להבין את סין

ב-1976 סין היתה בסבירות גבוהה אחד המקומות הגרועים ביותר לחיות בהם: עוני, רעב, מחסור, מוסדות לא מתפקדים, מערכת חינוך שבורה לגמרי, טרור פוליטי ותחושה של ייאוש ופרנויה כללית. ארבעה עשורים אחרי - היא כבר ביססה את עצמה ככלכלה השניה בגודלה בעולם, עם עושר אדיר בשפיץ של הפירמידה אבל גם חיסול של העוני המוחלט במדינה ועלייה דרמטית בכל מדדי ההכנסה לנפש ואיכות החיים של משקי הבית, מרכז ייצור החומרה של ההייטק העולמי, עם אוניברסיטאות מובילות בעולם הובילה תעשיות טכנולוגיות מרכזיות בעולם האיש שהוביל את המהפך הזה בסין, מהחזון, התכנון והתוויית הדרך ופיקוח על ההוצאה שלו לפועל - הוא דנג שיאופינג. הבוקר עלה החלק השני שמסכם את סיפורו של המנהיג החשוב ביותר של סין המודרנית, ומי הפך אותה למעצמה שהיא היום. בחלק הזה אנחנו מתמקדים בתקופה שבה דנג עולה למעמד המנהיג העליון, ומתחיל להוציא לפועל את החזון שלו - בנחישות, בכריזמה הייחודית שלו, במיומנות פוליטית, יכולות ביצוע ומנהיגות שאין שניה לה. הפרק הזה סוקר את כמה מהיוזמות המובילות שהנהיג, הדרך בה ניהל את התהליך - וגם את הצורך שלו לאזן בין הפלג הרפורמיסטי הצעיר יותר לבין הפלג השמרני של זקני המפלגה - ואיך המתח הזה גם הביא בסוף את דנג לקבל את ההחלטה היחידה שמהווה כתם אמיתי על מורשתו יוצאת הדופן. איש מרתק, סיפור מרתק, תהליך מרתק - שכולם מגיעים לשיאם בפרק שעלה היום. להאזנה: https://share.transistor.fm/s/cc042b76 לצפיה: https://youtu.be/ctexdqji4YY?si=Prkolr4kuEmYeYQm

ההנפקה המוצלחת של ענקית הרובוטיקה הסינית יוניטרי (Unitree Robotics) בבורסת סטאר בשנגחאי תפסה את הכותרות בסין בשבוע האחרון. במה שנראה כעוד חוליה בשרשרת של הנפקות טכנולוגיה מצפות בפרופיל גבוה בסין, גם יוניטרי - בדומה ליצרנית שבבי הזיכרון CXMT, זינקה עם פתיחת המסחר במעל 600% וסיימה את יום המסחר הראשון עם עליה של כ-460% כשהיא מגייסת כ-900 מיליון דולר ומגיעה לשווי של כ-50 מיליארד דולר. אבל כשנכנסים לנתונים - מבינים שיש כאן כמובן גם הרבה הייפ ואופטימיות מצד המשקיעים בסין. הביקוש בקרב הציבור היה פי 8,000 מכמות המניות שהוצעה, כשהרעש לקראת ההנפקה מביא המוני משקיעי ריטייל, אבל גם לא מעט מהקרנות הגדולות בסין, לנהור אל המניה - כשמקביל מניות אחרות יורדות כשנראה שכל ההון זורם למניה אחת ספציפית…. כבר ביום השני למסחר נרשם תיקון חד של מעל 17% כלפי מטה, ומאז ירידה נוספת של כ-10%. המניה משקפת עדיין מכפיל רווח עצום (של כמה מאות…), שמבוסס פחות על נתוני ההווה, ויותר מגלם ציפייה לעתיד מדע בדיוני בו היומנואידים שהחברה מוכרת לצרכנים כבר היום - הופכים לנפוצים בכל מקום. מה באמת כתוב בתשקיף? בניגוד לכותרות הנלהבות של התקשורת הממסדית בסין על "ניצחון מודל החומרה הסיני", התשקיף שהגישה יוניטרי לפני ההנפקה מציג תמונה מורכבת בהרבה: יוניטרי היא אמנם חברת חומרה רווחית עם הכנסות של 1.15 מיליארד יואן ורווח נקי של כ-274 מיליון יואן במחצית הראשונה של 2026 (לחישוב גס הניחו 1 דולר = 7 יואן ), אך קצב צמיחת ההכנסות השנתי הואט מ-335% בשנת הקפיצה הגדולה של 2025 ל-48.5% בתחילת 2026. למרות ההכרזות על ייצור המוני וסרטוני התדמית המציגים צבאות של יומנואידים - לפי תשקיך החברה רובם המכריע של הרובוטים שנמכרו עד כה סופקו לאוניברסיטאות, מכוני מחקר ומעבדות. פחות מ-10% מהמכירות מיועדות לפריסה מסחרית אמיתית. התשקיף מגדיר את כל תחום הבינה המלאכותית המגולמת (embodied AI) - שאמור להפוך את החומרה המרשימה למכונה אינטליגנטית, כנמצא ב"שלב ak מחקר ובדיקות", ללא מוצרים מסחריים רחבי היקף, כשהמודלים נוסו gs fv בפיילוטים מבוקרים בלבד. יום אחד בלבד לאחר ההנפקה, עלה מייסד החברה המוערך, וואנג שינגשינג, לבמה ב-World Robot Conference בבייג'ינג, ובמקום לרכוב על גלי האופוריה - הציג מבחן מציאות קר וכנה למשקיעים: וואנג מגדיר את "רגע ה-ChatGPT" של עולם הרובוטיקה כנקודה שבה רובוט יצליח לבצע 80% מהמשימות ב-80% מסביבות חדשות ולא מוכרות, כולל בתים, באמצעות פקודות קוליות. בכנס של 2025 הוא העריך שרגע זה יגיע תוך שנה עד חמש שנים (2026 עד 2030). אולם בנאומו האחרון, יממה לאחר ההנפקה, הוא עדכן את לוחות הזמנים כלפי מעלה: בין שנתיים לשלוש בתרחיש האופטימי, ובין חמש לעשר שנים בתרחיש הריאלי (2031 עד 2036). הוא אף הודה ביושר כי סרטוני ההדגמה הנוצצים שהרשימו את הרשתות נשענו על תנועות שאומנו ותוכנתו מראש. ברגע שמשנים מעט את הסביבה או את האובייקט, אחוזי ההצלחה של הרובוט צונחים, וכל משימה חדשה דורשת אימון ייעודי מחדש. אבל זו תהיה טעות גדולה לראות בהנפקה של יוניטרי כישלון, או בהצהרות של וואנג בבחינת ״יצע המרצע מהשק״. הכנות של וואנג וההכרה שלו בקשיים והאתגרים שבדרך - דווקא עומדים לזכותו בעיני. המימון והחשיפה הנדרשת לציבור, יחד עם ההוכחה ליכולת הייצור, האינטגרציה והשליטה בשרשראות האספקה של האקו-סיסטם הסיני, שמסוגל לבנות חומרה מתקדמת וזולה בקצב שהמערב מתקשה להתחרות בו - הופכים את יוניטרי כמובילת האקוסיסטם הזה לחברה שלא כדאי להמר נגדה. יחד עם זאת, התמחור הנוכחי מגלם ציפייה לכך שהרובוטים כבר יודעים לפעול בעולם האמיתי כאוטונומיים לחלוטין - מה שבברור אינו נכון ועלול להקשות על אימוץ המוני. וכאן אולי נמצאת ההזדמנות של חברות כמו טסלה או Figure AI, וגם של חברות שיידעו לתת לחומרה המרהיבה גם יכולת ״קוגנטיבית״ תואמת. עבור המשקיעים והתעשייה העולמית, המבחן האמיתי בשנים הקרובות לא יהיה עוד הדגמה ויראלית של סלטה או קפיצה, אלא המעבר של הרובוטים מדפי התשקיף ומעבדות המחקר - ליצירת ערך שמשנה את כללי המשחק בעולם האמיתי.

יש לא מעט כותרות והתייחסויות בעיתונות הבינ״ל והאמריקאית במיוחד - לראיון שעשה עזרא קליין מהניו יורק טיימס עם הכלכלן ברד זסצר על ה-"China Shock 2.0". לא מפתיע שהנושא הזה מגיע לשיא המיינסטרים, וכאן זו האכסניה בפרופיל הגבוה של הפודקאסט של עזרא קליין בניו יורק טיימס, עם אחד הקולות הטובים והמעמיקים בנושא כלכלת המאקרו של סין באנגלית - אז כמובן שדאגתי להאזין בהקדם. ואני חייב להודות - התוצאה לא רעה, לא למדתי שום דבר חדש ואם אתם עוקבים כאן מספיק זמן - כנראה שגם אתם לא תצאו עם תובנות חדשות ומרעישות. אבל עדיין מדובר במראיין ומרואיין איכותי שמדברים בצורה סדורה וברורה על אחת התופעות המשמעותיות ביותר לכלכלה הגלובלית, לתחרות בין המעצמות ולסדר העולמי - וכזו שתגדיר את הדרך בה כל אלו יעוצבו בשנים הקרובות. אז אם יש לכם שעה אקסטרה להאזנה לפוד, שווה לשקול. https://www.nytimes.com/2026/08/21/opinion/ezra-klein-podcast-brad-setser.html?fbclid=Iwb21leAT5H7BwZG9mBWV4dG4DYWVtAjExAHNydGMGYXBwX2lkDDM1MDY4NTUzMTcyOAABHvY4YZfcBSreyqVF_mSibjIOIpWuliFDKCHHrkGzCrV66gcCOZRr-_0Es3Cq_aem_ILZ71eF5W-w7q6Ieod9qmQ

המלצת קריאה חמה על הכתבה הארוכה והרצינית תחת הכותרת ״The Future, Made in China" של אוון אוסנוס ( Evan Osnos ) - הוא נוגע בהרבה מאד היבטים של התחרות הטכנולוגית בין סין וארה״ב, כשהוא מתעכב על נקודות ההבדל המרכזיות והגישה השונה בבסיסה של שתי המעצמות. אוסנוס הוא אחד מהקולות העיתונאים המעמיקים והמפוכחים ביותר בכתיבה על סין בעיתונות המערבית. כמי שחי בבייג'ינג במשך שנים ככתב הניו יורקר וחתום על הספר המעולה "Age of Ambition: Chasing Fortune, Truth, and Faith in the New China" - שלכד בצורה נהדרת את האנרגיות בסין של עשור-שניים אחורה, לאוסנוס יש יכולת לחבר בין הניואנסים החברתיים בשטח לבין התמונה הגיאופוליטית הרחבה. במאמר העומק המקיף שפרסם עתה הוא מציג תמונת מצב עדכנית וחסרת תקדים על האופן שבו המאבק הטכנולוגי בין וושינגטון לבייג'ינג מעצב מחדש את הסדר העולמי. האיכות של המאמר נובעת מאופי עבודת השטח של אוסנוס. הוא אינו מסתפק בנתוני מאקרו יבשים, אלא יוצא למסע ישיר בתוך האקוסיסטם הסיני - הגם שברור לו כמו שהוא כותב שבחלק מהמקרים הוא רואה רק את התמונה שרוצים להציג לו. הוא נפגש לשיחות עומק עם דמויות מפתח בתעשיית הטכנולוגיה הסינית כמו קאי-פו לי, דרך מדענים בכירים שחזרו מארה"ב לסין, ועד אנשי צבא ודיפלומטים זרים. הוא ביקר במוקדי התעשייה החדשים, כמו ה-"Hyperfactory" האוטונומי לחלוטין של שיאומי (Xiaomi) שבו רכב חשמלי מתקדם מתגלגל מקו הייצור כל 76 שניות, ובמעבדות AI המפתחות פתרונות רובוטיקה תעשייתית ובקרת איכות במפעלים מסורתיים. אבל - הוא גם יורד אל הרחוב, משוחח עם שליחים הנשחקים תחת המשטר האלגוריתמי של אליקציות המשלוחים הסיניות, מתעכב על אלמנטים שונים במעקב החברתי-אזרחי, ואפילו יושב עם מגלה עתידות מקומי בבייג'ינג כדי להבין את הלך הרוח האזרחי…. מהמאמר עולות כמה נקודות מרכזיות - 1. ההבדלים בין שתי גישות לאומיות: סין מפעילה מדיניות תעשייתית טוטאלית ומכוונת מטרות ברורות ושאתפניות, המשלבת משאבי עתק, חומרה מתקדמת, ייצור בקנה מידה עצום ומודלי AI זולים ויעילים. מנגד, ארה"ב נסוגה לעיתים מהשקעות פדרליות במחקר בסיסי ומשאירה את האסטרטגיה הלאומית במידה רבה בידי כוחות השוק ובכירי המגזר העסקי. 2. המגבלות והפרדוקס של "המדינה ההנדסית": אוסנוס מראיין בכתבה את דן וואנג - שלספרו המצוין הקדשתי פרק מיוחד, ובדומה למסקנותיו - הוא מצביע על ההישגים הסיניים כבירים, אך גם על הבורות הנפערים לצידם - ניכור אזרחי הגובר, משבר הנדל"ן החריף, והמלכוד הדמוגרפי שמאיים על עתיד המדינה - כולם מוצגים כתוצאה ישירה של ניסיון שלטוני ארוך שנים להנדס את החברה והכלכלה בדיוק אלגוריתמי ונוקשה. 3. ״אי-סדר עולמי״ - זו אולי המסקנה שאוסנוס מבקש להעביר במאמר, וכנראה שמעתם אותה גם אצלי לא אחת - בייג'ינג אינה שואפת לתפוס את מקומה של ארה"ב כ"מנהלת המשברים" של העולם או להקים בריתות הגנה גלובליות. במקום זאת, העולם צועד לעידן בו אין הגמון יחיד, וכל מדינה נדרשת לבצר את עצמה, לגדר סיכונים, להגן על שרשראות האספקה שלה ולאתר נקודות חנק טכנולוגיות. אוסנוס מצליל להעביר במאמר ארוך אבל מעמיק (כ-10,000 מילה) ניתוח קולח ומסודר על הטכנולוגיה לא רק ככלי כלכלי, אלא כשדה הקרב הפוליטי המרכזי של זמננו - וכמוקד ההתנגשות של הגישות של שתי מעצמות העל של העולם. לינק לכתבה המלאה https://www.newyorker.com/magazine/2026/08/10/the-future-made-in-china

שר החוץ הסיני וואנג יי נחת בסיאול לביקור שקט אך משמעותי. על פני השטח, הרטוריקה הדיפלומטית נשמעה מוכרת: דיבורים על "שכנות טובה", האצת הסכמי סחר חופשי, שיתופי פעולה בבינה מלאכותית, ואפילו דיפלומטיית פנדות מסורתית. אלא שזה קורה בשעה שסיאול, קצת בדומה לישראל, נמצאת בעיצומו של תמרון גיאופוליטי מורכב, כשהיא נלחצת בין הפטיש הסיני לסדן האמריקאי. הביקור של וואנג יי מתרחש על רקע סדקים גלויים ומטרידים בברית ההיסטורית בין וושינגטון לסיאול. מה שהיווה רוח גבית מפתיעה ומרעננת עבור וואנג יי לביקורו בחצי האי השכן היתה ההודעה של ממשל טראמפ על קיצוץ חד בתרגיל הצבאי המשותף עם קוריאה - מהלך שנעשה ללא תיאום מוקדם לאור סירובה של קוריאה לסייע בפעילות במצרי הורמוז, וטענה מעלת תהיות כי התרגילים פוגעים ביחסי טראמפ עם קים ג'ונג און. אם זה לא הספיק, דרום קוריאה מצאה את עצמה מסומנת - לצערנו הרב לצד ישראל - בדו"ח הבית הלבן כאחת ממוקדי הסיכון המרכזיים (Tier 1) לזליגת טכנולוגיה, עקיפת מכסים ו-Transshipment עבור התעשייה הסינית. ספציפית בנוגע לקוריאה וושינגטון מזהירה מפני שימוש בתעשיית המוליכים למחצה בקוריאה כמסלול מעבר לשבבים סיניים, מה שמגביר את הלחץ האמריקאי על סיאול לבצע ניתוק טכנולוגי חד יותר מהשכנה הענקית שמהווה את שוק הייצוא הגדול ביותר שלה. בייג'ינג מזהה את הלחץ הזה בדיוק, ונכנסת לתוך הוואקום כמנהגה. וואנג יי לא הגיע לסיאול כדי לאיים, אלא כדי לחבק. המסר המרכזי שלו לנשיא לי ג'ה-מיונג היה קריאה מפורשת ל"אוטונומיה אסטרטגית". בסינית מדובר בקוד ברור: אל תיקחו צד במאבק הבין-גושי, כלומר אל תשתלבו בטבעת החנק הטכנולוגית האמריקאית, ואל תתנתקו מהשוק הסיני. בייג'ינג מציעה לסיאול גזרים כלכליים רחבים, שדרוג היחסים לקראת ציון 35 שנות יחסים דיפלומטיים בשנה הבאה, והבטחה לעוגן של יציבות מול אי-הוודאות מוושינגטון. גם סיאול וגם ירושלים מוצאות את עצמן באותה משבצת בעייתית מול הממשל בוושינגטון. שתיהן בעלות ברית אסטרטגיות מובהקות של ארה"ב, אך שתיהן חשופות לביקורת אמריקאית גוברת סביב שרשראות אספקה טכנולוגיות והגנה על ידע מתקדם מפני זליגה לסין - כשבמקביל נראה שהאינטרסים הקריטיים שלהן עצמן לא בהכרח משחקות תפקיד קריטי כבעבר במערך השיקולים בוושינגטון.

היום לפני 18 שנה נפטר האיש שכולם שכחו, אבל הציל את סין מעצמה. ב-20 באוגוסט 2008 (כן אוגוסט רווי ימי הולדת וירצייטים של מנהיגים סינים כפי שאפשר להבין מהתוכן של השבוע האחרון...) - הלך לעולמו חואה גואו-פנג (华国锋 Huá Guófēng). רוב העולם לא שמע עליו מעולם, ובסין הוא כנראה יסיים כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה. הוא לא היה מנהיג כריזמטי או מבריק במיוחד. מאו דזה-דונג בחר בו לרשת אותו בעיקר בשל נאמנותו העיוורת, ומתוך אמונה שחואה לעולם לא יהפוך ל"חרושצ'וב" שלו, כלומר לא יוקיע את פולחן האישיות שלו כפי שחרושצ'וב עשה לסטלין. אבל לחואה נזקפת זכות היסטורית אחת, קריטית ודרמטית מאין כמותה: פחות מחודש לאחר מות מאו ב-1976, במהלך מהיר, חשאי ומפתיע יחד עם ראשי הצבא ומנגנון הביטחון, חְוָוא עצר את "כנופיית הארבעה" הרדיקלית בראשות אשתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג. אלמלא הפוטש המהיר הזה, לא מופרך כלל שהרדיקלים היו תופסים את השלטון, מנצלים את המערכת המוסדית השבורה, ומותירים את סין שקועה בעוד עשורים של טרור פוליטי, קנאות אידיאולוגית ועוני מחריד. אז למה חואה לא יכל להוביל את סין קדימה? נגעתי בנקודה הזו לקראת סוף הפרק שעלה אתמול על דנג שיאו-פינג כל הלגיטימציה שלו נשענה על הצוואה שקיבל ממאו ("בידיך, אני רגוע"). כדי לשמר את כוחו הוא ניסח את עקרון "שני ה-whatevers": לציית לכל מילה שהותיר מאו ולתמוך בכל החלטה שלו. הוא ניסה לקדם מודל כלכלי מיושן בנוסח סובייטי, וכבל את סין לעבר המאואיסטי שלה. ברגע שדנג שיאופינג חזר למרכז הבמה ב-1977, חואה לא באמת עמד בדרכו. דנג, עם עשרות שנות ניסיון צבאי וניהולי, רשת קשרים ענפה והבנה עמוקה של כלכלה מודרנית, שמט בעורמה פוליטית מבוצעת לעילא את השטיח האידיאולוגי וההצדקה הפוליטית מתחת לרגליו של חואה עם המוטו "הפרקטיקה היא המבחן הבלעדי לאמת". תוך שנה וקצת, במליאה (הפלנום) השלישית ההיסטורית של דצמבר 1978, דנג דחק את חואה הצידה באלגנטיות וללא שפיכות דמים, אבל במה שגם תאם את אופיו של דנג וגם אולי מתוך הכרת תודה לתפקיד ההסיטורי הקריטי שמילא - הפך אותו למעין "עציץ פוליטי" שנהנה מנוחות ומכבוד עד סוף ימיו, גם אם ללא השפעה ממשית.

המנהיג החשוב ביותר של סין המודרנית, בעיני לפחות - הוא לא שי ג׳ינפינג ולא מאו דזה דונג. הוא בחור נמוך קומה, עם בעיות שמיעה שבלשהי שנות ה-60 של חייו עבד בכלל במפעל טרקטורים זניח בפריפריה של סין. אבל האיש הזה הוכיח לאורך כל חייו מרתקים ורווי התפוכות והמאורעות ההיסטוריים שהוא בנוי מחומר אחר - הוא שילב חוכמה וחשיבה אסטרטגית, עם נחישות והתמדה, כריזמה יוצאת דופן ויכולת לסחוף המונים במנהיגות שקטה ושלווה סטואית שגרמה לגנרלים הגדולים ולבכירי הממשל - וגם לעובד הפשוט במפעל או האיכר בשדה להאמין שהוא האיש לשים בו את מבטחם. והוא מעולם, למעט אירוע היסטורי אחד שמהווה כתם על מורשתו, לא אכזב אותם. דנג שיאופינג, שבשבת הקרובה ייצוינו 122 שנה להיוולדו - הוא האיש שעיצב את סין המודרנית כמעצמה הטכנולוגית, הכלכלית והגיאופוליטית שאנחנו מכירים כיום. הוא קיבל את המושכות כמנהיג העליון של סין העממית כשהיא מדינה שבורה, ענייה ומורעבת, ללא מוסדות מתפקדים אחרי עשור הכאוס של מהפכת התרבות - שינה את מערכת ההפעלה שלה מן היסוד והוביל אותה לדרך של שגשוג וצמיחה היסטורית של יותר מארבעה עשורים. הפרק שעלה הבוקר בפודקאסט מוקדש לסיפור חייו של מי שהוא לא רק המנהיג הגדול ביותר של סין המודרנית לדעתי, אלא ככל הנראה גם מהמנהיגים המרשימים ביותר במאה ה-20, ומאלו ששיחקו את התפקיד החשוב ביותר בעיצוב העולם שבו אנו חיים כיום. הבוקר עלה חלק א׳ שסוקר את השנים שעיצבו את דנג - מילדותו ושנותיו בפריז ובמוסקבה, דרך תפקידיו החשובים בצבא השחרור העממי במלחמתו נגד היפנים ובמלחמת האזרחים שאחרי מלחמת העולם השניה - והתהפוכות הרבות שחווה בשלושת העשורים הראשונים ששלאחר הקמת סין העממית - כאחד מבכירים ההנהגה שהביא את ההישגים המשמעותיים ביותר, ובכך גם הפך למטרה מרכזית לטיהור ושנאה מקרב הפלגים הקיצוניים יותר במפלגה. הפרק היום מסתיים רגע לפני שדנג ממונה לתפקיד המנהיג העליון בפועל - ואת הפרק בשבוע הבא נקדיש לתקופתו כמנהיג העליון והדרך בה שינה את סין מהיסוד - בעזרת התפיסות, האמונות והחוויות המעצבות שמתוארות בפרק היום. אני לא מרבה להרים לעצמי על התוכן - אבל וואלה, אני חושב שיצאו פה פרקים אש - מומלץ :) לצפיה: https://youtu.be/67rx-to-fB0?si=o7bBiPwjAKxwVNzM להאזנה בכל הפלטפורמות: https://share.transistor.fm/s/f0103e52

תעשה לי אחד דרך המשי עם קרח בבקשה בזמן שהעולם ממוקד בצווארי הבקבוק המוכרים של הסחר העולמי - בהורמוז או בבאב אל-מנדב שבכותרות או במצר מלאקה ובתעלת סואץ הקריטיים - כמה אלפי ק״מ צפונה נפתח בשקט נתיב סחר ימי חדש עם פוטנציאל אדיר לא רק לעקוף את נקודות החנק הימיות האלו אלא גם לקצר דרמטית את זמני השילוח בים. ממש בימים אלה חברות ספנות סיניות החלו להפעיל לראשונה שירות מסחרי סדיר ועונתי בנתיב הים הצפוני (NSR - Northern Sea Route) - או כמו שהסינים אוהבים לקרוא לזה, ״דרך המשי על הקרח״ ( 冰上丝绸之路, Bīngshàng Sīchóu zhī Lù). למה זה כל כך משמעותי? בשיט מנמלי הענק במזרח סין (כמו נינגבו או שנגחאי) לנמלי צפון וצפון-מערב אירופה - השיט דרך הנתיב הארקטי חותך את מרחק ההפלגה בכ-30%-40% בהשוואה לתעלת סואץ, ואף יותר מכך בימים של פיראטים תימנים שמכריחים את הספינות למעקף סביב כף התקווה הטובה. זה אומר קיצור המסע מ-35–45 ימים לכ-18–20 ימים בלבד. דרמטי, מבחינת זמן אספקה ומבחינת עלויות של השיט עצמו. אבל עוד יותר מקיצור הזמן - המשמעות הגדולה באמת מבחינת סין היא גיאואסטרטגית. סין סובלת מתלות מוחלטת בנתיבי שיט צרים הנשלטים או מאוימים על ידי הצי האמריקאי ובעלות בריתו. פתיחת נתיב צפוני עוקף לחלוטין את הנקודות הללו - כשנמלי מזרח סין, הספינות הסיניות שטות צפונה מבלי לעבור בכלל דרך ״שרשרת האיים הראשונה״. אם בעבר התחזיות דיברו על כך שסחר מסחרי סדיר במכולות יבשיל רק לקראת סוף העשור הנוכחי או בעשור הבא, הרי שהמציאות הנוכחית – שילוב של המסת קרחונים מואצת ומשברים גיאופוליטיים שמשבשים את הנתיבים הדרומיים ומגבירים את התמריצים לנתיבים חלופיים – הקדימה את לוחות הזמנים. סין הגדירה את עצמה כבר בשנת 2018 כמדינה "קרובה לקוטב" (Near-Arctic State), צעד שעורר תרעומת בקרב המדינות הארקטיות. לא רק סין חמה על הנתיב המפשיר החדש - גם מדינות כמו הודו וטורקיה מגבירות מעורבות ומשקיעות בפרויקטים של מחקר, אנרגיה ומינרלים באזור. דרום קוריאה ויפן מתכננות להיות כוח משמעותי בפריצת הנתיבים ע״י שוברות קרח, וגם ארה"ב ונאט"ו צופות בחשש ומגבירות את הסיורים והנוכחות הצבאית מול שיתוף הפעולה הצבאי-כלכלי המתהדק בין מוסקבה לבייג'ינג בקוטב. איפה נכנס השיתוף פעולה הסיני-רוסי? הנתיב הצפוני עובר ברובו במים הכלכליים הבלעדיים של רוסיה. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה והסנקציות המערביות, מוסקבה הפכה תלויה בסין כמעט בכל תחום. לרוסים יש את צי שוברות הקרח הגרעיניות החזק בעולם, תשתיות נמלים ראשוניות וריבונות על המרחב; לסינים יש את ההון, את הסחורות ואת ציי המכולות. התוצאה היא סימביוזה אסטרטגית שמשרתת את שני הצדדים ומהדקות את השת״פ ביניהם שמבסס עמדת הובלה בביסוס הנוכחות בנתיב החדש והנחשק. אבל למרות התקדים ההיסטורי של נתיבי השיט המסחרי שהחלו לפעול, הדרך עדיין מורכבת ומאתגרת באופן יוצא דופן, מכה סיבות: ראשית, חלון השיט פתוח כיום למשך כחודשיים-שלושה בלבד בקיץ (מסוף יולי ועד אוקטובר). בשאר ימות השנה הקרח עדיין דורש ליווי מיוחד וספינות בעלות מיוחדות שעלותן יקרה בהרבה. בנתיב החדש והמרוחק גם אין תשתיות חילוץ והצלה מספקות. תאונה ימית או פגיעה בגוף האונייה במרחב הארקטי יכולה להפוך לאסון קטסטרופלי כשנמלי החירום הקרובים רחוקים ולא בהכרח נגישים בקלות. וגם - היעדר נתונים היסטוריים וסיכוני מזג האוויר הקיצובי הופכים את הביטוח הימי ליקר במיוחד - וזה עוד לפני דמי מעבר שגובה רוסיה על ליווי של שוברות קרח מטעמה. אז נתיב הים הצפוני לא יחליף מחר בבוקר את תעלת סואץ או את נתיבי האוקיינוס ההודי. היקפי המכולות שם עדיין זניחים ודרושות עוד כמה וכמה שנים של התחממות גלובלית לפני שהנתיבים החדשים יוכלו לתפוס נתח משמעותי מהסחר העולמי. אבל עבור סין, כרגע לפחות לא מדובר בהחלפה של הנתיבים הקיימים אלא בגידור סיכונים, קביעת עובדות בשטח וכתיבת כללי המשחק של נתיבי הסחר העתידיים לפני שכל שאר העולם יתעורר. ובאופן אופייני המזכיר נשכחות מלפני שני עשורים - בזמן שתשומת הלב של ארה״ב ממוקדת במלחמות ונפט במזה״ת - סין מניחה את התשתיות למפת הסחר העולמי העתידית. התמונה מהגארדיאן

בהמשך לפוסט הקודם - ג׳ו רונג-ג'י (朱镕基 , Zhū Róngjī), מהדמויות המשפיעות, המרשימות והמסקרנות ביותר בתולדות סין המודרנית, נפטר בשבוע שעבר בגיל 97. לרגל לכתו של מי שנחשב לארכיטקט הראשי שכניסת סין לארגון הסחר העולמי ושיחק תפקיד קריטי בהפיכת סין מכלכלה מתוכננת, מקרטעת ומבודדת, לענקית הסחר העולמית שאנחנו מכירים כיום - הנה סיפורו: ג'ו נולד ב-1928 בצ׳אנגשה בירת מחוז חונאן, למשפחה שייחסה את שורשיה ללא פחות מהקיסר המייסד של שושלת מינג. הוא למד הנדסת חשמל באוניברסיטת צ'ינגהואה היוקרתית ובשנת 1949, שנת הקמת הרפובליקה העממית, הצטרף למפלגה הקומוניסטית. ראייתו הכלכלית הייתה חדה, פרקטית וליברלית יחסית כבר מתחילת דרכו. זה גם מה שסיבך אותו. בשנת 1957, במהלך "קמפיין מאה הפרחים" שבו הנהגת המפלגה עודדה השמעת ביקורת בונה, ג'ו העז למתוח ביקורת על המדיניות הכלכלית המתוכננת וההרסנית של מאו דזה-דונג. כשהתברר שקמפיין הפתיחות המחשבתית היה כנראה יותר דרך לסמן מתנגדים פוטנציאלים - התגובה לא איחרה לבוא. במסגרת "הקמפיין נגד הימנים", ג'ו סומן כ"אלמנט ימני", הורחק מתפקידיו ונשלח ל"חינוך מחדש" בעבודות כפיים. גם לאחר ששוקם חלקית בשנות ה-60, הגיעה מהפכת התרבות והוא נפגע שוב, נשלח למחנות עבודה בכפרים. במצטבר, הוא הורחק ממוקדי ההשפעה במשך כחמש עשרה שנים. המערכת העריכה את מקצועיותו והבנתו הכלכלית, אך הדעות הליברליות שלו מנעו ממנו כל קידום פוליטי. התפנית הגיעה בסוף שנות ה-70 עם עלייתו של דנג שיאופינג והנהגת מדיניות "הרפורמה והפתיחות". ג'ו שוקם פוליטית והוחזר לשירות המדינה. הפריצה המטאורית שלו החלה בשנגחאי. בסוף שנות ה-80 מונה ג'ו לראש עיריית שנגחאי, כשהוא עובד בצמוד לג'יאנג זה-מין, שכיהן אז כראש המפלגה בעיר - במה שהחל עשורים של שת״פ פורה בין שני המנהיגים. השניים ניווטו תקופה מאתגרת במיוחד באופן מרשים: במהלך מחאות הסטודנטים הסוערות של 1989, ג'ו וג'יאנג הצליחו לנהל את האירועים בשנגחאי בהכלה, בהידברות ובפיזור שקט מבלי להידרדר לשפיכות דמים. במקביל, ג'ו דחף בנחישות לצמיחה כלכלית מואצת ובהתאם לחזונו של נדג שיאופינג הניח את אבני הפינה למה שהפך לימים לאזור פודונג - מרכז העסקים, הפיננסים והגורדי שחקים שממזרח לנהר החואנגפו, שהפך לסמל של סין המודרנית. אופיו של ג׳ו, שאמנם היה בעל משמעת מפלגתית ואיכויות טכנוקרטיות - אך גם בעל יכולת אלתור וכריזמה שופעת, הביאו אותו להיות דמות מרכזית בנסיעה הראשונה של בכירים סינים לארה״ב אחרי מאורעות 1989. ההצלחה בשנגחאי הביאה את ג'ו לבייג'ינג. בשנות ה-90 הוא מונה לסגן ראש הממשלה תחת רה״מ השמרני לי פנג ומיודעו משנגחאי - ג׳יאנג זה-מין שהפך למנהיג העליון לאחר מאורעות כיכר טיאנאנמן - ומקביל שירת כנגיד הבנק המרכזי. ב-1998 הפך לראש ממשלת סין. בתקופה זו קיבל את הכינוי "ג׳ו הבוס" (朱老板, Zhū Lǎobǎn) - בשל סגנונו הישיר, חסר הרחמים נגד שחיתות בירוקרטית, והנכונות שלו לקחת סיכונים פוליטיים. להגנתו אמר שהוא מעולם לא התחרט על שצעק או נעץ במישהו מבט מאיים - ככה דאג שהפקידות לא תעז להיות מושחתת בתקופתו (אפשר להתווכח על זה…). ג'ו ניצח על כמה המהלכים הכלכליים הנועזים ביותר בתולדות סין העממית: הוא השתלט על האינפלציה הדוהרת, סגר או הפריט אלפי חברות ממשלתיות כושלות, פיטר עשרות מיליוני (!) עובדי מדינה בצעד כואב אך הכרחי לייעול הכלכלה, והקים את מערכת המיסוי המודרנית של סין. כל אלו עזרו לו להוביל להישג ההיסטורי הגדול ביותר שלו - ההצטרפות של סין לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-2001. יש מי שיוצא נגד ה״הכשרה״ האמריקאית של סין העממית כנציגה הרשמית של סין בידי ניקסון וקיסינג׳ר בשנות ה-70. אבל האמת היא שזו היתה התפתחות בלתי נמנעת. מה שבאמת הפך את סין למעצמה הכלכלית והתעשייתית שמשנה את הגלובליזציה והסדר העולמי - היה כניסתה לארגון הסחר העולמי. ג'ו הבין שכדי לשנות את סין מבפנים, הוא חייב להכניס אותה לתחרות גלובלית ולכפות עליה סטנדרטים בינלאומיים - וכך גם תהפוך לחלק מרכזי בכלכלה הגלובלית. הרפורמות המבניות שהעביר נראו אז כיריית הפתיחה בדרך לפתיחות כלכלית מלאה ולשילוב עמוק של סין בסדר העולמי. בפועל - מהלכיו אלו של ג׳ו אפשרו לסין לא רק להיטמע בסדר העולמי - אלא גם לעצב אותו מחדש, מבפנים.

היום לפני 100 שנה נולד המנהיג העליון השלישי של הרפובליקה העממית של סין, היחיד מביניהם שערך ביקור רשמי בישראל, ומי שהוביל את מדינת הענק בהצלחה בעשור וקצת המאתגרים ביותר שהיה לה מאז תחילת הרפורמות והפתיחות הכלכלית שלה - ג׳יאנג זה-מין. ג'יאנג שנולד במחוז ג׳יאנגסו, גדל תחת הכיבוש היפני והיה מהנדס חשמל במקצועו - היה טיפוס רציני, יוצא דופן במידה רבה מבין מנהיגי סין העממית. התקיימו בו רבדים שונים שהשתלבו לתוך מכלול שבסך הכל היה די אפקטיבי עבור סין. הנרי קיסינג'ר מספר שהוא היה דובר מספר שפות ובעת מפגשים דיפלומטיים רמי דרג היה עשוי לפצוח בשירת שיר עם של מדינת עמיתו לפגישה - בשפת המקור. זה יצר לו חזות לא רצינית במבט ראשון, אך קיסינג'ר מעיד שהוא קידם את יחסיה של סין בזירה הבינ"ל ויצר שיתופי פעולה אפקטיביים. הביקור ההיסטורי של ג׳יאנג בישראל היה דוגמה לכך - לצד ביקוריו ביד ושם ובכותל המערבי, ג׳יאנג דאג לבקר גם בים המלח - והתמונה האייקונית של המנהיג העליון של סין צף לו בפנאן על גבו עם כובע ים - הפכה את ים המלח למוקד תיירות חובה לכל תייר סיני שמגיע לישראל. ועם זאת, ג׳יאנג ידע להיות תקיף ועקשן בנקודות שהיו קריטיות מבחינתו לסין ולמפלגה. לצד הזימרות והבדיחות, ג'יאנג ידע להיות גם אכזר וחד משמעי - הרדיפה של מתרגלי הפאלון גונג בסין מיוחסת בראש ובראשונה אליו. ג'יאנג עלה לשלטון ב-1989 בצל מאורעות כיכר טיאנאנמן, כמעין מועמד פשרה בין הזרם הרפורמיסטי במפלגה לבין הזרם השמרני שיצא מסאגת טיאנאנמן כשידו על העליונה. אחד הדברים שעמדו לזכותו של ג׳יאנג היתה יכולתו למוסס את ההפגנות המקבילות בשנגחאי דרך הידברות וללא אלימות. בשנים הראשונות, ובמידה פחותה גם לאחר מכן, הוא נתפס כנציג של דור חדש יותר של מנהיגים - כאלו שלא היו חלק מהמפלגה הקומוניסטית בעת מאבקיה ההירואיים לעצמאות בחצי הראשון של המאה ה-20, ו"שמונת הזקנים" - זקני המפלגה שלא אחזו בתפקידים רשמיים והונהגו ע"י דנג שיאופינג עדיין השפיע במידה רבה על מדיניותו, כמו למשל ב"מסע דרומה" של דנג שנועד לתמוך באזורים הכלכליים המיוחדים בדרום המדינה ועודד את ג'יאנג להמשיך ברפורמות והפתיחות הכלכלית. בתחילת שנות ה-90 סין ניצבה מול פרשת דרכים. רגע אחרי הפגנות הסטודנטים ההמוניות ברחבי המדינה והסנקציות המערביות שהוטלו על סין מאורעות כיכר טיאנאנמן - המחנה השמרני בהנהגה הסינית דחף להתכנסות ונרתע מהמשך הדחיפה קדימה של הרפורמות והפתיחות שהזניקו את סין קדימה בעשור הקודם. בסופו של דבר, למרות שנתפס כמועמד פשרה בתחילה, ובזכות גיבוי חד משמעי מצד דנג להמשיך בכל הכוח ברפורמות הכלכליות - ג'יאנג ביצר את כוחו, השתלט על כל עמדות הכוח החשובות במדינה ויצר את "קליקת שנגחאי", חבורה של מנהיגים בכירים שהיו נאמנים לו באופן אישי וידעו למנף את מעמדם לעוד כוח ועוד השפעה - תוך המשך קידום הצמיחה הכלכלית והפיתוח בסין. הקליקה הזו שלטה במוקדי כוח רבים בסין גם לאחר שג׳יאנג עזב את תפקידו לאחר 13 שנה והעביר לבסוף את המושכות למחליפו, חו ג׳ינטאו. רק עלייתו של שי ג׳יפינג לשלטון ומסע ההשתלטות שלו על מוקדי הכוח חיסלו הלכה למעשה את קליקת שנגחאי של ג׳יאנג. במבחן התוצאה - כהונתו נחשבת למוצלחת בכל האספקטים החשובים - הפיתוח הכלכלי נמשך במלוא הכוח, עוצמתה והשפעתה של סין בזירה הבינ"ל גבר, היא החזירה לשליטתה את הונג קונג ומקאו, וחיזקה את קשריה עם מדינות מפתח חשובות - שבין היתר התבטאו בסלילת הדרך להצטרפותה לארגון הסחר העולמי. בשלהי כהונתו ג'יאנג תרם גם תרומה אידיאולוגית חשובה למפלגה הקומוניסטית ולשלטון בסין - כשהתווה את תפיסת "שלושת הייצוגים" שהפכה לחלק האידיאולוגיה הרשמית של המפלגה מאז. מדובר בנקודה חשובה שמגדירה את תפקידה של המפלגה, עתה כשברור שהיא כבר לא באמת קומוניסטית ולא מייצגת רק את מעמד הפועלים - בייצוג העם הסיני וצרכיו: ייצוג מגמות הפיתוח של כוחות הייצור המתקדם של סין ייצוג האוריינטציה התרבותית המתקדמת של סין ייצוג האינטרסים היסודיים של הרוב המכריע של אוכלוסיית סין התפיסה החדשה הזו איפשרה לניגודים היסודיים שבין מפלגה קומוניסטית לשוק חופשי, בין מעמד הפועלים לבעלי ההון, שבין האתוס הפרולטרי הוותיק לאתוס ההצלחה האישית והאינדיבידואליזם - להתקיים ולחיות בכפיפה אחת בסין תחת כנפי המפלגה הקומוניסטית, ולתת לה את ההצדקה לשלוט כשתפקידה הוא לאזן בין כל אלו, לייצג אותם נאמנה - ולדאוג להמשך הפיתוח הכלכלי והתרבותי, ולרווחתה של מרבית האוכלוסיה בסין. ג׳יאנג זה-מין נפטר ב-2022 כשהוא בן 96.

אחרי הרבה יותר מדי זמן, חזרתי לסין לביקור בן שבוע - ואין כמו להיות בשטח, לדבר עם האנשים, להרגיש את הדברים פיזית ולהריח את הריחות - אז בפרק שעלה היום בפודקאסט אני בעיקר משתף מהחוויות, הרשמים והמחשבות של ביקור באזור שנגחאי, האנגז׳ואו והסביבה. הצטרפתי לנסיעה כחלק ממשלחת של עיתונאים וחוקרים מישראל, שהוציאה השגרירות הסינית בישראל. המיקוד של הנסיעה היה בהצגת נושא ״ההתחדשות הכפרית״ שמקבל הרבה תשומת לב בסין מזה תקופה, ובמיוחד בשנים האחרונות כאחד מפרויקטי הדגל החברתיים בתוך המדינה שמוביל הנשיא שי ג׳ינפינג. לקחו אותנו לראות כמה מפרויקטי הדגל שמהווים מעין פוסטר לאיך המדיניות הזו צריכה להיות מוטמעת - היה מחכים לרוב, לעתים משעשע ותמיד מעניין. בנוסף, היה לנו לא מעט זמן פנוי לדבר עם הציבור הסיני ברחוב ולהחליף איתו דעות ומחשבות, וגם לא מעט זמן נסיעה לגלול ברשתות החברתיות בסין - אז אני משתף גם כמה תובנות משם. להאזנה בכל הפלטפורמות: https://share.transistor.fm/s/8d7a9506 לצפיה: https://youtu.be/YlOZU_JLsNs

הפרק עם אורן ב"להבין את סין" על הסדר העולמי המתעצב מחדש https://share.transistor.fm/s/fe7a57e2

שיחה על המשורר הסיני הדגול לי באי, החל מדקה 36 בערך https://kan.org.il/content/kan/kan-b/sat-with-oren/4518_160_20260530

אורן נהרי, האיש והאגדה - נפרד אתמול מהמיקרופון והגיש את תכניתו הנהדרת ברשת ב' בפעם האחרונה. אורן הוא הסמל של חדשות החוץ עבורי מאז שאני זוכר את עצמי, ידען בלתי נלאה, איש רחב אופקים וסקרן, שגם ידע להגיש כל נושא בצורה מופלאה - מהרי נפאל, מערבות פרו, מצ'אנג-אן העתיקה של שושלת צ'ין במאה השלישית לפנה"ס או מוושינגטון די.סי. של דונאלד טארמפ לפני שבועיים - ותמיד לעשות את החיבורים, ההקשרים הרחבים והתובנות ההגיוניות מחד ולא מובנות מאליהן מאידך - כבר לא ישמיע את קולו יותר ברדיו או בטלוויזיה. ולא מבחירה - בשל מצבו הבריאותי הוא לא יזכה, ובעיקר אנחנו לא נזכה, שישלים את הפרויקט המשובח שלו בו מדי שבוע הוא מספר מה קרה בשנה אחת ספציפית בעולם. אתמול הוא סיפר ברשת ב' על שנת 1961. אף אחד לא יוכל להמשיך את הפרויקט הזה בקלאס והאיכות הראויה. אבל עבור רבים מאד שגדלו עליו ולמדו ממנו, וביניהם אני הקטן, הוא ימשיך לשמש השראה לעוד שנים רבות קדימה כשיפתחו את המיקרופון וינסו להעביר את המהות של מאורע כלשהו במדינה אחורה מכאן. זכות גדולה היתה לארח את אורן לפני כשנתיים בפרק של להבין את סין, ולא פחות מכך היתה זכות להתארח בתכנית הנהדרת שלו לפני חודשים בודדים כדי לדבר איתו על לי באי, גדול המשוררים הסינים. תודה רבה אורן, על הכל - וחיבוק גדול הלינקים בהודעה הבאה

בעוד רובנו עוסקים בתחרות בין מודלי השפה הגדולים בהקשר של בינה מלאכותית גנרטיבית, ולמרות שסין מפגינה התקדמות מרשימה גם שם - נראה שהפוקוס בעולם הטכנולוגיה הסיני עובר למרוץ ל-"World Models" (מודלי עולם, 世界模型, shìjiè móxíng) - שם סין מאמינה שיש לה יתרון מובנה משמעותי. אם מודלי שפה גדולים (LLMs) התמחו בחיזוי המילה הבאה במשפט ומשם לכל הנפלאות שאנחנו רואים בשנים האחרונות - מודלי עולם מיועדים לחזות את המצב הבא של המציאות, בין אם מדובר בסביבה פיזית או בתוכנה דיגיטלית. הוא פועל כ"סימולטור פנימי" - לומד דינמיקה פיזיקלית, יחסים מרחביים והקשרי סיבה ותוצאה פיזיים, ובכך מאפשר למערכת AI לסמלץ תוצאות של פעולות ולהתכונן אליהן בטרם ביצוען במציאות. סין רואה את התחום כנדבך מרכזי בתפיסה אסטרטגית רחבה יותר של מה שהם קוראים "בינה מגולמת" (Embodied Intelligence - 具身智能), כלומר בינה מלאכותית המוטמעת בגוף פיזי כגון רובוטים, כלי רכב או רחפנים - שבגדול די דומה למה שבמערב מגדירים כ-Physical AI. במסגרת תוכנית החומש ה-15 (2026-2030) ואסטרטגיית "AI Plus" הלאומית, הגדירה בייג'ינג את הבינה המגולמת כאחת משש תעשיות העתיד המרכזיות של המדינה, לצד תחומים כמו קוונטום ו-6G. במערב יש כמה חברות חזקות שמובילות את המחקר בתחום, ביניהן אנבידיה, טסלה, Figure ועוד. גם בסין יש חברות שנמצאות בשפיץ של המחקר, אבל האסטרטגיה הסינית שונה ומנסה למנף את היתרונות הייחודיים שיש לה בתחום. אם בסיליקון ואלי המנוע המרכזי מונע מחקר בסיסי ותקציבי מחשוב ענקיים - בסין, באופן לא מפתיע, המנגנון מונע מלמעלה למטה על ידי מדיניות ממשלתית המכוונת ישירות לתעשייה ולייצור מתקדם. המדיניות מלווה ביעדים קונקרטיים הכוללים תקנים לאומיים ראשונים לרובוטיקה מתקדמת (הושקו כבר במרץ 2026), הקמת מאות מאגרי נתונים תעשייתיים, ותוכניות פיתוח לתחום ברמת הממשלות המקומיות. מעבר לאסטרטגיה הממשלתית, יש כאן גם גישת פיתוח שונה. זה לא שבסין אין מעבדות מחקר שמסמלצות פעולות פיזיות מקיפול כביסה, דרך סידור המדף בסופר ועד פעולות מסונכרנות של נחילי רחפנים בתנאי מזג אוויר שונים. אבל את זה היא לא בהכרח יודעת לעשות טוב יותר ממתחרותיה במערב, וסביר שמבחינת כוח מחשוב היא אפילו נמצאת בחסרון. אבל לסין יש יתרון גדול בתחרות הזו והוא טמון במפגש שבין שליטה תעשייתית, שרשראות אספקה ואיסוף נתונים: בסין נמצאים כמחצית מסך הרובוטים התעשייתיים המותקנים בעולם. מפעלי הייצור, רשתות הלוגיסטיקה והתחבורה מייצרים זרם בלתי פוסק של נתוני עולם אמיתי, שהם הדלק ההכרחי לאימון מודלים פיזיקליים. בשונה מחברות מערביות המסתמכות במידה רבה על סימולציות ממוחשבות או דאטה סינתטי, חברות סיניות מייצרות רובוטים בפריסה רחבה ישירות לסביבות מפעל קיימות ומורכבות, ולאט לאט גם יותר ויותר למרחב העירוני. הדבר מייצר "לולאת משוב פיזית" (Physical Loop) של מידע ומקרי קצה המזינים חזרה את שיפור המודלים. בנוסף, השליטה הסינית ברכיבי חומרה - מנועים, חיישני LiDAR, אקטואטורים ורכיבים קריטיים אחרים - מאפשרת לחברות המקומיות לבצע איטרציות מהירות ובעלות נמוכה. המרוץ סביב מודלי עולם ורובוטיקה גשמית יהיה בהסתברות גבוהה נקודת החיכוך הגאופוליטי הבאה. היכולת של רובוטים ומערכות אוטונומיות לאסוף ולנתח מידע מרחבי בסביבות פיזיות הובילה לצעדי רגולציה, הגבלות ופיקוח במערב - שניצנים שלהם כבר אפשר לראות במגבלות ה-FCC האמריקאי על יומאנואידים סינים, ועל חברות מובילות בתחומים פשוטים יותר. התחרות בין סין לארה"ב בתחום מודלי העולם, עוד יותר ממודלי השפה שבלב התחרות כיום - היא לא רק שאלה של "מי מוביל במדדי המעבדה". זוהי התנגשות בין שתי גישות - וכל שהתחרות תתנקז למרחב הפעולה בעולם הפיזי, היתרונות המובנים של סין בתחום עשויים לשחק תפקיד מכריע.

שוב הגענו לתקופה הזו בשנה בה שי ג'ינפינג וצמרת ההנהגה בסין נעלמים מהרדאר ומתכנסים בעיירת הנופש ביי-דאי-חה לשבועיים שהם משהו בין נופש, אוף-סייט הנהלה ופגישת מחזור.. אז בנוהל - אם אתם רואים מיני דיווחים סנסציוניים על זה שעוד רגע מדיחים את שי ג'ינפינג, או שהוא חולה או משהו אחר ש וסבר בזה שהוא לא נראה בציבור - אפשר לגחך קלות ולהמשיך הלאה. מה שכן, כדי למלא את הוואקום בזמן שההנהגה הבכירה מתכנסת בעיירת הנופש שלחופי ים בוחאי - הצטרפתי למשלחת שהוציאה השגרירות הסינית בישראל כדי להתרשם מכמה מההשיגים הטכנולוגיים האחרונים של סין, וגם ממאמציה בפרויקט ההתחדשות הכפרית שמקודם בהתלהבות בשנים האחרונות. אז צפו לתוכן קצת אחר בשבוע הקרוב ובנימה אישית - אחרי ששתי הנסיעות הקודמות שלי לסין התבטלו ברגע האחרון בשל אירועי המלחמה, חששתי שהנה זה קורה שוב - ולשמחתי חרף הציוצים המאיימים והשוצפים- הפעם זה לא קרה וואלה התגעגעתי להרבה דברים. המסעדות בסין כנראה איפשהו ממש גבוה ברשימה

האם לסין יש אינטרס למכור נשק לאיראן כמו שהדיווחים האחרונים ברויטרס טוענים? זה יהיה מהלך לא סטנדרטי שחורג מההתנהלות הזהירה יחסית של בייג׳ינג בנושא עד כה. אבל אלו ימים לא סטנדרטיים ויש סיבות לכאן ולכאן. שיתפתי כמה ממחשבותיי בנושא בשיחה עם איתם אלמדון ב-החדשות - N12 מוזמנים לקרוא https://www.mako.co.il/news-world/2026_q3/Article-325aa913031cf91026.htm?fbclid=Iwb21leATgVRlleHRuA2FlbQIxMQBzcnRjBmFwcF9pZAwzNTA2ODU1MzE3MjgAAR7yPDh3HRgw9KQSAFz9DHtUgbJx6N6GBEJp3Lno8FcygJOiawovt7d8NenDJw_aem_guTojHLSJ7fY8RxinMI2nA