולם הערכים היהודי הוא עשה מצווה, אבל לפי סולם הערכים הפרוגרסיבי הוא חטא חטא חמור- הוא עבר את הקו בין חיסול איום לבין פגיעה לא מוסרית ב׳חף מאיום׳. העיוות מוסרי שמלווה אותנו מאז אוסלו וקוטל בחיילינו ובאזרחינו באלפים, מצריך תיקון עומק שיבוא עם אימוץ מוסר המלחמה היהודי, זה שמפורט במצע של זהות. אין ׳ניהול סכסוך׳, ׳נטרול מחבל׳, ׳המנהרה היא האויב׳ וכל מיני הזיות פרוגרסיביות שהשתלטו עלינו. יש ׳הקם להורגך השכם להורגו׳, ועמים נלחמים זה בזה, לא ארגונים. ומחבל פצוע על הרצפה שלא מחוסל - זה הערה לחייל. הדרך לשינוי המיוחל עובר בקלפי. זהות במשרד הביטחון, ואנחנו נהפוך את היוצרות.

המאבק הבין-גושי כבר לא רלוונטי. נתניהו קורא ל"ממשלה רחבה"? מצוין. זה הרגע שבו סוף סוף אפשר לומר את האמת: כל ההצגה של "ימין נגד שמאל", מלחמת ה"כן ביבי" מול גוש ה"רק לא ביבי" הסתיימה. אנחנו כבר יודעים איך זה עובד: בגין, שרון, נתניהו - הליכוד לדורותיו עסקו בעיקר בביצוע מדיניות השמאל, עקב בצד אגודל, ולעתים קרובות אפילו בעקיפה משמאל. התחרות היחידה שהתקיימה כאן בשנים האחרונות הייתה מי ימסור יותר שטחים ומי יבגוד יותר בערכי ארץ ישראל בשם ה"אחריות הלאומית". עכשיו, כשהמחיצות נופלות, אין יותר תירוצים. כשאין הבדל מהותי בתוכן, הממשלה הופכת למנגנון אחד שמוביל את אותה אינרציה. מי שחיפש את ההבדל בין המחנות, גילה שאין כזה. הגיע הזמן לעבור מממשלה של "עוד מאותו דבר" למנהיגות שבאמת מאמינה בערכים שלה. זמן זהות!

מה שחסר למערכת הביטחון זה לא כסף, מה שחסר שם זה חזון. לא עוד חומר אתם צריכים, רוח אתם צריכים רוח קרב. רמטכ"ל ישראלי מרוויח פי כמעט פי שתיים מראש ממשלה! הרמטכ"ל האמריקאי מרווח כמחצית מרמטכ"ל ישראלי. את התמורה להשקעה המטורפת הזו קיבלנו בשביעי לאוקטובר... במדעי הבירוקרטיה, הממסד והסיאוב, יודעים להסביר כיצד החל משלב מסויים, ככל שאתה משקיע יותר אתה מקבל פחות. מערכת הביטחון דורשת עכשיו עשרות מיליארדים כדי "להמשיך להחזיק את הראש מעל המים". אבל האמת המרה היא שהם צריכים את המליארדים האלה כדי להמשיך ולטמון את הראש בחולות הקונספציה. הגנרלים שלנו מאוד מקפידים לא לנצח. לא בעזה ולא בלבנון. עקרתי את ערך הניצחון מרוח צה"ל, כי זהו ערך שלילי מסביר פרופ' אבי שגיא. וכדי לא לנצח, צריך הרב הרבה כסף... הרבה כסף לסבבים חסרי תוחלת. הרבה דמים והרבה דם. אנחנו שופכים טונות של כסף לתוך בור ללא תחתית. אנחנו מרוקנים את הקופה הציבורית, פוגעים בשירותים האזרחיים הכי בסיסיים, ומקריבים את איכות החיים של הדור הנוכחי - וכל זה עבור מה? עבור "ניהול" של המצב הקיים? עבור חוסר הכרעה מתמשך. שום תקציב, גם לא 200 מיליארד שקלים, לא יביא ביטחון כל עוד אין אסטרטגיה של הכרעה וניצחון. כסף לא מחליף חזון. אם הערכים האלו - של הכרעה, ניצחון, כיבוש גירוש והתיישבות - לא מופיעים בתוכנית העבודה, אז כל שקל נוסף שמוזרם למערכת הוא שקל מזיק... שקל שמזמין את ה 7 באוקטובר הבא. הגיע הזמן להפסיק להאכיל את המפלצת של "ניהול הסכסוך". הגיע הזמן לעשות את הצעד הכואב אך הכרחי: לא עוד הזרמת כספים עיוורת, אלא שינוי כיוון אסטרטגי. כי בלי הכרעה - שום תקציב בעולם לא יספיק לנו.