הלכה יומית עפ"י מרן זצוק"ל

פרשת חיי שרה תשפ"ז ההלכה מוקדשת לרפואה שלימה עבור       *הרב מאיר פנחס בן מרים הי"ו* בתוך שאר חולי ישראל שזכות התורה תגן בעדו, ויזכה לבריאות איתנה ונהורא מעליא אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לו.                 הוקדש על ידי                       בניו     * * * * * * * * * * * * * * * * זיווגו של אדם – מאמרו של הרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל בסיום הפרשה הקודמת, לאחר סיפור מעשה העקדה, נאמר: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר, הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ וכו', אֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל, וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה". כלומר, כאשר חזר אברהם אבינו מעקדת יצחק, נודע לו שלנחור אחיו, נולד בן, הוא בתואל, ולבתואל נולדה בת, ושמה רבקה. ומסבירים רבותינו במדרש (הובא בפירוש רש"י), שכששב אברהם אבינו מן העקדה בהר המוריה, היה מהרהר ואומר בלבו, אילו היה באמת מת בני יצחק, הרי היה הולך מן העולם בלא בנים, מפני שעדיין לא נשא אשה, אם כן, אולי היה עלי להשיא לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישר לו הקדוש ברוך הוא שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו ביאור מה שנאמר "אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", אחרי הרהורי הדברים שהיו על ידי העקדה. והנה למדנו במסכת סוטה (ב.): "אֵין מְזַוְּוגִין לוֹ לְאָדָם אִשָּׁה, אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו". כלומר, הזיווג של כל אדם ואדם, נקבע על פי מעשיו, שאם הוא צדיק, יזכה בזיווג של צדקת. וממשיכים רבותינו ומקשים, שהרי "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי", ואם כן, כיצד אנו אומרים שהזיווג תלוי במעשיו של האדם? והרי זו גזירת עליון עוד לפני שנולד האדם בכלל ובא לעולם! ומסבירה הגמרא: "הָא בְּזוּג רִאשׁוֹן הָא בְּזוּג שֵׁנִי", ופשט הדברים, שבנשואים ראשונים, באמת הזיווג תלוי אך ורק בגזירה שנגזרת על כל אדם ואדם, אבל בנשואים שניים, "זיווג שני", אז הזיווג תלוי במעשיו של האדם. אולם באמת שהרבה מרבותינו המפרשים מסבירים אחרת. הם מסבירים, שענין הנשואים בין איש לאשה, אינו רק חיבור בין שני בני אדם, שני גופים חיצוניים, אלא יש כאן ענין עמוק הרבה יותר, וכבר מאז יצירת האדם בבטן אמו, הוא נוצר יחד עם בת זוגו, כי הם בעצם שני חלקים מדבר אחד שלם. וכן מבואר באמת בזוהר הקדוש. לכן, אנו מוצאים שעוד לפני יצירת האדם בבטן אמו, כבר בת קול מכריזה מי מתאים למי, מי מהווה את ההשלמה לחלק השני שלו. וממילא, כל מה שניתן לזווג שני אנשים על פי ההכרזה האלוקית הזו, הוא דוקא כאשר שניהם התנהגו באותו אופן שהיה מצופה מהם, האיש צדיק, והאשה צדקת, הם לא קילקלו את מעשיהם, ולכן הם ראויים להתאחד יחדיו ולהקים בית נאמן בישראל. אבל כאשר אחד הצדדים, קילקל את מעשיו, הוא בהחלט עלול להפסיד את הזיווג הראוי לו, שהרי לא יתכן שהצדקת תיפול בגורלו של אדם רשע, שנאמר "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים", וממילא הקדוש ברוך הוא מסבב את הדברים, כך שאותה אשה תיפול בגורלו של אדם אחר, הראוי לה. וזו פירוש הדברים "זיווג ראשון וזיווג שני", זיווג ראשון, הוא הזיווג הראשוני, המתאים ביותר לאדם, על פי שורש נשמתו, ואילו זיווג שני, הוא זיווג שהותאם לאדם, כאשר מעשיו או מעשי הזיווג שלו לא היו טובים, ולכן יש לזווג לו אשה המתאימה לו כעת. כעת נוכל להבין נקודה שיש לעמוד עליה: אם אברהם התבשר על לידתה של רבקה, ונודע לו מן השמים שרבקה היא הזיווג המתאים לבנו יצחק, אם כן, מה הטעם לשלוח את אליעזר עבדו, ולומר לו להתעניין ולחפש זיווג לבנו? הרי יכול היה לשלוח תיכף ומיד את אליעזר, ולומר לו בפירוש, דע לך כי רבקה בת בתואל היא בת זוגו של בני יצחק, לך נא וקחנה לבני! אלא שידע אברהם, שרבקה היא אמנם הזיווג הראוי ליצחק משורש נשמתו, והם ממש כמו נשמה אחת, אולם יצחק, זכה לקבל חינוך טוב מהוריו, ועלה ונתעלה למדרגתו הנשגבה, ואילו רבקה, שגדלה בין אנשים רשעים, בתואל ולבן, הרי קשה לצפות ממנה שתעמוד בתנאים כאלה בצדקותה, ויש לחשוש בהחלט שהיא אינה צדקת, ואינה מתאימה ליצחק. לכן ביקש אברהם מאליעזר, שילך לבדוק את הדברים, שאם רבקה עומדת בצדקותה למרות כל הסביבה, הרי שעדיין ראויה היא להיות בת זוגו של יצחק. כאשר היה מרן זצ"ל בחור בן עשרים וארבע, חיפש שידוך, אך באותה התקופה לא היו כמעט בנות ספרדיות שהיו מעוניינות להקים בית עם אברך העוסק בתורה. מעשה היה שהוצעה לו הצעה של בת אחת, שהיתה בתו של אחד מגדולי הדור (שכבר נפטר אז), וכאשר הוגשה ההצעה בפני אחיה של אותה בת, השיבו: "יש לנו כבר חתן אחד אברך, מספיק חכם אחד לכל המשפחה"! וכך דחו את השידוך, כשאינם יודעים מה הם מפסידים. באותה העת, היתה הרבנית, מרגלית יוסף עליה השלום, מחפשת גם היא שידוך. אביה היה מרבני העדה החלאבית אשר בירושלים, ואף היא היתה נערה מצויינת בכל שבח ותהילה. רבים מאד רצו להשתדך איתה, ובכללם בחורים עשירים ונכבדים, אך היא דחתה את כולם, באומרה "אני מחפשת בחור שישב ויעסוק בתורה, שיהיה תלמיד חכם"! עד שהסתובבו הדברים, ועלה רבי אברהם פטאל אל הגאון רבי עזרא עטיה, ואל הגאון רבי יעקב עדס, (שהיו אף הם מחכמי חלאב), ובירר אצלם על מרן זצ"ל. רבי עזרא אמר לו: "אם לא קמה ישיבת פורת יוסף אלא כדי להוציא מתוכה את רבי עובדיה יוסף, דיינו"! ורבי יעקב עדס השיב לו: "לך ותחטוף אותו, כי אין כמותו! וכבר הוא גדול יותר ממנו! ואם תעשה את השידוך, הנה אני עצמי אגיע לשורר בשמחת השידוכים (אירוסין)". וכך אמנם היה, נפגשו זה עם זו, וזכו להקים ביתם על אדני התורה בימים קשים, קיימו את התורה מעוני, וזכו לקיימה מעושר, ולרומם דור חדש, שבתוכו גם אלפי בנים ובנות, שכל חפצם, חשקם וגורלם, אך ורק בלימוד התורה ובקיום המצוות. יהי רצון שנזכה לעשות רצונו של ה' יתברך כרצונו, ונזכה להוושע במהרה בתשועת עולמים. שבת שלום! t.me/halachayomit

פרשת וירא תשפ"ז מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית". השבת נקרא על מעשה עקידת יצחק, שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". ואכן, אברהם משכים בבוקר, ומגיע להר המוריה, שם הוא עוקד את יצחק, לוקח את המאכלת לשחוט את בנו, ואז, ברגע הקריטי, רגע לפני שאברהם שוחט את יצחק, מגיע מלאך ה' ואומר לאברהם, "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" ,"וישא אברהם את עיניו, וירא הנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, ויאמר בי נשבעתי נאום ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" וכו'. והשאלה נשאלת, מדוע מלאך ה' בירך את אברהם רק בהתגלות השנייה לאחר שהוא הקריב את האיל? מדוע לא בירך אותו המלאך מיד בהתגלות הראשונה לאחר שבא לשחוט את יצחק, האותה התגלות שבה המלאך ניגלה ואמר לו "אל תשלח ידך אל נער", הלא כבר אז ראוי היה לברך את אברהם, לאחר מסירות הנפש שגילה! וכי האיל יותר חשוב מיצחק, שרק לאחר ששחט את האיל רק אז זכה אברהם לברכה על ריבוי זרעו ככוכבי השמים? בכדי להבין זאת, נקדים במעשה שהיה בירושלים לפני כשבעים שנה, בימי השלטון של הבריטים בירושלים, המעשה אירע עם הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שכידוע היה רבם של האסירים. רבי אריה היה הולך לבקר חולים ואסירים בבתי חולים ובבתי הסוהר, בכדי לעודד את רוחם ולהיות עימהם בשעות הקשות. לילה אחד, הטילו הבריטים עוצר לילי, והיה אסור לאזרחים להסתובב ברחובות העיר. רבי אריה לוין לא שת לבו לעוצר, ויצא לבקר אסיר יהודי שהיה עצור "בקישלה", שהיה אז בית המעצר של המשטרה הבריטית בשער יפו בירושלים. בדרכו לשער יפו, עצרו אותו שני שוטרים בריטים, אחד מהם יהודי והשני גוי, השוטר היהודי שהכיר את הרב ואת מעשי החסד שלו, רצה להתיר לו להמשיך בדרכו, והסביר לשוטר הגוי כי הרב הישיש אין לו כוונות זדון נגד השלטון, וכי כל מטרת הליכתו היא לעודד אנשים קשי יום חולים ומסכנים. אך השוטר הגוי לא הסכים לזאת, ופקד עליו לשוב מיד לביתו. הרב הסתובב לאחוריו, אך מצא דרך עוקפת בפירצת גדר צדדית, וניסה לעבור משם, אך גם שם תפסוהו שני השוטרים הנ"ל, כשהם רואים את הרב הישיש מנסה בכוחו הדל לטפס על הגדר כדי להגיע לקישלה. מיד קפץ השוטר הגוי, ולתדהמת הרב והשוטר היהודי, אמר לרב, בבקשה כבוד הרב! אתה יכול לעבור וללכת למקום חפצך! התפלא השוטר היהודי ושאל את חברו, מה הביא אותך לשנות את דעתך? ענה לו השוטר הגוי, בתחילה סברתי כי הרב עושה זאת למטרת ריווח כספי או טובת הנאה, ולכן לא התרתי לו, אך עכשיו כשראיתי את מסירות הנפש שלו, ואת הסיכון שלקח בכדי לנסות בכל דרך לבקר את העציר, הבנתי כי הדבר בנפשו וכוונותיו הם לשם שמים, שהרי יכול היה לפטור את עצמו בטענה שזו עת סכנה, ואין הדבר בידו, אך אם הוא מוכן לסכן את נפשו למען יהודי אחר שאין הוא מכירו כלל, ואין הוא מותר על רעיון הביקור, אכן איש קדוש הוא ולכן התרתי לו לעבור. לאור הדברים נבין את אשר שאלנו, אברהם נצטווה להעלות את בנו לעולה ועשה כן. אלא שברגע האחרון אמר לו המלאך, "אל תשלח ידך אל הנער", הרי שאדם אחר היה ממהר לקחת מיד את בנו וחוזר הביתה מיד, ולא מתמהמה רגע אחד נוסף בהר המוריה, שמא יצוו עליו שוב אחרת. אך אברהם נשאר במקומו, ולא אומר "ברוך שפטרנו",אלא מנסה להביא קרבן אחר, לפחות את האיל. כאן גילה אברהם שאין הוא מקיים את המצוות בכוח, וברגע שהוא פטור חוזר הוא לשגרה, אלא אדרבא, הגם שכבר אינו מצווה על הקרבת יצחק, בכל זאת רצונו לקריב קרבן אחר, כאן גילה אברהם את רצונו ואהבתו לעשות את רצון ה' באמת, ולכן רק אז זכה לברכה של מלאך ה'. למדנו מי שרוצה לדעת אם הוא עושה רצון ה' מאהבה או בכוח, המבחן הוא בשעה שהוא פטור, כגון בשעת חולי או אונס הפוטר אותו מן המצווה, האם הוא שמח ואומר ברוך שפטרנו, או שהוא מרגיש צער, אמנם אני פטור, אך הפסדתי מצווה. שבת שלום! t.me/halachayomit

פרשת לך לך תשפ"ז מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית". השבת נקרא על הציווי של הקדוש ברוך הוא לאברהם: "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אברהם אבינו אינו צעיר, אלא בן שבעים וחמש שנים הוא יוצא אל הבלתי נודע, ואינו לבדו, אלא מצטרפים אליו שרי אשתו, לוט בן אחיו, כל רכושו, וכל "הנפש אשר עשו בחרן", כולם הולכים אל יעד בלתי ידוע, אל הארץ אשר אראך. *והדבר תמוה*, מדוע לא לומר לאברהם את מקום היעד מראש? הרי ישנו קושי גדול לאדם בעצם הדבר שהוא עוזב את מקום מגוריו הקבוע, את עיר מולדתו, את החברה בה הוא מצוי ואליה הוא רגיל, ובנוסף על כך עליו ללכת למקום בלתי נודע, ודאי שיש בזה קושי עצום, ובפרט כשהוא לא לבדו, ואחריות כולם עליו, אם כן, מדוע לא להקל עליו לפחות לדעת להיכן הוא הולך ולאן פניו מועדות? בילקוט שמעוני שאלו את השאלה הזו, וכך נאמר שם, "ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה". כלומר, אינו דומה ניסיון לאדם, כשהוא יודע את תכלית המעשה המתבקש ממנו, לבין ניסיון לאדם כשהוא אינו יודע את סופו ותכליתו של המעשה המתבקש ממנו. ההבדל בינהם הוא שמים וארץ, וכגודל הניסיון כך גודל השכר. בודאי שיכל הקדוש ברוך הוא לגלות לאברהם לאן פניו מועדות מראש, אך אז היה זה ניסיון קל יותר, ושכרו מועט, לעומת זאת, כשאברהם לא ידע לאן פניו מועדות, היה זה ניסיון קשה יותר, ושכרו גדול לאין ערוך. ואכן, אברהם לא שאל שאלות, אלא, "וילך אברהם כאשר דבר אליו ה'", ועל כך הובטח לאברהם, "ואעשך לגוי גדול ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה". לא אחת, בבואנו ללכת בדרכי התורה והיראה, אנו עומדים בניסיון, ונתקלים בקושי או בספק, להחליט מה לעשות, או מה יהיה סופו של התהליך, כגון מקום עבודה לא ראוי, מקום חינוך לילדים וכדומה , עלינו לדעת, כי זהו ניסיון לאדם, ועליו לעשות אך ורק את מה שדורשת התורה כהלכה, אף אם כרגע לא ברור לו מה יהיה בסופו של ההליך, והרי זה בגדר "אל הארץ אשר אראך". אך אם נקיים ונעשה, "כאשר דבר אליו ה'", הרי שמובטח לנו "והיה ברכה". *ללמדנו*, לא תמיד מה שאנו חושבים, זה מה שצריך לעשות כדי להצליח, אלא הברכה מצוייה בידי הקדוש ברוך הוא בלבד. מסופר על שמש בית כנסת ששימש בקודש אך לא ידע קרוא וכתוב. לימים החליטו פרנסי העיר, כי יש להכין דוחות על פעילות בית הכנסת, וכי על השמש ללמוד קרוא וכתוב, אחרת יפוטר מתפקידו. השמש שלא היה צעיר, ניסה ללמוד, אך הדבר לא עלה בידו, ובצער רב נאלץ לעזוב את תפקידו. עברו ימים, והחליט לנסות את כוחו במסחר בעצים. הברכה שרתה במעשה ידיו, ואט אט הלך וגדל, עד כי היה לגדול סוחרי העצים בסביבה. יום אחד ישב לסגור עסקה גדולה עם שר האוצר של אחת המדינות, וכשחתמו על החוזה, חתם באצבעו. נדהם השר ושאל, איך יתכן!? הרי כבודו הוא גדול סוחרי העצים, ואינך יודע קרוא וכתוב?? חייך הסוחר ואמר, אם הייתי יודע קרוא וכתוב, הייתי נשאר עד היום רק שמש בית הכנסת. שבת שלום! t.me/halachayomit