הלכה יומית עפ"י מרן זצוק"ל
Open in Telegram
הערוץ הקדוש הזה להפצת תורת מר"ן זצ"ל מוקדשת לזכות ולמנוחת ולעילוי נפש רוח ונשמה של מרת שרה בת מזל טוב ע"ה רוח השם תניחנה בגן עדן אמן. בעל הרחמים יסתירה בסתר כנפיו לעולמים, ויצרור בצרור החיים את נשמתה, יהוה הוא נחלתה, ותנוח בשלום על משכבה ותנצב"ה אמן
Show more550
Subscribers
+124 hours
+47 days
+230 days
Data loading in progress...
Similar Channels
Tags Cloud
Incoming and Outgoing Mentions
---
---
---
---
---
---
Attracting Subscribers
June '26
June '26
+10
in 0 channels
May '26
+21
in 0 channels
Get PRO
April '26
+8
in 0 channels
Get PRO
March '26
+12
in 0 channels
Get PRO
February '26
+18
in 0 channels
Get PRO
January '26
+9
in 0 channels
Get PRO
December '25
+13
in 0 channels
Get PRO
November '25
+18
in 0 channels
Get PRO
October '25
+11
in 0 channels
Get PRO
September '25
+12
in 0 channels
Get PRO
August '25
+9
in 0 channels
Get PRO
July '25
+23
in 0 channels
Get PRO
June '25
+19
in 0 channels
Get PRO
May '25
+16
in 0 channels
Get PRO
April '25
+16
in 0 channels
Get PRO
March '25
+18
in 0 channels
Get PRO
February '25
+27
in 0 channels
Get PRO
January '25
+22
in 0 channels
Get PRO
December '24
+37
in 0 channels
Get PRO
November '24
+47
in 0 channels
Get PRO
October '24
+34
in 0 channels
Get PRO
September '24
+20
in 0 channels
Get PRO
August '24
+32
in 0 channels
Get PRO
July '24
+31
in 0 channels
Get PRO
June '24
+23
in 0 channels
Get PRO
May '24
+25
in 0 channels
Get PRO
April '24
+31
in 0 channels
Get PRO
March '24
+31
in 0 channels
Get PRO
February '24
+33
in 0 channels
Get PRO
January '24
+60
in 0 channels
Get PRO
December '23
+225
in 0 channels
| Date | Subscriber Growth | Mentions | Channels | |
| 30 June | 0 | |||
| 29 June | +1 | |||
| 28 June | 0 | |||
| 27 June | 0 | |||
| 26 June | +1 | |||
| 25 June | 0 | |||
| 24 June | +1 | |||
| 23 June | +1 | |||
| 22 June | +1 | |||
| 21 June | +1 | |||
| 20 June | 0 | |||
| 19 June | 0 | |||
| 18 June | 0 | |||
| 17 June | 0 | |||
| 16 June | 0 | |||
| 15 June | +2 | |||
| 14 June | +1 | |||
| 13 June | 0 | |||
| 12 June | 0 | |||
| 11 June | 0 | |||
| 10 June | 0 | |||
| 09 June | 0 | |||
| 08 June | 0 | |||
| 07 June | 0 | |||
| 06 June | 0 | |||
| 05 June | +1 | |||
| 04 June | 0 | |||
| 03 June | 0 | |||
| 02 June | 0 | |||
| 01 June | 0 |
Channel Posts
שאלה:
מתי יש לענות ברוך הוא וברוך שמו?
ההלכה מוקדשת לעילוי נשמת
*אברהם בן רחל ז"ל*
ת.נ.צ.ב.ה.
הוקדש על ידי
ראובן בוקובזה
* * * * * * * * * * * * * * * *
תשובה:
משה רבינו עליו השלום אמר, "כי שם הויה אקרא הבו גודל לאלהינו". ותירגם אונקלוס, "בשמא דה' אנא מצלי, הבו רבותא קדם אלקנא". כלומר, בזמן שאני מזכיר שם ה' בתפילה, תנו שבח לה' אלקינו. והנה כי כן, כתב רבינו הטור (בסימן קכד), ששמע מאביו רבינו הרא"ש ז"ל, שהיה אומר על כל ברכה שהיה שומע "ברוך הוא וברוך שמו", לקיים מה שנאמר "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו", שבכל פעם שקוראים בשם ה' בברכה, אז נותנים גודל ושבח לה' יתברך, באמירת ברוך הוא וברוך שמו. וכן אנו נוהגים, שכאשר מזכיר המברך בתפילת החזרה או בברכות את שם ה', הציבור כולם עונים אחריו "ברוך הוא וברוך שמו". ואחר סיום שמיעת הברכה עונים כולם אמן.
וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קכד) בזו הלשון: על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.
ומכל מקום מכיון שאין דין עניית ברוך הוא וברוך שמו חיוב גמור, לכן בשעה שאדם עומד באמצע פסוקי דזמרה, אף על פי שהוא עונה אז "אמן" אם הוא שומע ברכה. (מפני שאמירת אמן היא חיוב גמור). מכל מקום אל לו לענות ברוך הוא וברוך שמו, מפני שאין להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לדבר שאינו חיוב גמור. וכן פסקו רבים מרבותינו האחרונים, וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה חלק ב (סימן צח), שמכיון שאין חיוב לענות ברוך הוא וברוך שמו, לכן אין להפסיק לצורך עניית ברוך הוא וברוך שמו באמצע פסוקי דזמרה. והוסיף עוד, שמכיון שאין זה חיוב גמור, לא מקפידים בני אדם לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומעים, אלא דוקא על ברכות שנאמרות בציבור, כמו ברכות החזרה של תפילת העמידה. עד כאן. ועל כל פנים, הגם שנכון לענות ברוך הוא וברוך שמו גם על ברכות שנאמרות ביחיד, מכל מקום אין להפסיק לצורך אמירת ברוך הוא וברוך שמו באמצע פסוקי דזמרה. וכן פסק מרן הרב זצ"ל בספרו שו"ת יביע אומר ח"ב.
ובהלכה הבאה אנו נבאר בעזרת ה' האם יש לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה, או שיש ברכות שאין לענות עליהם ברוך הוא וברוך שמו.
t.me/halachayomit
| 2 | שאלה:
האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?
תשובה:
הנה דנו אחרוני זמנינו האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל טעמו הוא מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על דבר כזה אם לאו.
והרה"ג רבי משה לוי ז"ל (ר"מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני מספר שנים - יא במרחשון תשס"א), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן אין לברך עליו.
והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל, אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי שאכל בתענית.
ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו, לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).
אולם מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל, והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור "להנות" מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות נהנה ממנו, הרי פשוט שחייב גם בברכה עליו.
לכן העיקר להלכה,
שהלועס גומי לעיסה, חייב לברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו, שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים, וזה הלועס ממנו, נהנה מטעמו, ועל כן חייב לברך קודם שילעס אותו, וכן היא הסכמת גדולי הדור.
ואסור ללועס לדבר עד שיטעם טעם הגומי לעיסה, ויבלע מטעמו מעט, שאז נחשב הדבר כאילו התחיל כבר באכילה שמותר לו לדבר.
t.me/halachayomit | 65 |
| 3 | מתי מותר לדבר אחרי הברכה?
שאלה:
מתי מותר לדבר אחרי שמברכים על מאכל, האם מותר לדבר מיד כשמכניס את המאכל לתוך פיו ומרגיש את טעם המאכל, או שיש להמתין עד שיבלע את המאכל?
תשובה:
בגמרא במסכת ברכות (דף מ.) ובפירוש רש"י שם, מבואר שאסור לדבר בין הברכה על המאכל לאכילתו, ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. וכן פסק מרן השולחן ערוך.
אולם אם הייתה השיחה (כלומר, הדיבור), עוסק בעניין הדבר שמברכים עליו, כגון שבירך על הפת, וכאשר בא לטבול את הפת במלח, ראה שאין לפניו מלח. ואמר "הביאו מלח", במקרה כזה אינו חוזר ומברך, משום ששיחה מעניין הברכה אינה נחשבת להפסק בין הברכה לאכילה. וכמובן שכל זה דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה לאכילה.
ודנו הפוסקים אם לאחר שטעם אדם מהמאכל ועדיין לא בלעו, האם יכול לדבר אם לאו. וכן אדם המכניס סוכריה לתוך פיו, ומרגיש מיד את טעם הסוכרייה, אבל עדיין לא בלע ממנה כלום, האם יכול לדבר, או שצריך להמתין עד שיבלע קצת מהסוכרייה?
ושורש הספק הוא, האם עיקר הברכה נתקנה על "הנאת החיך" מטעם המאכל, או שעיקר הברכה נתקנה על "אכילה ממש", שהמאכל נבלע בגוף האדם. כמו שנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ומכיוון שרבים מהפוסקים כתבו שחייב להמתין עד שיבלע, ראוי להחמיר כן לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע מעט מהמאכל.
ומכל מקום, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פסק, שאם דיבר אחר שטעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, אינו חוזר לברך שוב על המאכל, כיוון שעיקר הברכה אינה על הבליעה אלא על תחילת האכילה, מיד כשהחיך נהנה מהמאכל.
וכתב עוד מרן הרב זצ"ל, שאם אדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ושמע את חברו מברך איזה ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה אמן לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו. (ומכל מקום אם בירך על מאכל ולפני שטעם ממנו בכלל שמע ברכה מפי חברו, לא יענה אמן.)
t.me/halachayomit | 57 |
| 4 | מתי מותר לדבר אחרי הברכה?
שאלה:
מתי מותר לדבר אחרי שמברכים על מאכל, האם מותר לדבר מיד כשמכניס את המאכל לתוך פיו ומרגיש את טעם המאכל, או שיש להמתין עד שיבלע את המאכל?
תשובה:
בגמרא במסכת ברכות (דף מ.) ובפירוש רש"י שם, מבואר שאסור לדבר בין הברכה על המאכל לאכילתו, ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. וכן פסק מרן השולחן ערוך.
אולם אם הייתה השיחה (כלומר, הדיבור), עוסק בעניין הדבר שמברכים עליו, כגון שבירך על הפת, וכאשר בא לטבול את הפת במלח, ראה שאין לפניו מלח. ואמר "הביאו מלח", במקרה כזה אינו חוזר ומברך, משום ששיחה מעניין הברכה אינה נחשבת להפסק בין הברכה לאכילה. וכמובן שכל זה דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה לאכילה.
ודנו הפוסקים אם לאחר שטעם אדם מהמאכל ועדיין לא בלעו, האם יכול לדבר אם לאו.
וכן אדם המכניס סוכריה לתוך פיו, ומרגיש מיד את טעם הסוכרייה, אבל עדיין לא בלע ממנה כלום, האם יכול לדבר, או שצריך להמתין עד שיבלע קצת מהסוכרייה?
ושורש הספק הוא, האם עיקר הברכה נתקנה על "הנאת החיך" מטעם המאכל, או שעיקר הברכה נתקנה על "אכילה ממש", שהמאכל נבלע בגוף האדם. כמו שנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ומכיוון שרבים מהפוסקים כתבו שחייב להמתין עד שיבלע, ראוי להחמיר כן לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע מעט מהמאכל.
ומכל מקום, מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל פסק, שאם דיבר אחר שטעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, אינו חוזר לברך שוב על המאכל, כיוון שעיקר הברכה אינה על הבליעה אלא על תחילת האכילה, מיד כשהחיך נהנה מהמאכל.
וכתב עוד מרן הרב זצ"ל, שאם אדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ושמע את חברו מברך איזה ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה אמן לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו. (ומכל מקום אם בירך על מאכל ולפני שטעם ממנו בכלל שמע ברכה מפי חברו, לא יענה אמן.)
t.me/halachayomit | 64 |
| 5 | פרשת בלק תשפ"ו
מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".
השבת נקרא על הבאתו של בלעם על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל, וכדברי הפסוק: "לכה נא ארה (תקלל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי, את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר".
בסופו של דבר, בלעם מברך את ישראל, עד שבלק אומר לו: "לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים".
רבותינו דרשו על בלעם (במסכת אבות פ"ה), כל מי שיש בו עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה, הרי הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. וכן הביא רש"י את המדרש על הפסוק (פרק כ"ב פסוק י"ח ) "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה'". מכאן למדנו, שהייתה לו נפש רחבה, וחומד ממון של אחרים, אמר, ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו!
ולכאורה יש לשאול על כך מן המשנה במסכת אבות (פרק שישי משנה ט):
אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ואמר לי אדם אחד, רצונך רבי שתדור עמנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? ואמרתי לו, אפילו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, שנאמר, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. והרי גם ר' יוסי הזכיר כל כסף וזהב שבעולם, ואותו לא דרשו רבותינו "שיש לו נפש רחבה", ואדרבה, דרשו אותו לשבח, וצריך להבין מה ההבדל בניהם, הרי שניהם הזכירו כסף וזהב, מדוע את בלעם דרשו לגנאי ואת ר' יוסי לשבח?
התשובה לכך פשוטה ביותר, אצל ר' יוסי היה זה כתשובה לשאלה ששאל אותו אותו האדם. הוא הציע לו כסף וזהב, ועל כך ענה לו ר' יוסי, לכן נדרש לשבח. מה שאין כן אצל בלעם, שם הוא היה הראשון שהזכיר כסף וזהב, הוא דרש זאת ראשון, ובכך הראה לכל כי זו מהותו, זהו רצונו, ונפשו היא החומדת את מלוא כסף וזהב שבבית. בלק בא ללמדנו, בדבורו של אדם ניכר מה מעניין אותו, ומהי מהותו, ולכן נדרש לגנאי.
מעשה שהיה בזמן שלמה המלך, בשלשה שותפים ששמו את כל כספם במקום מסתור, שרק הם ידעו את מקומו, לימים נגנב המטמון וכל אחד חשד בחברו ולא ידעו מי הוא הגנב, באו לשלמה המלך שיגלה זאת, שמע זאת שלמה המלך ואמר להם, בטרם אשפוט, רצוני להתייעץ עימכם במעשה שקרה, היו נער ונערה שכנים שנשבעו להינשא זה לזו, לימים נפרדו דרכיהם, והנערה הכירה בחור וחפצה הייתה להינשא לו, אך זכרה את שבועתה לנער שהיה השכן שלה, לקחה מאה זהובים, ויצאה לדרך ארוכה, לבקש את רשותו להנשא לאדם אחר. הלכה מהלך שני ימים, כשבדרכה היא חוצה יער עבות, עד שהגיעה למקום מושבו של הנער. בקשה את רשותו להינשא לאחר, ונתנה לו כפיצוי את הזהב שהביאה. שמע זאת הנער, התרגש, ואישר לה מיד להינשא לבחיר ליבה החדש, ואף ויתר לה על הזהב שהביאה לו. שמחה הנערה, והחלה עושה את דרכה חזרה לביתה, כשלפתע באמצע היער, עצר אותה שודד זקן, ובקש את הזהב שעליה, בכתה הנערה, ובדמעות ספרה לו, כי אפילו הבחור ויתר לה, וכי זקוקה מאוד לכסף זה עבור נישואיה. נכמרו רחמיו של השודד הזקן, ושחרר אותה עם הזהב.
כל זאת סיפר שלמה המלך לשלושת השותפים, ושאל אותם, אמרו לי, מי מבין השלשה ראוי להערכה מרבית? האם הנערה שזכרה את שבועתה והלכה לבקש את רשותו של הבחור, או שמא הנער ראוי להערכה שהסכים לוותר על השבועה והרשה לה להינשא לאחר, או שמא השודד הזקן הוא הראוי להערכה שויתר לנערה על הזהב שברשותה? קם השותף הראשון ואמר, לדעתי הנערה ראויה להערכה מרבית, שזכרה את שבועתה והלכה לבקש רשות. לעומתו קם השותף השני ואמר, לדעתי הבחור ראוי להערכה, שויתר לה, והרשה לה להינשא לבחיר ליבה החדש. והשותף השלישי אמר, לדעתי השודד הזקן הוא הראוי להערכה מרבית, שהרי ויתר על הזהב שיכל לשדוד בקלות. מיד קם שלמה המלך ואמר לשותף השלישי, אתה הגנב! אם אתה טוען שהשודד שויתר על הכסף הוא ראוי להערכה, סימן שחומד ממון אתה ופיך הכשילך!
דבר גדול למדנו ממעשה זה והוא, כי אדם ניכר בדבורו, ודבורו של אדם מראה מה מעניין מאותו, ומה חשוב לו, ומהי מהותו, וזהו בלעם שדבורו נסב רק על כסף וזהב ולכן נחשב כבעל נפש רחבה.
נשתדל כולנו שעיקר חפצנו ושאיפתנו יהיו בעסק התורה והמצוות, וכדברי דוד המלך בתהילים, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמן.
שבת שלום! | 71 |
| 6 | ברכת "שהחיינו"
ההלכה מוקדשת לעלוי נשמתו הטהורה, של הרה"ג החסיד ועניו
*מהר"ר רחמים (עטיה) בן ג'מילה זצ"ל*
מחכמי ישיבת נהר שלום תלמידו של רבינו הגאון רבי מרדכי שרעבי זצ"ל חותנו של מרן הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א שנפטר אמש לבית עולמו ת.נ.צ.ב.ה.
נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ
זכותו תגן עלינו אמן
ויעמוד בתפילה, על שארית הפליטה, בני המשפחה היקרים ועל כל ישראל, שנזכה במהרה לגאולה השלימה אמן כן יהי רצון
הוקדש על ידי
משפחתו ומקורביו
* * * * * * * * * * * * * * * *
במסכת עירובין (דף מ:) אמרו, שעל פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו בשעה שרואה את הפרי. ואפילו אם רואה אותו בידו של חבירו, או שרואה אותו על האילן, מברך עליו שהחיינו.
והפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן רכה) כתבו, שבזמנינו נהגו שלא לברך ברכת "שהחיינו" אלא בשעה שבאים לאכול מהפרי. וכמה טעמים הובאו בדברי הפוסקים בענין זה, מדוע נהגו לברך רק בשעת האכילה ולא נהגו לברך בשעת הראייה. וכתב המגן אברהם, שהטעם לכך הוא משום שלשיטת רבותינו הראשונים (הסמ"ק ועוד), כל פרי שהאדם הרואה אותו מתכוין לאכול אותו לאחר מכן, עליו לברך עליו רק בשעת האכילה, משום שעיקר ההנאה מהפרי היא בשעת האכילה. ולכן נהגו לברך תמיד רק בשעת האכילה.
ומכל מקום מי שבירך מסיבה כל שהיא על הפרי בשעה שראה אותו, אינו חוזר לברך אחר כך כשבא לאכול ממנו, שהרי נפטר כבר מברכת שהחיינו שבירך בשעת הראייה. אבל לכתחילה לא נכון לשנות מהמנהג שהונהג על פי גדולי עולם ונזכר בשלחן ערוך, שלא לברך אלא בשעת האכילה.
ואיך שיהיה למדנו מכל האמור, שעיקר ברכת שהחיינו נתקנה על ההנאה שיש לאדם מהפרי, הן בשעה שרואה אותו והן בשעה שאוכל ממנו. ולכן, מי שאינו נהנה בכלל מהפרי, ולמשל, שהובא לפניו פרי חדש, והוא אינו אוהב את אותו הפרי כלל. רק מבקש לטעום ממנו מעט להרגיש טעמו וכדומה, או שהפרי אינו בשל כראוי וטעמו מר או חמוץ מאד, בכל האופנים הללו, אין לברך על הפרי ברכת שהחיינו. וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל (שבט הלוי ח"ד סימן כה), שמי שיודע שאינו שמח בפרי, אינו מברך עליו שהחיינו. והביא דבריו בספר הלכה ברורה (סימן רכה).
וכן למדנו, שמאחר ועיקר הברכה נתקנה על ראיית הפרי וההנאה שיש בחידושו, לפיכך ברור, שאפילו אם אינו אוכל אלא מעט מאותו הפרי, גם כן רשאי לברך עליו שהחיינו, כיון שנהנה ושמח באכילת הפרי המתחדש משנה לשנה.
t.me/halachayomit | 73 |
| 7 | ברכת שהחיינו על בגד חדש
שאלה:
מתי יש לברך שהחיינו על קניית בגד חדש, האם בשעת הקנייה או בשעת הלבישה?
והאם יש לברך שהחיינו על כל בגד ובגד שקונה?
תשובה:
במשנה במסכת ברכות (נד.) למדנו שיש לאדם לברך על קניית כלים (בגדים) חדשים ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
ולענין מתי יש לברך את ברכת שהחיינו. הנה כתב הרשב"א, שיש לברך על הבגד בשעת הקניין, כלומר, בשעת הקנייה, ולא בשעת הלבישה. וכן כתב הרא"ש, שלא תיקנו את הברכה אלא על שמחת הלב שיש לאדם בשעה שקונה אדם את הבגד החדש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שכג), שיש לברך בשעת הקנייה ולא בשעת לבישת הבגד בפעם הראשונה.
אולם כתבו רבותינו האחרונים, שלמעשה מנהגינו שלא לברך על הבגד שהחיינו בשעת קנייתו, אלא בשעה שלובשו בפעם הראשונה, שאז שמחה היא לו, וראוי לו לברך שהחיינו. וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת ראה אות א), וכן דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. ומכיון שברכה זו תלויה במנהג, אין לשנות, ואין לברך שהחיינו בשעת הקנייה, אלא בשעת הלבישה דוקא כמנהג כל ישראל.
ועתה נגש לשאלה השנייה, האם יש לברך שהחיינו על כל בגד, או שיש בגדים שאין מברכים עליהם שהחיינו. הנה ברכת שהחיינו שנתקנה על שמחת הלב אינה שייכת אלא בבגד שאצל בני אדם רגילים מביא לשמחת הלב. וצריך שיהיה הבגד חשוב, שיהיה שייך לברך עליו שהחיינו. וכמו ששנינו במשנה, שעל "בית חדש" או כלים (בגדים) חדשים מברך שהחיינו. (ומכל מקום על קניית בית חדש עדיף יותר שלא לברך). ומשמע שהבגד צריך שיהיה חשוב, כשם שבית הוא דבר חשוב. ומכאן למדו רבותינו בעלי התוספות שאין לברך על דברים שאינן חשובים, כגון נעליים או אנפלאות (גרביים) שאין להם חשיבות גדולה כל כך לברך עליהם שהחיינו. וכן בודאי שאין לברך על חלוק (גופיה) וכיוצא בזה, שאין אלו דברים חשובים שיהיה נכון לברך עליהם שהחיינו. וכן המנהג פשוט, שאין מברכין שהחיינו אלא על בגדים חשובים, אבל לא על נעליים (רגילות, שאינן יקרות וחשובות עבורו), או גרביים וכיוצא באלה.
ולסיכום:
הקונה בגד חדש צריך לברך שהחיינו.
ונהגו לברך שהחיינו בשעה שלובש את הבגד בפעם הראשונה.
ואין לברך שהחיינו על בגד שאין לו חשיבות כל כך, כמו גופיה או גרביים.
וכן אין לברך שהחיינו על קניית נעליים שאין להן חשיבות כל כך. | 76 |
| 8 | "הרחמן"
ההלכה מוקדשת לעלוי נשמתו הטהורה של מרן הגאון הקדוש
רבי יקותיאל יהודה בן חיה מינדל זכר צדיק לברכה
האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג
שיום פטירתו יחול מחר, יום ט' תמוז
ת.נ.צ.ב.ה.
נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ
זכותו תגן עלינו אמן
הוקדש על ידי הלכה יומית
* * * * * * * * * * * * * * * *
נוהגים שלאחר ברכת המזון, אחרי שמסיימים את ברכת "הטוב והמטיב" (שמסיימת במילים "והצלה וכל טוב"), אומרים בנוסח "הרחמן" כמה לשונות של בקשה. ויש חילוקי מנהגים רבים בין העדות השונות בנוסחאות "הרחמן", משום שנוסח זה אינו נוסח קבוע שנקבע על ידי רבותינו אנשי כנסת הגדולה, אלא הוא מנהג שהונהג בידי ישראל, ועל כן מצויים בו שינויים.
ורשאי כל אדם להוסיף בנוסחאות הרחמן בקשות אחרות שלא קבועות בו. ולדוגמא, ב"ברכת האורח", שאומרים "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה" וכו', רשאי להוסיף עוד כהנה וכהנה ברכות לבעל הבית, אם הוא יודע לבקש בלשון ונכונה.
ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, היה נוהג שכאשר היו אורחים מיסבים על שלחנו, היה הוא מברך אותם בברכת האורח כיד ה' הטובה עליו. וכך היה אומר, "הרחמן הוא יברך את כל המסובים כאן, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לכם, עושר וכבוד, בריאות טובה ופרנסה מרובה" וכן על זה הדרך.
ומנהג זה של אמירת "הרחמן", כבר הובא על ידי רבותינו הראשונים, וכן כתב בטור (אורח חיים סוף סימן קפט), "נהגו להאריך לאחר ברכת הטוב ומטיב ב"הרחמן" בכמה אופנים. וכן מובא בספר אור זרוע (סימן קצט), שאומרים "הרחמן" בשבת כפי שאומרים בחול. והביא שם כמה בקשות שהיו רגילים לומר, "הרחמן הוא יצילינו מן העניות", "הרחמן הוא ינקום דם עבדיו". וכן כתב רבינו המאירי בספר מגן אבות (ענין כד) וכתב שנהגו שכל אחד שואל ומוסיף בו כפי רצונו.
עתה נדון, האם מותר לדבר באמצע אמירת "הרחמן", שמאחר ואמירת "הרחמן" אינה אלא מצד המנהג, ולא חיוב ממש כשאר ברכת המזון, אם כן לכאורה יש מקום לדון שמותר יהיה להפסיק לצורך כל שהוא ולדבר בין בקשה לבקשה.
וכתב רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת חקת), "אף על פי שאין איסור להפסיק בתחנות אלו של הרחמן, מכל מקום אסור להפסיק בשיחת חול". ובודאי שכוונת רבינו יוסף חיים, אינה שיש איסור ממש לדבר בין התחינות של הרחמן, שהרי כל אמירתו אינה אלא מצד המנהג, אבל מכל מקום אין זה נכון וגם קרוב הדבר לאיסור, שבאמצע שאדם מקיים מנהג ישראל, ומבקש צרכיו מה' יתברך, הוא מפסיק בשיחת חול. לכן נקט רבינו יוסף חיים בלשון "איסור" בענין זה, אף שכאמור אין בו איסור ממש מן הדין.
וכן כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו הליכות עולם (ח"ב עמוד עד), כי טוב ונכון שלא להפסיק באמצע "הרחמן" שלא לצורך. (ומכל מקום אם יש צורך חיוני בדבר, כגון להרגיע תינוק וכדומה, מותר לדבר מעט באמירת הרחמן, בין בקשה לבקשה), ופשוט שמותר להפסיק באמצע אמירת הרחמן כדי לענות "אמן" או "קדוש קדוש קדוש" וכדומה.
והוסיף עוד מרן רבינו זצוק"ל, שבמקום צורך, מותר לקום באמצע הרחמן, ולסיים את אמירתו במקום אחר כשהוא עומד. שבאמירת הרחמן אין חובה לשבת כשאר ברכת המזון.
t.me/halachayomit | 83 |
| 9 | "בהיתר ולא באיסור"
בנוסח *"הרחמן"* שבסיום ברכת המזון, נהגו לבקש על הפרנסה. והאשכנזים נהגו לומר, "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד". אבל אצל הספרדים ובני עדות המזרח רבים נהגו לומר "הרחמן הוא יפרנסו בכבוד ולא בביזוי, *בהיתר ולא באיסור*, בנחת ולא בצער". והגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת חקת) כתב, שנוסח זה אינו נכון על פי ההלכה, כי איך יתכן לפנות לה' יתברך ולבקש ממנו פרנסה, ולהוסיף ולבקש ממנו, שאותה פרנסה שהוא שולח, תהיה בהיתר ולא באיסור, וכי יעלה על הדעת שה' יתברך ישלח לאדם פרנסה באיסור?
והנה נוסח זה של בקשה מה' יתברך, שיפרנסו בהיתר ולא באיסור, נמצא גם בתחינות שאומרים בימים הנוראים. וגם על התחינות הללו העיר רבינו יוסף חיים, שיש להשמיט מהם את המילים הללו, כי בודאי שהקדוש ברוך יפרנס אותנו בהיתר ולא באיסור, ולכן יש להזהר בענין זה גם בתפלות הימים הנוראים.
אולם באמת שמצאנו בדברי גדולי עולם שביקשו ממש בלשון זו, שיפרנסו ה' בכבוד ולא בביזוי, בהיתר ולא באיסור. וכן נמצא מפורש בספר סדר היום למהר"ם אבן מכיר שהיה אחד המיוחד מגדולי ישראל לפני כחמש מאות שנה, ודבריו מובאים תמיד בדברי גדולי האחרונים, ובספרו (בסדר תפלת שחרית) כתב שיתחנן אדם לה' יתברך שיפרנסנו בכבוד ולא בביזוי "בהיתר ולא באיסור". וכן מצינו נוסח זה בדברי הרבה מגאונינו.
ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל כתב (בהליכות עולם ח"ב עמוד עג), להעיר על דברי רבינו יוסף חיים, שהרי במסכת סוכה (דף נב:) אמרו, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו", נמצא שאנו זקוקים לבקש רחמים מה' יתברך שיעזרנו להלחם נגד יצרנו הרע. וכן תיקנו חכמינו זכרונם לברכה בתפלת שחרית "ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עון, וכוף את יצרי להשתעבד לך". נמצא אם כן שאין חשש במה שאנו מבקשים גם כן שיפרנסנו ה' "בהיתר ולא באיסור".
וכן הזכיר בזה את דברי רבינו יעקב עמדין, שהביא שיש שאמרו שלא לומר את הנוסח "ואל תביאיני לידי חטא" שאומרים בברכות השחר, וכתב על זה, "והם דברים תמהים, בטלים ומבוטלים, ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו למחוק נוסח זה וכו'. ולכן כתב מרן זצ"ל, שהוא הדין לגבי הנוסח "בהיתר ולא באיסור", שיש לאמרו בלי חשש.
ואף שיש לחלק בין הדברים, כי בכל התחינות שאנו מבקשים מה' שיעזרנו נגד יצרנו הרע, היא בקשה מה' שיעזור לנו להלחם נגד היצר. אבל בנוסח "הרחמן", הרי אנו מבקשים מה', שהוא בעצמו יפרנסנו בהיתר, וזהו דבר תמוה במקצת, שהרי ה' יתברך עצמו ודאי לא ישלח דברו הטוב בדרך של איסור.
ומכל מקום מאחר ויש לפרש את הדברים כשתי בקשות, *האחת*, שיפרנסנו ה', *והשנייה*, שתהיה פרנסתינו בהיתר, לכן נוסח זה של "*בהיתר ולא באיסור*" הוא נכון על פי ההלכה, וכן נהגו רוב בני עדות המזרח לאומרו בלי שום חשש.
t.me/halachayomit | 91 |
| 10 | AUD-20260622-WA0000.mp3 | 1 |
| 11 | 240.mp3 | 88 |
| 12 | דין הכאת ילדים
אמרו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), ששפחתו של בית רבי (כלומר, שפחה שהייתה עובדת בביתו של רבינו יהודה הנשיא), ראתה אדם אחד שהיה מכה את בנו גדול, כלומר, הוא הכה את בנו, שלא היה ילד קטן כל כך, אמרה, יהיה אותו איש מנודה, משום שעובר על "ולפני עור לא תיתן מכשול". ופירש רש"י, שכיון שאותו בן לא היה קטן, ואביו מכהו, עלול הוא לבוז ולזלזל באביו, נמצא שאביו מכשילו באיסור. ואמרו שם בגמרא שחכמים לא נהגו קלות ראש בנידוי זה במשך שלוש שנים. כלומר, הסכימו למעשיה של השפחה, שנדתה את אותו אדם.
וכבר הזכרנו פעם בקצרה את דברי הרמב"ם, שאסור לו לאדם להכביד עולו על בניו יותר מדאי, בכדי שלא יכשילם באי קיום מצות כבוד אב ואם. וכל שכן שלא יכה את בניו יותר מדאי, שבכך הוא עלול להכשילם יותר באיסורי תורה. ומרן השלחן ערוך פסק כן להלכה, שאסור לאב להכות את בנו גדול, פן יתריס כנגדו, ויחזיר לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תיתן מכשול. ופשוט הדבר, שאין חילוק בזה בין בנו לבתו.
וכתב הרמ"א, שמה שנאמר מכה בנו "גדול", אין הכוונה בן שלוש עשרה, אלא מגיל עשרים ושתים שנה, שאז עשוי להתריס כנגד אביו. אולם דברי הרמ"א אינם נכונים אלא לפי דורו, שאז היו הילדים מתנהגים בהכנעה רבה בפני הוריהם, אבל בזמנינו שגדלה החוצפה, בלי ספק יש איסור להכות את בנו אף בגיל צעיר יותר, וכמו שכתב הריטב"א, וזו לשונו:
"ונראים הדברים דלא גדול, גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, ואפילו אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים". עד כאן. וכן פסק מרן רבינו הגדול זצוק"ל.
וכתב הרמב"ם, שמלמד תינוקות (כלומר, מלמד ילדים קטנים, שבזמן חז"ל נהגו שהיה מכה את הילדים כדי לחנכם), מכה את התלמידים ברצועה קטנה כדי להטיל עליהם אימה, ואינו רשאי להכותם מכת אויב מכת אכזרי, לכן לא יכה אותם בשוטים או במקלות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שבודאי שכן הדין לגבי אביו גם כן, שעליו להתנהג עם בניו בנחת, כרחם אב על בנים.
ובספר פלא יועץ (להגאון רבי אליעזר פאפו שהיה רב בסיליסטא מחוז דוברוג'ה לפני כמאתיים שנה בקירוב) כתב, שאפילו הבן קטן, כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כמו בדורות הללו שגדלה החוצפה, ובן בועט באביו, צריך דעת מיושבת לאב ולאם שלא ידברו אל בניהם אלא בלשון רכה.
וכתב עוד מרן רבינו זצ"ל, שגם כשראוי להכות הקטן לחנכו, כמו שהיה בדורות הקודמים, היה צורך להזהר שלא יכהו בשעת כעסו, שאם יכשל ויכה אותו יותר ממה נכון, מחמת כעסו עליו, והמכה את בנו שלא לצורך גודל עוונו מנשוא, שהרי המרים יד על חבירו נקרא רשע, וגם צריך לנהוג בחכמה שלא לבוא חלילה למצבים קשים, כמו שנמצא בכמה מקרים שהלכו בנים והלשינו למשטרה על הוריהם שמכים אותם וכדי בזיון וקצף.
ומן הראוי לציין, שבדורותינו דעת רוב הרבנים, שאין להכות את הבנים כלל, משום שעל ידי זה נוצר קשר לא בריא ולא חם בין הילדים להוריהם, ויש לכך השלכות כבדות משקל לכל חיי הילדים. והנסיון הוכיח, שהורים שחינכו את בניהם במשטר נוקשה ובלי פשרות, הגיעו בדרך כלל לראות בנים ובנות הסרים מן הדרך ובועטים בכל הקדוש והיקר להוריהם. וזאת מלבד הריחוק הנפשי שיש בין הילדים להוריהם, וחוסר המעורבות של ההורים בחיי הילדים, וכל זאת משום שילד בן דורינו לא יוכל להרגיש הזדהות עם אדם שמחנך אותו בנוקשות. ולעומת זאת, ההולך עם בניו לאט לאט, במתינות ונחת, מתוך סבלנות והבנה, זוכה לקשר חיובי יותר עם הילדים, כך שגם עם התבגרותם יוכל למצוא נתיבות ללבבם להשפיע עליהם בדרך נכונה לעלות במעלות טובות.
על כן כל אחד יזהר לנהוג בחכמה ובתבונה בחינוך בניו ובנותיו, ויתפלל להשם יתברך שינחהו בדרך נכונה לזכות לרוות נחת מבניו ובנותיו, וגם על האם מוטלת החובה להתחנן לפני הקדוש ברוך, שיזכו לגדל בניהם לתורה וליראת ה', וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.
t.me/halachayomit | 1 |
| 13 | למעלה.
אף אנו נלמד, בדברים גשמיים, בממון אוכל והנאות עולם הזה, נסתפק במועט, אך בדברים רוחניים מצוות ומעשים טובים, נדע "שהמינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי". אמן.
שבת שלום!
t.me/halachayomit | 88 |
| 14 | פרשת חוקת תשפ"ו
מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, רבה הראשי של העיר תל אביב יפו, עבור "הלכה יומית".
השבת נקרא על הגזירה הקשה שנגזרה על משה רבינו שלא להיכנס לארץ, ראשיתו של דבר, כשבני ישראל הגיעו לקדש, ושם מתה מרים ונקברה שם, העם היה צמא למים, אך לא היה שם מים והעם החל לריב עם משה ואהרון, וכלשון הפסוק, "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו? ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה?, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות!” ואז הקדוש ברוך הוא פונה למשה, ואומר לו: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם". משה רבנו ואהרון הכהן אוספים את עם ישראל וכדברי הפסוק "וירם משה את ידו ויך את הסלע פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם", על מעשה זה , הקדוש ברוך הוא אומר למשה ואהרון, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם!".
מסביר רש"י בפסוק י"ב, חטאם של משה ואהרון היה בזה, שהקדוש ברוך הוא בקש מהם לדבר אל הסלע, ואילו הם הכו את הסלע, ומשמעות הדבר, שיכלו יותר לקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, שאילו היו מדברים אל הסלע, והיה מוציא מים, היה מתקדש שמו של ה' בעולם על ידי זה שהיו בני ישראל אומרים, ומה סלע זה שאינו מדבר ולא שומע, מקיים ציוויו של ה', קל וחומר אנחנו. ולכן נענשו משה ואהרון לא להיכנס לארץ ישראל.
והשאלה נשאלת, מדוע נענשו משה ואהרון על כך בעונש כזה חמור?, הרי גם להכות סלע באמצע המדבר היבש והשומם, ולהוציא ממנו מים לעיני העם, גם זה לכשעצמו הוא נס גדול וקידוש שם שמים, שהרי כולם נוכחו לדעת כי הקדוש ברוך הוא, הוא המוציא מים מן החלמיש במדבר, אם כן מה בכך שהכו את הסלע ולא דברו אל הסלע, ומדוע נענשו על כך בחומרה רבה?
יסוד גדול למדה אותנו התורה בפרשה זו, כי אינו דומה חסרון שלמות המעשה בדברים רוחניים, לחסרון המעשה בדברים גשמיים, דהיינו, אם למשל אדם מבקש מחברו שיבנה לו קיר שלם, והוא בנה לו רק חצי קיר, הרי שלפחות חצי קיר יש בידו, ועליו להודות לחברו על כך, אבל בדברים רוחניים חסרון שלימות המעשה הנדרש מהווה פגם במעשה עצמו גם במה שנעשה, כי בדברים רוחניים נדרש מהאדם לעשות את כל יכולתו שהרי נאמר: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", עם ישראל מצווים לקיים את מצוות ה' בשלמות, בכל מכל כל. וכל חיסרון בשלמות המעשה הנדרש מהאדם, הוא פגם מהותי בעשיית המצווה, שהרי כלל נאמר ברוחניות "המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", ולכן אצל משה ואהרון, הגם שבהוצאת מים על ידי הכאת הסלע באמצע המדבר ישנו נס גדול, מכל מקום אם היו מדברים אל הסלע כמו שהקדוש ברוך הוא ציוה אותם, והיה יוצא מים מדיבור בלבד, היה הנס גדול יותר וקידוש שם שמים בעולם היה מרובה יותר, הרי שבחסרון שלימות המעשה בנס היה פגם גדול, ולפי דרגתם של משה ואהרון, נענשו אף בעונש חמור.
דבר זה מלמד אותנו, עד כמה מוטלת עלינו החובה להיזהר בקיום המצוות בזהירות יתירה, לא רק בכמות אלא גם באיכות, לקיים את המצוות כפי הנדרש בהלכה, בשלמות המעשה, כגון תפילה שתהיה בזמן הנכון, במקום הנכון, בציבור, ובכוונה הראויה, בשימת לב לפני מי אתה עומד, וכן בכל מצווה ומצווה, שהרי למדנו חיסרון בשלמות המעשה פוגם בעצם קיום המצווה.
כך הסבירו חז"ל את הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", ודרשו חז"ל "בשמים- ממעל"- בכל דבר רוחני תשאף ליותר מקסימום האפשרי, אבל "בארץ, מתחת", בדברים גשמיים תסתפק במועט. משל לעשיר גדול שהיה לו ארמון מפואר, בו היתה קומת גג עם מדרגות של עץ שהיו מובילות לגג, לימים רצה העשיר שלא יעלו לגג, ובקש ממשרתו הנאמן שיסיר את מדרגות העץ, הלך העבד לעשות את רצון העשיר, ועלה מדרגה לאחוריו כשגבו לגג, והסיר את המדרגה שמתחתיו, ושוב עלה מדרגה והוריד את זו שנשארה, כך עשה בכולן, עד שהגיע לגג והמדרגות הוסרו, אך כשרצה לרדת לא יכול היה, שהרי כבר לא נשארו לו מדרגות שיוכל לרדת, החל זועק לעזרה, בא בעל הבית ואמר לו, לא כך עושים, אלא עולים למעלה ומתחילים משם להוריד את המדרגות, ומורידים מדרגה מדרגה עד שנשארים למטה. שמע זאת המשרת ושמר עצה זו לעצמו, לימים היה לעשיר בור עמוק בחצר עם מדרגות ובקש ממשרתו להוריד את המדרגות, זכר המשרת את העצה שניתנה לו אז, והחליט ליישמה, עלה למעלה והוריד מדרגה מדרגה עד שנשאר למטה, ושוב החל זועק לעזרה, בא בעל הבית ואמר לו המשרת, עשיתי מה שאמרת לי בפעם שעברה והנה אנכי שוב בצרה!, חייך העשיר ואמר לו, דע תמיד היכן הוא העיקר והיכן הוא הטפל, כשאתה רוצה להישאר למטה והוא העיקר, התחל מלמעלה למטה, אך כאשר העיקר נמצא למעלה עליך להתחיל מלמטה | 88 |
| 15 | AUD-20260618-WA0000.mp3 | 106 |
| 16 | שאלה:
האם מותר להשתמש בשבת לצורך שטיפת ידים וכדומה בסבון מוצק, או שיש בכך איסור?
תשובה:
בהלכות האחרונות, הזכרנו את מחלוקת הראשונים, לענין איסור ריסוק הקרח בשבת והפיכתו לנוזל, שלדעת ספר התרומה, האיסור הוא משום שהמסת הקרח נחשבת ל"יצירת דבר חדש", ויש בכך איסור שנקרא איסור "נולד", דהיינו שמוליד דבר חדש. ואילו לדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, אין כאן איסור תורה כלל, אלא איסור מדברי חכמים, משום גזירה שסחיטת הקרח והפיכתו לנוזל דומה לסחיטת פירות שיש בסחיטתן איסור תורה, ולכן גזרו חכמים גם על המסת הקרח. וכמו כן הזכרנו שמרן השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שטעם האיסור הוא משום גזירת סחיטת פירות ואין האיסור אלא מדרבנן, ואילו הרמ"א כתב שיש לחוש לסברת ספר התרומה, ששורש האיסור הוא מן התורה.
ומכאן דן מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצ"ל, לענין שימוש בסבון מוצק בשבת, שלכאורה השימוש בסבון עם מים והפיכתו לנוזל, דומה לריסוק קרח והפיכתו לנוזל שכפי שנתבאר יש בו איסור בשבת, אלא שלפי דעת מרן השולחן ערוך, שטעם האיסור בריסוק קרח הוא משום שריסוק הקרח דומה לסחיטת פירות, ולא מחמת איסור נולד, נראה לומר, שטעם זה אינו שייך בהמסת הסבון, שהרי המסת הסבון אינה נעשית אלא על ידי תערובת עם המים, ואין הסבון נמס מחמת עצמו באופן טבעי כמו פירות וכמו קרח. וסברא זו נכתבה על ידי הגאון רבי יצחק למפרונטי בספר פחד יצחק, שלפי דעת מרן השולחן ערוך אין כל איסור בשימוש בבורית (סבון) בשבת. (חזון עובדיה ח"ג עמוד מו. ועוד בכמה מקומות).
ולפיכך הספרדים ובני עדות המזרח ההולכים אחר דברי מרן השולחן ערוך, יכולים להקל ברחיצת הסבון בשבת, אבל בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, ראוי להם להחמיר בזה, אלא אם כן יש צורך בדבר, כגון רופא שצריך לרחוץ ידיו בסבון אחר בדיקת חולה מטעמי בריאות.
t.me/halachayomit | 59 |
| 17 | AUD-20260617-WA0000.mp3 | 101 |
| 18 | ניקוי בגד מאבק בשבת
שאלה:
האם מותר לנקות בגד שהתלכלך מאבק, או להבריש כובע לֵבֶד בשבת?
תשובה:
בגמרא במסכת שבת (קמז.) אמרו, ,המנער טליתו בשבת חייב חטאת,. ופירוש הדבר, מי שמנער את הבגד שלו בשבת מחמת איזה לכלוך, חייב חטאת, משום שהניעור של הבגד, הוא כיבוסו, והלא דבר ידוע הוא שאסור לכבס בשבת.
ונחלקו רבותינו הראשונים, בפירוש דברי הגמרא. כי לדעת רש"י, המנער את בגדו מעפר, עובר משום איסור "מלבן", כלומר מכבס. ומכאן שלדעת רש"י אסור לנער בשבת בגד שחור שהתלכלך מאבק או עפר, משום איסור מלבן. וכדעת רש"י פסק בספר בן איש חי (פרשת ויחי). וזאת על פי מה שכתב הרמ"א (סימן שב) שטוב לחוש לדברי רש"י.
אולם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, כתב שלדעת רוב רבותינו הראשונים, אין פירוש הגמרא כדעת רש"י, אלא מפרשים, ש"המנער טליתו", זהו דוקא באופן שהטלית, או הבגד, היו מלוכלכים ממי גשמים וכדומה שירדו עליהם, שאז בניעור הבגד, שייך איסור מלבן, אבל בדבר שהוא יבש לגמרי, כמו אבק, אין איסור כלל בניעור הבגד. וכן פסק מרן השלחן ערוך, וזאת על פי דברי רבינו חננאל ועוד מגדולי רבותינו הראשונים שפסקו להקל בזה אפילו בבגד שחור חדש.
לפיכך, מותר לנער בשבת בגד מהאבק שעליו, ואין בדבר איסור משום כיבוס לפי דעת מרן השלחן ערוך.
ולא נוכל לבאר את כל פרטי הדינים בזה, רק נזכיר שגם לדברי האוסרים, אין האיסור בזה אלא בבגד שחור חדש, שמקפידים שלא ללבוש אותו כשהוא מלוכלך באבק. אבל אם לא מקפידים על כך, אין איסור לנער את הבגד מהאבק שעליו לכל הדעות.
ולענין ניקוי הכובע או הבגד באמצעות מברשת מיוחדת לכך, כתב הגאון תפארת ישראל, שנוהגים להחמיר בזה משום "עובדין דחול", כלומר, מעשה שנראה כמו המעשים שרגילים לעשותן בימות החול. אולם גם בזה כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שמן הדין יש להקל בדבר, כי לא גזרו רבותינו איסור מצד עובדין דחול, אלא בדבר שיכולים לבוא מחמתו למלאכה ממש, אבל ניקוי הבגד על ידי מברשת, אינו בכלל זה. (הליכות עולם שם).
ולסיכום:
לפי דעת מרן השלחן ערוך, מותר לנער או לנקות במברשת כל בגד שהתלכלך בשבת מחמת אבק וכדומה.
t.me/halachayomit | 73 |
| 19 | AUD-20260616-WA0000.mp3 | 103 |
| 20 | המסת קרח - אכילת איגלו
למדנו שמותר לעשות קרח בשבת.
במסכת שבת (דף נא:) תנו רבנן, אין מרסקים לא את השלג ולא את הברד בשבת, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. זאת אומרת, שיש איסור לרסק בשבת שלג או ברד או קרח על מנת שיהפוך למים נוזלים.
*טעם האיסור*
ונחלקו הראשונים בטעם איסור ריסוק קרח בשבת, שבספר התרומה פירש, שטעם האיסור הוא מדין "נולד", שיש איסור ליצור דבר חדש בשבת, והרי הקרח הופך על ידי הריסוק למים נוזלים שהם דבר חדש, ויש בזה איסור משום נולד. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שאין בפעולה זו של הפיכת הקרח לנוזל איסור משום נולד, משום שאין זה דומה לבורא דבר חדש ממש. אלא טעם איסור ריסוק הקרח בשבת הוא מחמת גזירת רבותינו, שגזרו איסור על כך, משום שפעולת ריסוק הקרח והפיכתו לנוזל דומה בתכונתה לסחיטת פירות והפיכתם לנוזל, (שבפירות העומדים לסחיטה, כגון ענבים וכדומה הוא איסור תורה לסחטן בשבת), ולכן גזרו גם על "סחיטת" הקרח והפיכתו לנוזל, אבל אם הקרח נמס מאליו בתוך הכוס אין בכך איסור כלל.
נמצינו למדים, שדעת רוב רבותינו הראשונים, הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, שטעם איסור ריסוק הקרח בשבת אינו מטעם איסור "נולד" אלא מחמת גזירת סחיטת פירות. וכדעת רוב הראשונים פסק מרן בשולחן ערוך, שטעם האיסור הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין. אבל הרמ"א סובר שיש לחוש לדעת ספר התרומה שטעם האיסור הוא משום נולד. ומכאן נצא לדון בהלכה הבאה, האם מותר להשתמש בסבון מוצק בשבת.
*אכילת איגלו*
ישנו ממתק שנעשה עבור ילדים, שנקרא "איגלו", והוא משקה קפוא בתוך שקית, שהילדים מנקבים אותו בראשו ואוכלים. ויש לדעת, כי הדרך היא, שנושכים שוב ושוב בקרח, כדי שהוא יתרסק ויצא מן השקית, ואין לעשות כן בשבת, אלא למצוץ את הקרח בלבד, או לנשוך ולאכול, אבל נשיכה כדי לרסק את הקרח, אסורה בשבת.
t.me/halachayomit | 75 |
Available now! Telegram Research 2025 — the year's key insights 
