הלכה יומית עפ"י מרן זצוק"ל

טבלאות לדעת מה אסור ומה מותר בימי בין המצרים לפי מר"ן זצ"ל / הרמ"א זצ"ל / הבן איש חי זצ"ל https://t.me/halachayomit/4315 טבלא לדעת מה אסור ומה מותר בימי בין המצרים לפי מר"ן הגר"ע יוסף זצ"ל https://t.me/halachayomit/4307 טבלא לדעת מה אסור ומה מותר בימי בין המצרים לפי רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"הבן איש חי" https://t.me/halachayomit/4308 טבלא לדעת מה אסור ומה מותר בימי בין המצרים לאשכנזים לפי הרמ"א זצ"ל https://t.me/halachayomit/4309 טבלא לדעת מה אסור ומה מותר בימי בין המצרים לפי מנהג ק"ק תימן ע"פ ספר שולחן ערוך המקוצר https://t.me/halachayomit/4311 מדריך לימי תעניות https://t.me/halachayomit/4314

מנהגי ימי בין המצרים בקצרה ההלכה מוקדשת לזכות ולשמירה והצלחה עבור *אסף בן מרים הי"ו* הוקדש על ידי משפחתו * * * * * * * * * * * * * * * * *פרי חדש בימי בין המצרים* אף על פי שביארנו שבימי בין המצרים אין לברך שהחיינו על פרי חדש, מכל מקום, אשה שהיא בהריון, והיא מתאווה לאיזה פרי חדש שנמצא עתה בשוק, כמו פרי הדובדבן ומנגו וכיוצא באלו, יש להביא לה מיד מאותו הפרי שתאכל ממנו. *שמיעת כלי זמר בימי בין המצרים* אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה. כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבימי בין המצרים יש להמנע משמיעת מוזיקה מוקלטת. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר. *שירה בפה בימי בין המצרים* ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת. *מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר* מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב. וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו. *קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה* קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמיעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן רבינו זצ"ל, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל. *כיבוס ולבישת בגדים מכובסים* דיני כיבוס ולבישת בגדים מכובסים, יבואר אם ירצה ה' בסמוך לראש חודש אב. t.me/halachayomit

פרשת פנחס תשפ"ו נאמר בפרשה, לאחר שחטאו ישראל ולקחו להם נשים מבנות מואב, "והנה איש מבני ישראל, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל ישראל, (הוא זמרי בן סלוא שבא לחטוא עם כזבי בת צור, בת מלך מואב), וירא פנחס וכו', וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה וכו', וידבר ה' אל משה לאמר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (שזכה לכהונת עולם). מבואר, שהואיל ופנחס קינא לכבוד ה' יתברך, ששם נפשו בכפו והלך והרג את זמרי ובכח מעשה זה ניחם ה' על הרעה אשר חשב לעשות לעמו לכלותם, זיכהו ה' במתנה גדולה, שיהיו הוא וזרעו אחריו כהנים גם כן כשאר בני אהרן הכהן. ומבואר בפסוק, כי המתנה שנתן לו ה' יתברך לפנחס, היתה כהונת עולם, ועל זה אמר ה' יתברך "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי השלום הוא סמל מעשיהם של הכהנים. *רבותינו לימדו אותנו*, שכל שכר שנותן ה' יתברך לאדם, בא במידה כנגד מידה על מעשיו של אותו אדם, כי אדם הנוהג בגבורה, מן הראוי שתנתן לו מתנה המסמלת גבורה, ואם כן קשה הדבר, כי מעשהו של פנחס לא היה מעשה של שלום, אדרבא, מעשהו היה פעולה מלחמתית, לקום ולהרוג נשיא שבט ישראל ועמו כזבי בת צור, ואם כן מה זאת עשה ה' שנתן לו שכר המסמל את השלום. אולם כאשר אנו מדייקים בפסוקים, אנו רואים, כי פנחס עשה את מעשה הריגת זמרי מתוך כוונה טהורה לשם ה', ללא כל עירוב של מחשבה אחרת, ללא כוונת נקמה באדם שעושה מעשה שהוא נגד השקפת עולמו של פנחס, אלא אך ורק מפני שאותו מעשה הוא נגד רצון ה' יתברך, ויש בו חילול ה' שאין כמוהו, והחטאת הרבים, ועל כן אזר אומץ, קם מתוך רוח קנאה ששרתה עליו, והמית את זמרי ואת כזבי. ועל זה העיד ה' יתברך בעצמו, באמרו "בקנאו את קנאתי", כי אך ורק קנאה לכבוד ה' יתברך הביאה את פנחס למעשה שעשה, ועל כן היה מעשהו רצוי ביותר לפני ה' יתברך. והואיל ועל ידי מעשה פנחס, סרה חמתו של ה' יתברך מעל בני ישראל, נמצא כי פנחס השכין שלום בן בני ישראל לאביהם שבשמים, ואין גדולה ממעלת השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נתן לו ה' יתברך שכרו מושלם, מידה כנגד מידה, את מתנת השלום, שהיא הכהונה שנותנת שלום גם כן בין ישראל לאביהם שבשמים, על ידי הקרבת הקרבנות. קנאי אמיתי לכבוד ה' יתברך, הוא זה המקנא אך ורק לכבוד ה' יתברך, ואין לו כל נגיעה עצמית שמביאה אותו למעשה זה. (ואלו השוללים את הקנאות מכל וכל, ומדברים בשם אהבת ישראל, הצדק אינו בידם, לפי שיש מקום לקנאות כאשר היא מונעת ממחשבה לשם שמים, וכן אלו שבכל דרכיהם נוקטים בשיטות קנאיות, גם כן אין הצדק איתם כמבואר). *מעשה שהיה בישיבה אחת*, שהרב שהיה מוסר את השיעור הוצרך לצאת למספר דקות מחדר השיעורים. משראה זאת אחד הבחורים שומעי השיעור, חמד לו לצון, קם ולבש את מעילו של הרב. מיד קם אחד מחשובי הבחורים ודרש מהבחור להוריד את המעיל. משסירב הלה, בא וסטר לו על לחיו, על שהעיז נפשו לפגוע בכבוד רבו. מיד החזיר לו הבחור שלבש את המעיל סטירה תחת הסטירה אשר נתן לו. הלה לא נשאר חייב, וסטר לו שוב על לחיו. עצר אותו הבחור שלבש את המעיל ואמר לו, הסטירה הראשונה שנתת לי, מקבל אני באהבה, לפי שבצדק סטרת לי, כי רתחת על הפגיעה בכבוד רבך, אבל הסטירה השנייה, הלא לא נתת לי אותה אלא מפני שחסת על כבודך, כי אני החזרתי לך סטירה, ולזאת איני מוכן. *יש לנו ללמוד ממעשה זה*, כי כשיבא אדם להעיר לחבירו על מעשיו, עליו לכלכל דבריו במשפט, שלא יצא שכרו בהפסדו מחמת דבריו. וכגון אלו שמיד כאשר רואים אדם מדבר בבית הכנסת, הם מזדעקים בקולי קולות ואומרים "לא לדבר", ומביישים את זה שחטא רק באקראי ודיבר בבית הכנסת. (שעוון שיחה בבית הכנסת בפרט בשעת התפילה הוא חמור, וראוי למחות עליו בכל תוקף, מכל מקום ראשית כל יש להעיר על כך בדרכי נועם). ובודאי אילו היתה כוונתם לשם שמים, לא היו נוהגים כך, אלא היו מתבוננים תחילה, ורואים כיצד לשמור על כבוד בית הכנסת בדרך נכונה יותר. וסוף דבר, שלא רק שביישו את חבריהם לחינם, אלא גם אין דבריהם נשמעים כלל. וכמאמר ה' יתברך בספר מלכים (א' פרק יח), שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בנבואת מי שהוא מלמד קטגוריה על עם ישראל. קנאות היא מדה טובה, אך אינה נוהגת אלא לעתים רחוקות, וכמעט אין אדם שראוי לנהוג במידה זו, בזהירות רבה, שלא תתערב שום מחשבה עצמית במעשה הקנאות, כי ברגע שאין הקנאות כולה לשם ה' ולכבודו ולרצונו, אזי מיד הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במעשה זה, ואפילו לאליהו הנביא אמר ה' יתברך, לך ותמשח את אלישע הנביא במקומך, כי אין אני חפץ בקנאות שלך. ואף שאתה מבני בניו של פנחס (ויש אומרים שפנחס הוא אליהו בעצמו), מכל מקום עליך להזהר במידת הקנאות, שעל ידה יתרבה כבוד ה' יתברך בעולם, ויעשה רצונו בעולם. בקנאו את "קנאתי", ולא בקנאו לשם דבר אחר. שבת שלום t.me/halachayomit

פרשת בלק תשפ"ו מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית". השבת נקרא על הבאתו של בלעם על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל, וכדברי הפסוק: "לכה נא ארה (תקלל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי, את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר". בסופו של דבר, בלעם מברך את ישראל, עד שבלק אומר לו: "לקוב אויבי לקחתיך, והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים". רבותינו דרשו על בלעם (במסכת אבות פ"ה), כל מי שיש בו עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה, הרי הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. וכן הביא רש"י את המדרש על הפסוק (פרק כ"ב פסוק י"ח ) "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה'". מכאן למדנו, שהייתה לו נפש רחבה, וחומד ממון של אחרים, אמר, ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו! ולכאורה יש לשאול על כך מן המשנה במסכת אבות (פרק שישי משנה ט): אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי הולך בדרך, ואמר לי אדם אחד, רצונך רבי שתדור עמנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? ואמרתי לו, אפילו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, שנאמר, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. והרי גם ר' יוסי הזכיר כל כסף וזהב שבעולם, ואותו לא דרשו רבותינו "שיש לו נפש רחבה", ואדרבה, דרשו אותו לשבח, וצריך להבין מה ההבדל בניהם, הרי שניהם הזכירו כסף וזהב, מדוע את בלעם דרשו לגנאי ואת ר' יוסי לשבח? התשובה לכך פשוטה ביותר, אצל ר' יוסי היה זה כתשובה לשאלה ששאל אותו אותו האדם. הוא הציע לו כסף וזהב, ועל כך ענה לו ר' יוסי, לכן נדרש לשבח. מה שאין כן אצל בלעם, שם הוא היה הראשון שהזכיר כסף וזהב, הוא דרש זאת ראשון, ובכך הראה לכל כי זו מהותו, זהו רצונו, ונפשו היא החומדת את מלוא כסף וזהב שבבית. בלק בא ללמדנו, בדבורו של אדם ניכר מה מעניין אותו, ומהי מהותו, ולכן נדרש לגנאי. מעשה שהיה בזמן שלמה המלך, בשלשה שותפים ששמו את כל כספם במקום מסתור, שרק הם ידעו את מקומו, לימים נגנב המטמון וכל אחד חשד בחברו ולא ידעו מי הוא הגנב, באו לשלמה המלך שיגלה זאת, שמע זאת שלמה המלך ואמר להם, בטרם אשפוט, רצוני להתייעץ עימכם במעשה שקרה, היו נער ונערה שכנים שנשבעו להינשא זה לזו, לימים נפרדו דרכיהם, והנערה הכירה בחור וחפצה הייתה להינשא לו, אך זכרה את שבועתה לנער שהיה השכן שלה, לקחה מאה זהובים, ויצאה לדרך ארוכה, לבקש את רשותו להנשא לאדם אחר. הלכה מהלך שני ימים, כשבדרכה היא חוצה יער עבות, עד שהגיעה למקום מושבו של הנער. בקשה את רשותו להינשא לאחר, ונתנה לו כפיצוי את הזהב שהביאה. שמע זאת הנער, התרגש, ואישר לה מיד להינשא לבחיר ליבה החדש, ואף ויתר לה על הזהב שהביאה לו. שמחה הנערה, והחלה עושה את דרכה חזרה לביתה, כשלפתע באמצע היער, עצר אותה שודד זקן, ובקש את הזהב שעליה, בכתה הנערה, ובדמעות ספרה לו, כי אפילו הבחור ויתר לה, וכי זקוקה מאוד לכסף זה עבור נישואיה. נכמרו רחמיו של השודד הזקן, ושחרר אותה עם הזהב. כל זאת סיפר שלמה המלך לשלושת השותפים, ושאל אותם, אמרו לי, מי מבין השלשה ראוי להערכה מרבית? האם הנערה שזכרה את שבועתה והלכה לבקש את רשותו של הבחור, או שמא הנער ראוי להערכה שהסכים לוותר על השבועה והרשה לה להינשא לאחר, או שמא השודד הזקן הוא הראוי להערכה שויתר לנערה על הזהב שברשותה? קם השותף הראשון ואמר, לדעתי הנערה ראויה להערכה מרבית, שזכרה את שבועתה והלכה לבקש רשות. לעומתו קם השותף השני ואמר, לדעתי הבחור ראוי להערכה, שויתר לה, והרשה לה להינשא לבחיר ליבה החדש. והשותף השלישי אמר, לדעתי השודד הזקן הוא הראוי להערכה מרבית, שהרי ויתר על הזהב שיכל לשדוד בקלות. מיד קם שלמה המלך ואמר לשותף השלישי, אתה הגנב! אם אתה טוען שהשודד שויתר על הכסף הוא ראוי להערכה, סימן שחומד ממון אתה ופיך הכשילך! דבר גדול למדנו ממעשה זה והוא, כי אדם ניכר בדבורו, ודבורו של אדם מראה מה מעניין מאותו, ומה חשוב לו, ומהי מהותו, וזהו בלעם שדבורו נסב רק על כסף וזהב ולכן נחשב כבעל נפש רחבה. נשתדל כולנו שעיקר חפצנו ושאיפתנו יהיו בעסק התורה והמצוות, וכדברי דוד המלך בתהילים, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמן.    שבת שלום!