הלכה יומית עפ"י מרן זצוק"ל

פרשת נצבים וילך תשפ"ו מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל ההלכה מוקדשת לעילוי נשמת אבי היקר       *הרמן צבי בן רבקה ופנחס הלוי ז"ל* שהיום יום אזכרתו תהא נשמתו צרורה בצרור החיים בגן עדן כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל עם ובית ישראל שבת שלום ומבורך                 הוקדש על ידי                       בנו     * * * * * * * * * * * * * * * * נאמר בפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵ֣רְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". רבותינו במסכת מגילה (לא:) אמרו, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורים קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, כדי שתכלה שנה קללותיה. כלומר, עזרא תיקן שיקראו בפרשת "כי תבא" שקראנו בשבוע שעבר, כדי שתכלה שנה וקללותיה. והקשו התוספות, מדוע אם כן לא קוראים באמת בפרשת כי תבוא בשבת האחרונה שלפני ראש השנה? מדוע בין ראש השנה לפרשת כי תבוא נמצאת תמיד פרשת נצבים? והסבירו התוספות, שזאת משום שאנו רוצים להפסיק ולקרוא בשבת האחרונה שלפני ראש השנה בפרשה שלא מוזכרות בה קללות, ולא להסמיך את הקללות ליום ראש השנה. ובכל זאת מצאנו בדברי רבותינו, כי יש קשר גם בין פרשת נצבים לראש השנה, ואין פרשת נצבים עומדת רק כחציצה בין פרשת כי תבוא לראש השנה. וכמו שאמרו במדרש (תנחומא), אמר חזקיה בנו של רבי חייא, למה נסמכה פרשת נצבים לפרשת הקללות? לפי שכאשר שמעו ישראל תשעים ושמונה קללות האמורות בפרשת כי תבא, הוריקו פניהם, אמרו למשה רבינו, מי יכול לעמוד בכל אלו? ומשה רבינו עליו השלום היה מפייסם ואומר להם, "אתם נצבים היום כולכם", אמתי אתם נצבים? בזמן שתהיו "כולכם" כאגודה אחת לפני ה' יתברך. וכמו שנאמר "חיים כולכם היום". בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, הרי אינו יכול לשוברם, ואילו אם יקח קנה אחד, אפילו תינוק יכול לשוברו, וכן אתה מוצא בישראל שאינם נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת, שכאשר ישראל אגודים, הם מקבלים פני שכינה, ושום מקטרג לא יכול לשוברם. והוא מה שנאמר גם כן בהמשך הפסוקים, "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵ֣רְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ", כלומר, כאשר כל עם ישראל כולם מצויים יחד באחדות, אזי הם יכולים לעמוד בפני הפורענויות הכתובות בפרשת כי תבוא, אז הם יכולים לצאת זכאים בדינם גם בימים הנוראים וגם לעתיד לבוא. ובמה שנאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הקשה הרה"ג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שלכאורה היה נכון לומר "מנשיאך ועד שואב מימך", או "ממלכך ועד חוטב עציך", ומה ביאור הדבר שהוזכרו בסיום הפסוק "חוטב העצים" ו"שואב המים", הלא שניהם נמצאים בתחתית הסולם מצד מעמדם ופרנסתם? והסביר, כי התורה רומזת לנו, שכל אדם ואדם, יש לו את הכוחות המיוחדים שלו, ולכן אנו קוראים פרשה זו דוקא בערב ראש השנה, כי הדברים מהוים הכנה נפלאה לימי הדין. נקח לדוגמא את בחורי הישיבות. לפעמים בא בחור ישיבה ואומר, מה אני ומה חיי? הלא לחברי, ישנם כשרונות גדולים, והוא שקדן גדול בתורה מטבעו, ולכן הוא הולך ומתעלה, אבל אני, אנה אני בא? וכן אנשים העמלים לפרנסתם, לפעמים בא אחד מהם ואומר, מה אני ומה חיי? הלא עברתי כבר את כל חודש אלול, ואיני מרגיש שום התרגשות ושום התפעלות, לבי לב אבן! ואנה אני בא? משיבה להם התורה הקדושה, "*אתם נצבים היום כולכם*"! אך לא מכולכם דורש ה' יתברך את אותן הדרישות, יש בכם אדם שהוא שואב מים, ויש בכם אדם שהוא חוטב עצים, אך בכולכם אני חפץ! כל אחד לפי כוחותיו, כל אחד לפי היכולות שלו. יש תביעות מ"ראשיכם", יש תביעות מ"שבטיכם" יש תביעות מ"זקניכם" וכיוצא בזה כל איש ישראל, יש תביעות מ"חוטב עציך" ויש תביעות מ"שואב מימיך", כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי כישוריו. ומסופר, שפעם פנה הגאון רבי נפתלי אמסטרדם, לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט, ויאמר לפני רבו, רבי! אילו היו לי את הכשרונות של ה"שאגת אריה", והיה לי את ה"לב" של ה"יסוד ושורש העבודה", ואת המדות של כבוד הרב, הרי אז... השתיק אותו רבי ישראל ואמר לו: "נפתלי! בראש שלך! בלב שלך! במדות שלך!" כלומר, אין ה' חפץ אלא במיצוי היכולות של כל אדם באופן פרטי. אך זאת כמובן גם באחדות גדולה בין כל חלקי העם, שכולם יחד נחשבים לדבר שלם, הראוי לזכות בדין בזכות הרבים. בימים הללו, אדם עומד ומתבונן, ובאמת הוא חפץ לשוב בתשובה שלימה, אך הוא אומר, הנה בשנה שעברה ניסיתי לחזור בתשובה, ובשנה שלפניה גם כן ניסיתי לחזור בתשובה, אבל אני עומד באותה דרגה! ומה יהא עלי? לכן על כל אדם להתאזר בעוז, לשבת ולחשוב, באיזה ענין באמת יוכל לפי כוחותיו לשנות את דרכו. אם יוכל, יקבל על עצמו שלא לדבר לשון הרע, או יקבל על עצמו שלא יסתכל בדברים האסורים, או יקבל על עצמו ללמוד בכל יום זמן מסויים. וכן על זה הדרך, יקבל על עצמו קבלה גמורה שיוכל לעמוד בה. אבל חלילה להתייאש ולחשוב כי כלתה אליו הרעה. אתם נצבים היום "*כולכם*", את כולם חפץ ה' לראות נצבים לפניו, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, כי לא יחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה. לכן חזקו ונתחזקה. ונזכה לשבת שלום, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.​

חזרה בתשובה על לשון הרע, ועל הוראה בטעות שתי שאלות: אם דיברתי על חבירי לשון הרע, האם עלי ללכת אליו ולספר לו מה שעשיתי, כדי לבקש את סליחתו? ומה הדין לגבי רב, שהחמיר בדבר שבאמת אפשר להקל, האם הוא צריך לבקש על כך סליחה? תשובה: כבר ביארנו כמה פעמים ביארנו, שעבירות ש"בין אדם לחבירו", אין יום הכפורים מכפר עליהם, עד שיפייס את חבירו. *דעת החפץ חיים* ומעתה לכאורה, מי שדיבר על חבירו לשון הרע, בודאי שעליו ללכת בעצמו אל חבירו, ולספר לו את מה שאירע, ולבקש את סליחתו. שאם לא כן, כיצד יוכל לבקש ממנו מחילה? וכן כתב הגאון בעל ה"חפץ חיים" (כלל ד סעיף יב), שצריך לגלות לחבירו מה שדיבר עליו. *דעת רבי ישראל מסאלנט* אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב (בספרו על ימים נוראים עמוד רמד), שאם אין חבירו יודע שהוא דיבר עליו לשון הרע, ונראה שאם יספר לו שדיבר עליו לשון הרע, אז יחרה אפו ויגדל צערו, אין לספר לו שדיבר עליו לשון הרע. והביא שכן פסק בספר שלמי מועד (עמוד נו) בשם הגאון רבי ישראל מסאלנט. והדברים מסתברים, שהרי תכלית הדבר, שיהיה שלום ושלוה בין ישראל, ומתוך כך שיספר לחבירו מה שעולל לו, אדרבה, תגדל המריבה, ויסתלק השלום יותר. לכן נכון לשתוק, ולבקש מחבירו "סליחה" באופן סתמי, כפי שרבים נוהגים בערב ראש השנה. ולא יפרט לו מה שאירע. ומכאן ולהבא יחזור בתשובה שלא לעשות כן. *דברי רבי שלמה זלמן אוירבך* והוסיף הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (בשלמי מועד שם), שאם פגע בכבודו של חבירו, וחבירו אינו יודע שהוא פגע בכבודו, ואם יסופרו לו הדברים כהוייתן יקפיד ויחרה אפו עליו, רשאי שלא לספר לו כלל, אלא יבקש ממנו סתם מחילה בלבד. ועל כיוצא בזה נאמר, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". ומכאן ולהבא, יזהר שלא לשוב עוד לכסלה. *שגגת תלמוד – עולה זדון* ולגבי השאלה השנייה, רב שהחמיר לשואל, וכגון שפסק לו שהעוף שבידו טריפה, והיה הדבר טעות, כי באמת יש להקל בדבר. או רב שפסק לספרדי להחמיר בדבר שהספרדים מיקלים, או להיפך, וגרם לו נזק. האם הרב צריך לבקש מחילה? יש אומרים שאין הרב צריך לבקש מחילה על כך, והביאו טעם לדבריהם. ומרן רבינו זצ"ל (עמוד רמג) כתב, שאין בדבריהם "לא טעם ולא ריח", ומכיון שאמרו חז"ל "שגגת תלמוד – עולה זדון", כלומר, מי שלא למד, ולכן חטא, הרי הוא כמי שעשה במזיד (בכוונה), לכן ודאי שעל הרב לרצות את השואל ולפייסו בממון, שיסלח לו. ומרן הגאון רבינו צבי פסח פראנק זצ"ל, כשהיו באים לפניו עניי ירושלים ועוף בידם, לשאול עליו אם הוא טרף, והיה נראה בעיניו שיש להטריף את העוף, היה מטריף, ומשלם לשואל את כל דמי התרנגולת, כדי שלא יארע נזק על ידו. ולכן הורגלו כל עניי ירושלים לעלות לביתו של גאון וצדיק זה, ביודעם כי ממנו לא תצא להם תקלה... t.me/halachayomit

פרשת שופטים תשפ"ו מאמרו של הרב הגדול רבי דוד שאלתיאל שליט"א, חתנו של הגאון המקובל החסיד קדוש רבי סלמאן מוצפי זק"ל נאמר בפרשה, שלפני שיוצאים ישראל למלחמה, היו מוזהרים, שמי שמפחד, לא יצא למלחמה, כדי שלא יגרום מורך בלבבות חבריו. וכך נאמר: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב? יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". רבותינו בגמרא במסכת סוטה (דף מג.), הביאו כמה פירושים, מיהו אותו "הירא ורך הלבב"? רבי עקיבא אומר: זהו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, לראות חרבות ולראות הרוגים. כלומר, פשוט אדם שמפחד להלחם. אדם חלש אופי, שאינו מסוגל לעמוד בקשיי המלחמה הטבעיים. רבי יוסי הגלילי אומר: זהו הירא מעבירות שבידו. שאם עשה עבירה ואינו נקי ממנה, יש חשש שבצאתו למלחמה יפגע חלילה ובחטאו יומת, ולכן אומרים לו שישוב לביתו. אולם כדי שלא לפגוע בו, שהכל ידעו שיש עבירה בידו, לא אמרה התורה "מי האיש שיש עבירה בידו", אלא הסבירה את הדברים באופן עקיף, "מי האיש הירא ורך הלבב". וכך אנשים יוכלו לחשוב, שאדם זה פשוט מפחד לצאת לקרב. ועוד, שאף שבאמת האיש הירא, הכוונה היא לזה שמתיירא מעבירות שבידו, מכל מקום, הרי הוסיפה עוד התורה, "מי האיש שנשא אשה ונטע כרם", שכל אלו אינם יוצאים למלחמה, וכך לא ידעו כולם מאיזו סיבה הוא אינו מתגייס למלחמה. הנה אנו רואים, כמה התורה חסה על כבודו של האדם, שאפילו זה שיש עבירה בידו, מכל מקום לא חפץ ה' יתברך לביישו בפני כולם, שידעו שהוא בעל עבירה, ואף על פי שזו "הדייסה שהוא בישל", מכל מקום תורתינו הקדושה יש בה עומק גדול של מוסריות, וחכמה אלקית מצוחצחת, אשר מגמתה, לצרף את הבריות, ולתת לעם ישראל להבין מהו כבוד הבריות. ומכאן אנו למדים עוד, שבשביל ענין גדול זה של שמירה על כבודו של אחד מישראל, התורה מסכימה שיצאו פחות אנשים למלחמה, ובכך יתמעט כחו של עם ישראל, וכל זאת כדי שלא תגרם בושה למי מישראל, אף שהוא בעל עבירה, "כִּי אֵין לַה 'מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט", והקדוש ברוך הוא הנלחם להם לישראל, ועל כן ניתן לוותר על כמה חיילים, שמתיראים מעוונותיהם. ועדיף שיצאו למלחמה אך ורק חיילים שהם זכים ונקיים מן החטא, ממה שיצאו רבים שהם בעלי עבירות. ומספרים, שפעם ערכו המשכילים במזרח אירופה "הצגה" אשר מטרתה היתה לזלזל בשומרי התורה ובתורה. ובכך, ערכו מצג שוא, כיצד מכריזים בפני העם לפני המלחמה "מי האיש הירא ורך הלבב", וכאן ירדו ששים אחוזים מהחיילים מהבמה. לאחר מכן הכריזו "מי האיש אשר נשא אשה" וכו', ואז ירדו מהבמה עוד עשרה אחוזים מחיילי ישראל. וכן על זה הדרך, עד שלבסוף, לא נותרו על הבמה אלא כמה חיילים מבוגרים בעלי זקנים, אשר אינם מתאימים כל כך לקרב ולמלחמה. ואז פרץ הקהל בצחוק, ונגרם זלזול גדול לתורתינו הקדושה. כאשר סיפרו על כך להגאון רבי חיים סולוביצ'יק, רבה של העיר בריסק, נענה ואמר, אמנם הם צודקים! יתכן שכך אכן יקרה! רק חבל שלא הואילו מפיקי ההצגה להראות את המשך הסיפור, כי ללא ספק מי שניצח בקרב, היו אלו החיילים הצדיקים אשר מאת ה' מן השמיים נשלחו לקרב למלחמת המצווה. שבת שלום! t.me/halachayomit