להבין את סין

אם בצד האמריקאי נמשיך לראות ויכוח פנימי עז שנע בין פאניקה קיומית, מאבקי לובי ורגולציה תאגידית, לבין דרג מדיני שמבין שמדובר במירוץ חימוש. ולעומת זאת בצד הסיני תהיה ראייה מפוכחת, נטולת סנטימנטים ומאורגנת היררכית, שרואה ב-AI את הזירה המרכזית לעיצוב מאזן הכוחות העולמי - אלו לא חדשות טובות למחנה האמריקאי. מי שבונה על כך שהאזהרות בעמק הסיליקון יובילו לעצירה מתואמת מול סין בשעה שהתחרות האסטרטגית בין במדינות רק גוברת על חשובן שת״פ בכמעט כל היבט אחר - פשוט לא מבין את הלוגיקה של בייג'ינג. המשחק הזה אינו על בלימה, אלא על שליטה, מהירות ועוצמה.

בזמן שבעמק הסיליקון ובוושינגטון מתחוללת סערה מרובת אמוציות ואינטרסים סביב עתיד הבינה המלאכותית והסכנות לאנושות - בייג'ינג סיפקה תזכורת ברורה ורהוטה לאיך המעצמה השנייה בעולם תופסת את שדה הקרב הטכנולוגי הזה, ואת כל נושא השליטה בבינה מלאכותית. בימים האחרונים מתרחש במערב, בעיקר בארה״ב כמובן, מחזה די מדהים: מובילי מרוץ ה-AI בצד המערבי של הכדור - דריו אמודיי (אנתרופיק), סם אלטמן (OpenAI), דמיס הסאביס (גוגל דיפמיינד) ואפילו אילון מאסק, התאחדו בקריאה דרמטית ל"האטת קצב הפיתוח" של מודלי החזית (Frontier AI). הנימוק הרשמי היה מה שהם - אלו שרואה את המודלים במעבדה שעדיין לא שוחררו, להזכירכם - מזהים כסכנה קיומית לאנושות של 2030. זה הגיע לצד דרישה לרגולציה, מנגנוני הערכה חיצוניים ותיאום גלובלי - ואלו שמצד אחד נראים בכלתי נמנעים אם הסכנה הזו אכן בפנינו, מעלים גם תהיות ושאלות בנוגע למניעים של אותם סנדקי AI שמובילים את החברות מתקדמות ביותר בתחום כיום. וכך הגיעו כמובן גם המבקרים החדים, בהם דייויד סאקס (לשעבר צאר ה-AI של ממשל טראמפ), הטוענים ובצדק שמדובר במהלך שקוף של Regulatory Capture. כלומר נסיון בראש ובראשונה של הדואופול הקיים לקבע את היתרון שלו, לחסום מתחרים קטנים וזולים - כמו אלו בעולצות הקוד הפתוח שבמקרה או שלא הם ברובם סינים, ולייצר קרטל בחסות החוק תוך משחק על חרדות אפוקליפטיות. טראמפ עצמו, כהרגלו, חתך את הדיון במשפט אחד: "מי שמנצח ב-AI, מנצח". במילים אחרות, אין לנו פריבילגיה לעצור כשאנחנו במירוץ מול סין. אבל בזמן שבארה"ב מתווכחים האם מדובר בהצלת האנושות או בספין יח"צני מתוכנן היטב של ענקיות הטק, מעניין מאוד לראות איך הצד השני במירוץ הזה רואה את הדברים. בדיוק במקביל, במקרה או שלא, התפרסם בסין מאמר מדיניות די מקיף ויוצא דופן בחשיבותו. מה שהופך אותו למרתק זו לא רק השפה, אלא בעיקר זהות הכותב: צ'ן יי-שין (Chen Yixin), השר לביטחון המדינה (ה-MSS) של סין. עבור מי שלא מכיר, מדובר בסוכנות הביון והביטחון המשולבת והחזקה ביותר בסין (שילוב של ה-CIA, ה-FBI ולעיתים גם ה-NSA). כששר כזה מפרסם מסמך מפורט כל כך על AI, ברור שגם עבור בייג'ינג, בינה מלאכותית היא כבר מזמן לא סוגיה של צמיחה כלכלית, חדשנות או פילוסופיה אנושית. זוהי שאלת ליבה של ביטחון לאומי, שרידות המפלגה ומאבק גלובלי. בעוד ראשי החברות האמריקאיות מפנטזים על "תיאום גלובלי עם ממשלות אוטוקרטיות כמו סין", המאמר של צ'ן מבהיר עד כמה המערב שרוי באשליות. צ'ן פורס שורה של איומים שה-MSS מזהה ב-AI, והניתוח שלו קר וממוקד: ראשית, ביטחון פוליטי ומשטרי. זו נקודה קריטית שבמערב צריכים להפנים. בייג'ינג מזהה שימוש של "כוחות עוינים" במודלים גנרטיביים, דיפ-פייק ורשתות בוטים כדי לייצר לוחמה קוגניטיבית ולערער את היציבות הפנימית בסין (כמובן, הפוסל במומו פוסל, אבל סין יודעת היטב להאיבק בדברים האלו). המפלגה לא מתכוונת לאפשר לאלגוריתמים לחמוק משליטתה: העיקרון הראשון והעליון של המאמר הוא ריבונות המפלגה, ולא רק המדינה, על כל היבט של דאטה ואינטרנט. שנית, לוחמת סייבר מהדור הבא. המאמר מזכיר במפורש מודלים אמריקאיים מתקדמים ומזהיר ממעבר לעידן של "AI מול AI", גילוי חולשות תעשייתי ואוטומטי לחלוטין שמוריד לאפס את חסמי הכניסה לתקיפת תשתיות לאומיות קריטיות. שלישית, שדה הקרב הצבאי. וכאן מופיעה נקודה מרתקת במיוחד עבורנו. צ'ן מציין במפורש את המערכה בין ארה"ב, ישראל ואיראן כדוגמה חיה לאופן שבו בינה מלאכותית הפכה מתפקיד מסייע לתפקיד מכריע בלחימה. הוא מנתח כיצד היכולת לבצע היתוך מודיעין, זיהוי מטרות מדויק וקבלת החלטות מהירה מבוססת אלגוריתמים היא זו שמעניקה את היוזמה האסטרטגית בשדה הקרב המודרני. ומה באשר ל"האטת הפיתוח" או שיתוף פעולה בינלאומי? כאן מגיע הפער התפיסתי העמוק ביותר בין המזרח למערב. צ'ן אכן מדבר על שת"פ בינלאומי, אך ממסגר את ה-AI כ"מוצר ציבורי בינלאומי" שסין תנגיש למדינות הדרום הגלובלי, במטרה לבנות קואליציות ולשבור את מה שהוא מגדיר כ"מונופול מערבי" וכבקרות היצוא האמריקאיות. מבחינת סין, כל דיבור מערבי על עצירה או ריסון נתפס כטקטיקה שנועדה לשמר הגמוניה, להגביל את סין באמצעות רשימות ישויות וסנקציות, ולמנוע ממנה להשיג עליונות טכנולוגית. בהחלט אפשר לראות את החשש ההולך וגובר בסין מההתעצמות של יכולות הבינה המלאכותית והסכנות הכרוכות בכך. אבל התשובה הסינית אינה ללחוץ על הבלמים, אלא ללחוץ במלוא העוצמה על הגז של המערכת הלאומית החדשה: גיוס המערכת המדינית, איגום משאבי מחשוב ודאטה לאומיים, וחתירה בלתי מתפשרת לעצמאות מלאה ברמת השבבים ותוכנות הבסיס. הניגוד חייב להילקח בחשבון אצל קובעי המדיניות במערב.

מרבית המדינות החברות קיבלו את היוזמות הללו בזרועות פתוחות: רובן משוועות לתשתיות, להכשרת כוח אדם וליכולות AI ללא תלות במערב. עם זאת, הודו ושותפות נוספות שמרו על קו ברור: אימוץ הטכנולוגיה ככלי לפיתוח עצמאי, אך סירוב להפוך את המהלך לברית טכנולוגית אנטי-מערבית מוצהרת. לצד הממד הרב-צדדי, האירוע בעל החשיבות הגבוהה ביותר בשולי הפסגה היה הפגישה הבילטראלית בין שי ג'ינפינג לנרנדרה מודי - מנהיגי שתי המדינות שמערכת היחסים ביניהם היא אולי הקלף הכי מעניין שיכול להיפתח בשולחן הפוקר שהוא הבמה הגאופוליטית העולמית. זה היה ביקורו הראשון של שי בהודו מזה שבע שנים. מאז העימותים האלימים בהימלאיה ב-2020, שבהם נהרגו עשרות חיילים משני הצדדים, היחסים בין שתי מעצמות הענק האסיאתיות היו בשפל חסר תקדים. הפגישה הנוכחית בדלהי, שבאה בהמשך למפגשים קודמים בקאזאן ובטיינג'ין, מסמנת שהפשרת היחסים עולה שלב משמעותי. נכון, ראינו לחיצת יד קורקטית ולא את החיבוק המסורתי של מודי, ושי קיצר את שהותו לפחות מ-24 שעות וויתר על ארוחת הערב החגיגית. אבל המהות היא שקובעת - וההסכמה של שני המנהיגים לראות זה בזה "שותפים ולא יריבים", לפעול להרגעת המתיחות בגבול במקביל להרחבת המסחר והחזרת טיסות ישירות, היא התפתחות משמעותית. מודי אף הבהיר כי יחסי הודו-סין לא יושפעו מצדדים שלישיים - רמז עבה לוושינגטון, שמנסה לרתום את ניו דלהי למאמצי הבלימה של בייג'ינג באזור האינדו-פסיפי. כשמחברים את התמונה הכוללת של בריקס, לצד מסגרות משלימות כמו ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO), רואים מגמה גלובלית ברורה. הדרום הגלובלי אינו מחפש בהכרח לשבור את הכלים מול המערב, אך הוא מקים במרץ תשתיות מוסדיות, פיננסיות וטכנולוגיות עוקפות. עבור סין, שהיא במידה רבה הכוח המניע של כל המנגנונים הללו - מדובר בפלטפורמה אידיאלית לביסוס מעמדה כמובילה טכנולוגית ותעשייתית אלטרנטיבית. עבור הודו, זו הדרך לבצר אוטונומיה אסטרטגית מקסימלית. ועבור כולנו, זו תזכורת חדה לכך שהכללים שמנהלים את הכלכלה והטכנולוגיה העולמית כבר מזמן אינם נקבעים רק בוושינגטון, ובטח שלא בבריסל.

בזמן שאנחנו כאן עכלנו את ארוחת החג התכנסו בניו דלהי מנהיגי מעצמות ומדינות מפתח מרחבי העולם סביב שולחן עגול אחד בפסגת BRICS ה-18. הארגון שבתחילתו נתפס כהתרסה חסרת שיניים הופכך עם הזמן והסדר העולמי המעורער למשהו מהותי יותר, גם אם כל חברה בו כמעט רואה את הדברים מזווית שונה - מגידור סיכונים פיננסי שנועד להגן על הכלכלות מפני סנקציות מערביות, דרך ערוץ משמעותי למהלך הסיני לביסוס הגמוניה טכנולוגית בדרום הגלובלי, ועד להזדמנות לפגישת פסגה דרמטית בין שי ג'ינפינג לנרנדרה מודי שמסמנת הפשרה ביחסים בין שני הענקים של אסיה. לפני שנצלול לפרטים, שווה להבין בקצרה מה זה בעצם BRICS כיום. מה שהתחיל ב-2006 כיוזמה של ארבע מדינות בלבד (ברזיל, רוסיה, הודו וסין), ואליו הצטרפה דרום אפריקה ב-2010, עבר בשנתיים האחרונות קפיצת מדרגה דרמטית. עם הרחבת הפורום ל-11 חברות מלאות (לאחר הצטרפות מצרים, אתיופיה, איחוד האמירויות, איראן, סעודיה ואינדונזיה) ועוד רשימת המתנה של עשרות מדינות המבקשות מעמד שותפה, הגוש הזה מייצג כיום כמעט מחצית מאוכלוסיית כדור הארץ (כ-47%), קרוב לשליש מהתמ"ג העולמי הנומינלי (ובחישוב לפי כוח קנייה PPP הוא כבר עוקף את מדינות ה-G7), ושולט ביותר מ-40% מתפוקת הנפט הגלובלית. זהו אינו מועדון שולי, אלא כוח מצרפי שאי אפשר להתעלם ממנו - גם אם השגת קונצנזוס בו היא משימה קשה על גבול הבלתי אפשרית. נתחיל בעיקרי הדברים מהפסגה, ואז על הזווית הסינית בכלל ועל פגישת שי ומודי בפרט. המסגור הפופולרי במערב ממהר פעמים רבות להציג את בריקס כבלוק אנטי-מערבי שקם להפיל את הסדר הקיים. בפועל, התמונה הרבה פחות פשטנית, וכפי שאפשר לראות בהצהרת ניו דלהי שסיכמה את הכינוס וכללה לא פחות מ-140 סעיפים עליהם הוסכם פה אחד - יותר משמדובר במרד נגד המערב או בגוף המוקדש להפלת הדולר, מדובר בכלי לגידור סיכונים והשפעה על כללי המשחק הגלובליים. המדינות החברות מקדמות מעבר לסחר במטבעות מקומיים, חיבור בין מסלקות ומערכות תשלומים עצמאיות, ודרישה לקול משמעותי יותר בקרן המטבע ובבנק העולמי. המטרה כאן היא בראש ובראשונה להבטיח שהמסחר ימשיך להתקיים גם אם ארה"ב תשתמש בדולר או בסנקציות כלכליות כנשק פוליטי - מה שהשנתיים האחרונות הראו שהוא איום לא מופרך גם כלפי מי שלא נתפסת כאויבת של אמריקה. מודי עצמו הדגיש בנאומו שהקבוצה היא "לא נגד אף אחד", וכי מטרתן של מדינות הדרום הגלובלי היא להפוך למעצבות כללים ולא רק לכאלו שמקבלות תכתיבים. עבור מדינה כמו איראן, עצם הישיבה של הנשיא פזשכיאן סביב השולחן לצד יורש העצר של אבו דאבי, בעיצומו של עימות אזורי חריף ותחת סנקציות ולחץ צבאי וכלכלי כבד מצד ארה"ב וישראל, הייתה הישג תודעתי קריטי שנועד לאותת לעולם שטהראן אינה מבודדת, לפחות לא בדרום הגלובלי. ההצהרה המשותפת בולטת בעיקר במה שאין בה. כדי להגיע לקונצזוס בין 11 מדינות בעלות אינטרסים שונים ולעתים מנוגדים לחלוטין, המסמך עקף בזהירות מוקשים נפיצים: הוא קורא לאיפוק מרבי במזרח התיכון ולפתרון שתי המדינות מבלי להטיל אשמה על גורם ספציפי, מוחה נגד מכסים וסנקציות חד צדדיות מבלי להזכיר את ארה"ב ישירות, ונמנע כליל מכל אזכור של המלחמה באוקראינה. פשרות אלו ממחישות את מגבלות הכוח הפוליטי של הגוש, אך בו בזמן גם את החוזק שלו כמרחב תמרון אלטרנטיבי למוסדות המסורתיים. וכאן אנחנו מגיעים לזווית הסינית, שלפחות בעיני היא גולת הכותרת האמיתית של הפסגה. עבור שי ג'ינפינג, הפסגה הזו, שנערכת חצי שנה אחרי הצגת תוכנית החומש ה-15 של סין, הייתה מפגן מחושב של מנהיגות טכנולוגית ותעשייתית. הנושא הטכנולוגי לא היה תוספת קוסמטית, אלא עמוד השדרה של הנרטיב הסיני, הן בנאומו של שי במליאת הפתיחה והן בתדרוכים האסטרטגיים של שר החוץ וואנג יי. שי הציג שורה של יוזמות משמעותיות המתכתבות באופן מובהק עם האסטרטגיה הסינית ולמעשה מבקשות לייצא את המודל הסיני ואת היתרונות היחסיים שלה - לדרום הגלובלי: "יוזמת בינה מלאכותית להעצמת תיעוש חדש", יוזמה ל-AI בקוד פתוח ושיתופי, ושיתופי פעולה בתעשייה דיגיטלית ובייצור חכם. בייג'ינג לא הסתפקה בסיסמאות, אלא הניחה על השולחן תוכנית עבודה מעשית: סין הודיעה כי תוביל הקמה של "מתחם קוד פתוח ייעודי ל-AI" עבור מדינות בריקס, תספק תמיכה ותשתיות לפיתוח ויישום של מודלי שפה, תקים פלטפורמת ענן ייעודית לתעשייה הדיגיטלית של חברות הגוש, ותייסד ברית להכשרת מהנדסים לתחומים הרלוונטיים. ההיגיון האסטרטגי של סין כאן הוא המשך הבידול המופגן מההתנהלות האמריקאית - בזמן שארצות הברית מקדמת מדיניות של מלחמות סחר ומטילה בקרות יצוא מחמירות על שבבים ואלגוריתמים, סין מציגה את עצמה לעולם המתפתח כמי שמעניקה טכנולוגיה מתקדמת כ"מוצר ציבורי". שי מבקש להעביר מסר שצעדים של ניתוק שרשראות אספקה לא יעצרו את הקידמה, ושבייג'ינג תספק את האלטרנטיבה.

תוך בסך הכל שנתיים, תקופת המעבר ההכרחית לנטרול בסיס ההרס שכפה מאו על סין באה לסיומה, והתנאים הוכשרו לעלייתו של שנג שיאו-פינג, המנהיג הסיני הענק והאמיץ שהיה מוכן להסתכל נכוחה במציאות ולהעביר את סין הענקית רפורמות דרמטיות ומקיפות בכמעט כל תחום של השלטון והמדיניות - ובכך החל את הנס הכלכלי של הצמיחה הסינית, והפך אותה מהמדינה העניה, הנחשלת, והשבורה ביותר בעולם - למעצמת העל שמעצבת את המאה ה-21. אז אפשר לחשוב מה היה קורה אילו מאו היה הולך לעולמו ב-1956. או אפילו ב-1966. איך הוא היה נזכר בהיסטוריה הגלובלית, ובסין בפרט. איך סין היתה נראית היום, או אולי כבר לפני כמה עשורים. הםא דנג היה מצליח להעביר את סין את השינויים הדרמטיים שעברה לו היה מקבל את המושכות עשור או שניים לפני? האם בכלל זה היה הוא שמקבל את המושכות אז? או אולי מישהו אחר, אלים יותר פוליטית אבל מוכשר פחות ממנו? אבל כל זה הוא משחק בהסיטוריה אלטרנטיבית. מההיסטוריה שהתרחשה בפועל אפשר לקבל את ההשראה בכך שגם בימים הקשים והמאתגרים ביותר - מנהיגות אמיצה שמוכנה להתמודד עם בעיות היסוד ולפתור אותן בצורה עניינית, נחושה וממוקדת - יכולה לעשות שינויים שמשנים את הגורל של הדמיהנ שלהם. שתהיה לנו שנה טובה, מתוקה ומבורכת, של התחלות חדשות והחלטות אמיצות!

עוד קצת על מאו דזה דונג, לרגל 50 שנה לפטירתו שחלו שלשום. אמרה מפורסמת עליו ועל המורשת שלו, במדינה ותרבות שחיה באובססיביות את ההיסטוריה והמורשת שלה: אילו מאו היה נפטר ב-1956, הוא היה נחקק כאחד המנהיגים הגדולים ביותר באלפי שנות ההיסטוריה של סין אילו מאו היה נפטר ב-1966 הוא היה זכור כמנהיג ענק שעשה גם טעויות נוראיות - בתום לב אבל מה לעשות שהוא נפטר ב-1976 ? מאו נתפס בסין, במידה רבה של צדק, כדמות ההיסטורית שהביאה לסיום 100 שנות ההשפלה - אותה תקופה שחרוטה בתודעה הסינית המודרנית כאם כל חטאת - בה הקיסרות הסינית הושפלה ע״י אי-אלו מעצמות זרות שאימצו את המפהכה התעשייתי לפניה, עשו בה כבשלהן וכפו עליה אי-אלו הסכמים לא שוויוניים. בראיה הסינית, ההשפלה הזו לא הגיעה לסיומה עם נפילת הקיסרות וכינון הרפובליקה ב-1911, שכן זו היתה עדיין מדינה חלשה, מושחתת ומפולגת בין אדוניה מלחמה שוטחים כבושים בידי זרים. רק עם ניצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים והכרזתו של מאו על כינון הרפובליקה העממית של סין בכיכר טיאנאנמן ב-1.10.1949 - סין קיבלה שוב עצמאות אמיתית, נטולת כוחות זרים בשטחה ועם שלטון מרכזי חזק, אכזרי אבל יחסית אפקטיבי שהצליח באמת לאחד שוב את המדינה תחת ״קיסר״ אחד. הקיסר הזה היה מאו. בשנים הראשונות מאו אמנם הוביל קו קומוניסטי-מאואסיטי נוקשה, אכזרי ופופוליסטי - אך במצב המחפיר בו סין היתה לאחר 100 שנת ההשפלה ובמיוחד לאחר תקופת הכיבוש היפני ומלחמת העולםה השניה - הוא הצליח אובייקטיבית לשפר את המצב בסין באופן משמעותי. לצד הלאמות רכוש הוא הצליח לבנות תעשיה במודל סובייטי שחסר מאד לסין, לפרק מוקדי כוח של אדונים מקומיים, להנחיל את הכתב הסיני המפושט והעלות באופן דרמטי את אחוז יודעי הקרוא וכתוב, לשפר מדדי בריאות שונים - וגם להחזיר לסין את הגאווה הלאומית כשהצליח ״להוציא תיקו״ מול הכוח הצבאי החזק ביותר בעולם, הדמון האימפריאליסטי-קפיטליסטי האמריקאי - במלחמת קוריאה. הבעיות האמיתיות - שיכתימו את מורשתו ויביאו לכך שהסיבה המרכזית שהוא אינו מוקע היום כדיקטטור נורא בזיכרון הסיני - הגיעו בעשור השני והשלישי לשלטונו. זה התחיל עם ״הקפיצה הגדולה קדימה״ ב-1958 - מעין קמפיין תלוש מהמציאות של מדיניות תעשייתית-חקלאית בסגנון מאואיסטי שהבעיקר הציגו לראווה את כל תחלואי השיטה - מדיווחי השקר, הניתוק למתרחש בשטח והסבל שמנותב לפשוטי העם. ההערכות הרווחות מדברות על עשרות מיליוני סיני שמתו מרעב תוך כשנתיים! רק בתקופה הזו, המדיניות של מאו הביאו למותם של יותר סינים כנראה מכל מדיניות של שליט סין אחר בהיסטוריה. אבל אם את הנזק העצום הזה עוד היה אפשר לשייך לניתוק וניהול כושל יותר מאשר לזדון, את האסון הבא שהמיט על סין כבר אי אפשר לנתק מכוונות של זדון וטירוף. לאחר הכישלון של הקפיצה הגדולה קדימה, אנשים כמו דנג שיאופינג וליו שאוצ׳י הבינו שצריך להבריא את סין ולתקן את הנזק בעזרת רפורמות כלכליות מוכוונות תמריצים ואחריות ברמת התא המשפחתי. זה עבד מצוין, אבל מאו ראה בכך איתגור של הכוח שלו, וכפי שהעיד - התייחסו אליו כמו אל ״הדוד הקשיש במפגש משפחתי - בכבוד, אך מבלי שבאמת יש לו השפעה כלשהי״. מאו לא קיבל זאת. ב-1966 הוא התחיל במה שיהיה ידוע במערב כ״מהפכת התרבות״ או ״המהפכה התרבותית״ - במסגרתו מאו למעשה עקף את כל מנגנוני המפלגה והמדינה, ופנה באמצעות פרופגנדה מופרכת ופולחן אישיות קיצוני ישירות אל העם, ובמיוחד לדור הצעיר יותר - ושלהב אותם לצאת למהפכה נוספת, מתמדת - והפעם נגד מנגוני המפלגה ומוסדות השלטון עצמם. הוא קרא להם ״להפציץ את המפקדות״ של השלטון ולהילחם ״בארבעת הישנים״ - ובעצם עודד אותם להחריב את יסודות התרבות הסינית ולקום על כל מוקד סמכות. בעשור הנודא הזה אבדו ונהרסו רבות משכיות החמדה התרבותיות והעתיקות ברחבי סין, מורים הוכו ו״נשפטו״ בכיכר הכפר ע״י התלמידים שלהם, רבים איבדו את חייהם ועוד רבים הרבה יותר איבדו את כבודם ושפיותם. בתחילת שנות ה-70 נראה היה שמאו כבר מרגיש בטוח יותר בכוחו ומנסה ליצור איזון מסוים בין שלטון אפקטיבי יותר לדרג פוליטי מנהל הנאמן לו באופן אבסולוטי. אבל בתקופה זו הכאוס שיצר כבר היה גדול כל כך שהגורמים הקיצוניים בסביבתו המיידית - ובראשם אשתו הנוראית והמטורפת ג׳יאנג צ׳ינג הידועה ״כמדאם מאו״ ו״כנופיית הארבעה״ שהובילה - הצליחו לכפות באופן אפקטיבי את המשך הכאוס והרס המוסדות המתפקדים של המדינה הסינית. רק מותו של מאו, ב-9.9.1976, השבוע לפני 50 שנה, אפשר לסין להתחיל את תהליך הריפוי.

היום לפני 50 שנה הלך לעולמו מאו דזה-דונג, אחד מענקי המאה ה-20, מי שנחשב לאדם שהחזיר לסין את עצמאותה וכבודה - אבל גם היה אחראי למותם של יותר סינים מכל אדם אחר בהיסטוריה. מותו של מאו היה למעשה אקורד הסיום לכשני עשורים של מערבולת אידיאולוגית עקובה מדם, ששיאה ב"קפיצה הגדולה קדימה" ובמהפכת התרבות. ועוד יותר מכך - היתה זו הנקודה בהיסטוריה שאפשרה את עלייתו של דנג שיאופינג - האיש שהבין שהאירוע של המהפכה הקומוניסטית הסתיים, והגיעה העת לשנות פרידגמה ולהציב את סין בנתיב חדש - שיהפוך אותו תוך ארבע עשורים ממדינה עניה ונחשלת ולמעצמה עולמית מתקדמת. דנג, פרגמטיסט מפוכח ומנהיג כריזמטי וממוקד, הבין שהאירוע המאואיסטי הסתיים כבר בראשית שנות ה-60, כשחזה בהרס, ברעב ההמוני ובכישלון המוחלט של התפיסה הקולקטיביסטית. הוא ידע בדיוק מה צריך לעשות, אבל המציאות הפוליטית הטוטליטריות של מאו כבלו את ידיו, גזרו עליו טיהורים והרחקה, ומנעו מסין לשנות מסלול. רק מותו של היו״ר הנערץ והאכזר מאו ב-9 בספטמבר 1976 אפשר לנביא החדש של סין המודרנית לקום ולהוביל את השינוי ההכרחי. בפרק שעלה הבוקר ה״להבין את סין״ שוחחתי עם יהונתן אדירי Yonatan Adiri על הנקודות האלו ועוד רבות בסין של דנג ובסין של שי ג׳ינפינג היום, וגם בעולם בכלל ובישראל בפרט, בעקבות ספרו המרתק: ״האירוע הסתיים: כך מענישה ההיסטוריה את ההולכים בתלם״. יהונתן הוא לא רק חבר יקר שלי עוד מגן רינה בגיל 4, אלא גם אחד הקולות המרתקים בשיח הישראלי היום. עם רקע כיועץ בכיר של הנשיא פרס ויזם מצליח, וכמייסד-שותף תנועת עלינו ומגיש שותף בפודקאסט המעולה ״שולחן 4״ - יהונתן מנתח בספר שלו את הצורך בנביאים שיודעים לזהות את העת לשינוי כש״הדבק הקוגנטיבי״ בציבור עדיין לא מפנים את הצורך הקריטי. מאו בעצמו היה סוג של נביא שהצליח לאחד מחדש את סין תחת שלטון עצמי אפקטיבי אבל נותר שבוי באידאה מהפכנית שמהר מאד איבדה מהרלוונטיות שלה, אבל היה זה דנג שהיה הנביא שסין באמת היתה צריכה בשביל להצעיד אותו למודרניזציה ולמעמד של מעצמה עולמית. שי ג׳ינפינג לפני עשור הבין בתורו שההליכה בתלם מסוכנת לסין לנוכח השינויים בעולם וביקש להצעיד אותה לדרך חדשה. בפרק עסקנו בכל אלו, וגם ביתרונות והחסרונות של מנהיג במשטר אוטוריטרי מול דמוקרטי, בשינויים ההיסטוריים שמתרחשים מולנו ברמה הגאופוליטית והטכנולוגית. וכמובן - במה כל אלו מסמנים עבור ישראל - שנמצאת בצומת דרכים קריטי והיסטורי שעשוי לקבוע את גורלה לעשורים הקרובים. כשמאו מת לפני 50 שנה בדיוק, ירדה מסין משקולת שאפשרה לה להתחיל את התהליך ההיסטורי שהפך אותה למעצמת על. ישראל, אחרי 3 שנים של מלחמה, ניצבת בפני הזדמנות היסטורית שלממשלה הבאה שתקום פשוט אסור לפספס . להאזנה בכל הפלטפורמות: https://share.transistor.fm/s/e16703db לצפיה: https://youtu.be/AuXGm5yOiSw?si=HSRk-VTu3lRbWtds

נתונים מדהימים שאסף משתף כאן בתמונה ונדגיש שזה לא סתם שטיפסו למקום הראשון - אלא שהם מבוססים בו בפער אדיר, ושהם בסיס הייצור לתשתית הסולארית של חלק נכיר מהזינוק הגלובלי כולו. במידה רבה - זה הזינוק קדימה של התעשיה הסולארית בסין שהפכה את כל נושא האנרגיה הסולארית לאופציה לא רק ״ירוקה״ ואידיאולוגית, אלא גם נכונה עסקית וכלכלית - וזה המפתח כדי שמהפכה תצליח באמת.

המהלכים האלה מתקדמים לאט, לעיתים בעיוותים ובחריקות פנימיות, אבל אין לטעות בקצב ובכיוון: המערכת הפיננסית הגלובלית משנה את פניה ובייג'ינג מניחה, עקב בצד אגודל, את התשתיות ליום שבו היא תחליט בלית ברירה או מרצון, שהגיע הזמן לאתגר את הסדר הפיננסי הישן מהיסוד.

סין עושה למגזר הפיננסים שלה את מה שעשתה כמה שנים קודם למגזר הטכנולוגיה שלה. האם גם כאן למערב יש סיבות לדאוג? למי שעוקב אחרי סין במדורי הכלכלה בשבועות האחרונים לא חסרו כותרות פיננסיות - הנפקות בפרופיל גבוה כמו של יצרנית הרובוטים Unitree או ענקית שבבי הזיכרון CXMT, שלוו בביקושי שיא ובהייפ קמעונאי מטורף. לצדם, הסמכה של דויטשה בנק ע״י הבנק המרכזי הסיני לשמש כבנק סליקה מורשה ראשון באירופה ליואן (RMB) שאינו בנק סיני ממשלתי. חברו את אלו לעוד ועוד הסקאות בין סין למדינות הדרום הגלובלי הנקודות ביואן ואת הנסיון להגביר את הפעילות הגלובלית ב-CIPS, האלטרנטיבה הסינית ל-SWIFT, והתמונה מתחילה להתבהר -סין מנסה לעצב מחדש את המערכת הפיננסית שלה, מבפנים ומבחוץ. כדי להבין מה בייג'ינג מנסה לעשות, צריך להתחיל מהפוליטיקה הפנימית והבעיות המבניות של הכלכלה הסינית. במשך עשרות שנים, ההון של משקי הבית בסין זרם כמעט באופן עיוור לשוק הנדל"ן. כשהבועה הזו החלה להתפוצץ, הממשל הבין שאין לו ברירה אלא לנתב את חסכונות הציבור ואת קרנות הפנסיה המוסדיות אל שוק ההון המקומי. זה לא קורה מכוחות השוק, אלא בתכנון מרכזי, שיטתי וזהיר. ראשית, כבר לפני 3-4 שנים למי שזוכר - כתבתי לא אחת על עוד איל הון או בכיר מצמרת מגזר הפיננסים בסין שנעצרו בחשד לשחיתות או נעלם מעין הציבור… המהות של המהלך הזה לא היתה סתם לעשות סדר או שרירים - אלא לנקות ולחשל את המערכת הפיננסית של סין לקראת שינויים משמעותיים, ולוודא שהיא מובלת ע״י אנשים שמיושרים עם הקו שרוצה להוביל ההנהגה בבייג׳ינג. ועכשיו, אחרי שסולקו התפוחים הרקובים או לפחות חלקם שימשו כדוגמא לתליה מטאפורית בכיכר העיר - הבנק המרכזי פותח קווי נזילות אדירים, קרנות הביטוח הממשלתיות מונחות להגדיל חשיפה למניות, חברות שירותים סיניות פונות לשווקים הגלובליים, ובייג׳ינג לאט לאט מוכנה לותר על חלק מהשליטה האבסולוטית שלה - כדי להפוך את המערכת לאטרקטיבית ופתוחה קצת יותר, לפחות למראית עין. המטרה של סין היא להפוך את הבורסות שלה לאטרקטיביות, ממושמעות ומהימנות יותר עבור גופים מוסדיים זרים ומקומיים כאחד. אבל הדרך לשם עדיין ארוכה ומלאת עיוותים. כשהאופי הספקולטיבי של המשקיע הקמעונאי הסיני פוגש הנפקה לוהטת כמו Unitree, נוצר הייפ מוגזם שמוצץ את הנזילות משאר השוק ומוביל לירידות במניות אחרות. השוק הסיני עדיין רחוק מלהתנהג כמו שוק חופשי מערבי, והוא נותר תנודתי, כפוף להנחיות מלמעלה ומנוהל ביד קשה. וכאן בדיוק נכנסת הזווית הבינלאומית. ריי דאליו חזר והדגיש לאורך השנים: כדי שמעצמה עולה תהפוך לכוח גלובלי דומיננטי באמת, תנאי הכרחי הוא הפיכת המערכת הפיננסית והמטבע שלה למרכזיים בכלכלה העולמית. המעמד הזה הוא שבנה את ההגמוניה הבריטית במאה ה-19, ואת זו האמריקאית במאה ה-20. הסינים כמובן מבינים את זה היטב, אבל אצלם יש רובד דחוף וקיומי עוד יותר: בניית חסינות אסטרטגית מול המערב. ההקפאה המהירה של יתרות המט"ח הרוסיות והסנקציות הפיננסיות של ארה"ב בעקבות המלחמה באוקראינה היו קריאת השכמה עבור בייג'ינג. הסינים הבינו שאם יפרוץ עימות ביום פקודה, למשל סביב טאיוואן, התלות במערכת הדולרית וב-SWIFT היא צוואר הבקבוק המסוכן ביותר לביטחונם הלאומי. לכן אנחנו רואים מאמץ כפול: במישור המעשי, סין חותמת על הסכמים בילטרליים לרכש סחורות, נפט ומשאבים ישירות ביואן מול מדינות הדרום הגלובלי, רוסיה והמפרץ. במקביל, היא מקדמת באגרסיביות את מערכת הסליקה שלה, CIPS, שרושמת גידול מהיר בהיקפי הפעילות ובמספר הבנקים הזרים שמצטרפים אליה. המינוי של דויטשה בנק כבנק סליקה בפרנקפורט הוא ציון דרך סמלי ומעשי חשוב אחרי בנקים בסינגפור ודובאי שקיבלו אישורים דומים בשנים האחרונות - הפעם מדובר בחיבור תשתיתי ישיר בין היואן הסיני לבין הלב הפועם של הכלכלה האירופית, שמאפשר לחברות אירופיות לסחור ביואן ללא תיווך של בנק סיני. האם היואן עומד להחליף את הדולר? ממש לא, וגם בבייג'ינג יודעים זאת. הדולר עדיין חולש על רוב המוחלט של העסקאות הגלובליות והרזרבות, וסין עצמה עדיין מסלקת מעל 70% מסחר החוץ שלה במטבעות אחרים. כל עוד סין אינה מוכנה לפתוח את חשבון ההון שלה באופן מלא, ולוותר על הפיקוח ההדוק על שער החליפין וזרימת הכספים, היואן לא יוכל לשמש כאלטרנטיבה אמיתית למטבע רזרבה עולמי. יתרה מזאת, נתוני SWIFT אפילו הצביעו לאחרונה על התמתנות בשימוש הגלובלי במטבע. אבל לא זו הדרך להסתכל על האסטרטגיה הסינית. המטרה של סין היא לא ניצחון בנוקאאוט, אלא פיצול של הזירה. היא לא צריכה להחליף את הדולר בכל העולם; היא צריכה להחליש את הבלעדיות שלו במסדרונות סחר קריטיים עבורה, ליצור מעקפים סביב מערכות פיננסיות מערביות, ולבנות רשת ביטחון שתמנע מארה"ב את היכולת לחנוק אותה פיננסית.

מפגש שרי האוצר של ה-G20 בצפון קרוליינה הסתיים ללא הצהרה משותפת רשמית. במקומה פרסמה ארה"ב, המארחת, "הצהרת יו"ר" חריגה שהבהירה - כל חברות ה-G20 הסכימו לטקסט, למעט סין, שהתנגדה לארבעה סעיפים מרכזיים. וכך בתוצאה של 19-1 בפורום שבו קונצנזוס הוא ברירת המחדל - הפורום אולי לא הגיע להסכמה משותפת, אבל ארה״ב יכולה לרשום לעצמו ניצחון תודעתי משמעותי. ואכן, שר האוצר האמריקאי, סקוט בסנט, מיהר למנף את המצב למסיבת עיתונאים לוחמנית. המסר של וושינגטון היה חד וברור: העולם כולו מאוחד, וסין היא זו שתוקעת מקלות בגלגלים. ארה"ב הציגה את בייג'ינג כמי שמסרבת בעקשנות לשתף פעולה עם פתרון בעיית חוסר האיזון בסחר העולמי, הצפת השווקים בתוצרת זולה (מה שמכונה במערב overcapacity), והשימוש ב"מדיניות שאינה מבוססת שוק" - והצליחה לקבל את תמיכתן של כל יתר החברות, על אף הפיצוצים הטריים בין ארה״ב וקנדה ושורה של חברות בפורום שלא מרוצות מההתנהלות האמריקאית ודווקא כן ביקרו בבייג׳ינג וחתמו עמה על הסכמים כאלו ואחרים. הוויכוח המרכזי התנקז לכאורה למילים בודדות. בייג'ינג התנגדה בחריפות לביטוי non-market policies. מבחינת הסינים, לא מדובר בסמנטיקה יבשה: זהו קוד מערבי שתוקף ישירות את המודל הכלכלי הסיני, ובראשו החברות הממשלתיות (SOEs) והסובסידיות התעשייתיות, שהן מעמודי התווך של המשטר. בנוסף, סין סירבה לניסוחים שקראו למדינות עם עודפי סחר כרוניים להסיר עיוותים שמגבילים את הצריכה המקומית, וכן לניסוחים שנגעו להגבלות יצוא על מינרלים קריטיים, הקלף האסטרטגי החזק שבייג'ינג שומרת קרוב לחזה מאז סבב המכסים הקודם. מהצד הסיני, התגובה לא איחרה לבוא, והיא היתה תקיפה ומפורטת. בבייג'ינג טוענים שארה"ב השתמשה בבמה מולטילטרלית כדי "להבריח פנימה סחורה פרטית" (לפי הביטוי הסיני 夹带私货), כלומר לנצל פורום בינלאומי כדי להכשיר מהלכים חד-צדדיים של מלחמת סחר ולהפוך אותם לקונצנזוס עולמי. הפרשנות והתגובות הרשמיות בסין הדגישו כמה נקודות מפתח: ראשית, "שיימינג" פומבי של מדינה חברה על ידי המארחת הוא מהלך חריג ולא מקובל בדיפלומטיה רב-צדדית, ומבחינתם מעיד בעיקר על כישלון אמריקאי בניהול הפסגה ובגישור על פערים. שנית, הסינים טוענים לצביעות מוחלטת: מדוע ההצהרה מתמקדת ב"עודפי סחר" של סין ולא מזכירה במילה את הגבלות היצוא האמריקאיות על טכנולוגיה עילית ושבבים, שפוגעות ישירות בשרשראות הערך הגלובליות? ושלישית, הטענה הסינית הקבועה: העולם סובל מאי-איזון לא בגלל התעשייה הסינית היעילה, אלא בגלל חומות המכסים והפרוטקציוניזם של המערב, לצד הגירעונות הפיסקליים התופחים של ארה"ב עצמה, שמייצרים ביקוש יתר ליבוא. מבחינת בייג'ינג, מה שהמערב מכנה "כושר ייצור עודף" הוא פשוט יתרון תחרותי לגיטימי של מוצרים איכותיים וירוקים שהעולם זקוק להם. הפיצוץ ב-G20 אינו מקרי, והעיתוי שלו קריטי: הוא מתרחש שבועות ספורים בלבד לפני פגישת הפסגה המתוכננת בין הנשיא שי ג'ינפינג לדונלד טראמפ. וושינגטון ניסתה כנראה לייצר מנוף לחץ מקדים ולהגיע לשולחן המו"מ כשהיא מציגה חזית בינלאומית אחידה של 19 מול 1. מנגד, בייג'ינג הוכיחה שהיא לא נבהלת מבידוד טקטי בחדר הדיונים, ואינה מוכנה לחתום על שום מסמך שמערער על הלגיטימיות של המודל הכלכלי שלה או שולל ממנה מנופי לחץ עתידיים. האם הקרב על הניסוחים בקרוליינה הוא רק הפרומו לעימות האמיתי שצפוי בחדרי הדיונים הסגורים בוושינגטון? נדע טוב יותר עוד כמה שבועות

רובכם מכירים אותי בעיקר מהזווית הסינית, דרך הפוסטים, הניתוחים, ההרצאות או הפודקאסט על מה שקורה בבייג'ינג ואיך היא רואה את העולם. אבל בשנתיים האחרונות, את רוב הזמן והאנרגיה שלי אני מקדיש לנושא שבעיניי הוא הקריטי ביותר לעתידנו כאן: הכנסת המדע והטכנולוגיה לתוך ליבת אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל. זה לא סוד, ובוודאי שאם אתם עוקבים אחרי מחשבותי על סין - אתם יודעים עד כמה הנושא נמצא בלב האסטרטגיה הסינית, האמריקאית והגאופוליטיקה העולמית. דרך העבודה ב-MIND Israel, הייתה לי הזכות לעבוד לצד הגורמים המובילים במגזר הציבורי והפרטי על שורה של יוזמות אסטרטגיות, שחלקן כבר נשאו פירות משמעותיים בשטח, במטרה לקדם היבטים שונים של האתגר הזה. ישראל ניצבת כיום מול חלון הזדמנויות היסטורי. נקודת המפגש שבין מהפכות טכנולוגיות חסרות תקדים לבין שינויים דרמטיים בסדר העולמי מחייבת אותנו לחשב מסלול מחדש. מה שהיה בעבר בעיקרו מנוע צמיחה כלכלי, חייב להפוך לכלי המרכזי של ישראל לשדרוג מעמדה הגלובלי, להבטחת עליונותה הביטחונית ולבניית מנועי הצמיחה שיבטיחו את חוסנה הלאומי, הכלכלי והחברתי בעשורים הבאים. ישראל יכולה, ולמעשה חייבת, לשאוף להיות מעצמת גאו-טכנולוגיה. לא פחות מכך. הפוטנציאל והמוחות קיימים כאן במלוא העוצמה, אך מימוש ידרוש מיקוד, סנכרון ונחישות בין הממשלה, התעשייה, האקדמיה והחברה האזרחית. כדי לקדם את השיח החיוני הזה ולהניח את התובנות האסטרטגיות על השולחן, השקנו במרכז לגאו-טכנולוגיה של MIND Israel, שיש לי את הזכות להוביל, פודקאסט חדש המוקדש כולו לתחום: "שינוי טק-טוני". פרק הבכורה עלה אתמול, ובו אירחתי לשיחה מרתקת את יודפת הראל בוכריס, מנהלת Blumberg Capital וחברת הוועד המייעץ של המרכז, לדיון על הדרך שבה ישראל יכולה למצב את עצמה בצמרת העולמית. אשמח מאוד שתאזינו, תעקבו,תשתפו ותעזרו להפיץ את הבשורה כדי שנוכל לקדם יחד את החזון הזה. תודה! שבת שלום לצפיה ביוטיוב: https://youtu.be/43IXS7RI0bM?si=wov2KBTDLOzz0jeP ספוטיפיי: https://open.spotify.com/episode/1tTw2lMXp2eHAFXMbR8qtg?si=cT2XTFMkQfeD2OO5dS-NxA אפל פודקאסט: https://tinyurl.com/exartxbx

שי ג׳ינפינג סיים את ביקורו הרשמי במצרים, הכי קרוב שהוא היה לירושלים מזה כמה שנים טובות… המסגור הפופולרי ברוב כלי התקשורת לביקור הממלכתי של שי ג'ינפינג במצרים התמקד בחגיגות 70 שנה ליחסים הדיפלומטיים, ברכבת הקלה החדשה של קהיר או בעוד שורה של הסכמי סחר ותשתיות. אבל כרגיל - ננסה לתהות גם על המשמעויות האסטרטגיות יותר של הביקור. על פני השטח, ראינו את הטקסים הרגילים: שי וא-סיסי חותמים על שורה של מסמכים, מבקרים במוזיאון המצרי הגדול ומדברים על שתי תרבויות עתיקות שמביטות יחד אל העתיד.בניתוח מעמיק יותר של ההצהרות וההקשר הגאופוליטי, נראה שיש כאן הרבה מעבר לעוד תחנה ביוזמת החגורה והדרך. יש כאן הצהרת כוונות ברורה לגבי האופן שבו בייג'ינג תופסת את הסדר האזורי במזרח התיכון - ובשאיפה הסינית, קריאת תיגר ישירה על ההגמוניה האמריקאית. בואו נתחיל עם המספרים והאינטרסים היבשים: מצרים היא שותפת מפתח קריטית עבור סין. הסחר בין המדינות צמח ב-60% בעשור האחרון וחצה את רף ה-20 מיליארד דולר. חברות סיניות בונות את מרכז העסקים בבירה המנהלית החדשה של קהיר, משקיעות מובילות באזור הכלכלי של תעלת סואץ, ומקימות מפעלי הרכבה מקומיים לרכבים סיניים ומיזמים תעשייתיים נוספים. עבור מצרים - זוהי זריקת מרץ קריטית לכלכלה מקרטעת, ויצירת מקומות עבודה חשובים ביותר. הביקור הזה לווה בחתימה על מעל עשרים הסכמים בתחומי AI, רכב חשמלי, אנרגיה ירוקה, חלל ורשתות דיגיטליות. סין גם חידשה והרחיבה את הסכם החלפת המטבעות (Currency Swap) והנפקת אג"ח ״פנדה״ הנקובות במטבע המקומי, מהלך שמעניק למצרים חבל הצלה פיננסי ומקדם את שאיפות הדי-דולריזציה של סין. אבל מעבר להסכמים וההצהרות, בשיחות בין המנהיגים, מבינים את המטרות האסטרטגיות של סין באזור. שי הניח על השולחן מתווה של ארבע נקודות למה שהוא מכנה "ארכיטקטורת ביטחון חדשה למזרח התיכון". שי קרא למדינות מחוץ לאזור, מעניין למי הוא מתכוון, קריצה קריצה, לזנוח את ה"מוסר הכפול", להתנגד לחד-צדדיות ולהפסיק להתערב בענייני האזור. המסר הסיני למנהיגי המזרח התיכון ברור: ארה"ב מביאה איתה בריתות צבאיות, מלחמות והטפות מוסר, בעוד שסין מביאה השקעות, יציבות, פיתוח כלכלי וכבוד לריבונות. עבור סין, הביטחון האזורי לא נשען על קואליציות ביטחוניות מערביות, אלא על מה שהיא מכנה "ביטחון מקיף ובר-קיימא" המבוסס על פיתוח כלכלי ברוח היוזמות הגלובליות של שי שסין מקדמת בשנים האחרונות. המפתח, לפי בייג'ינג, הוא חיבור אינטרסים כלכליים, הגנה על נתיבי שיט בינלאומיים (אינטרס קריטי למדינה שמייבאת נפט ומייצאת סחורות דרך תעלת סואץ ומצרי באב אל-מנדב - ואף מילה על המשלוחים מסין לחות׳ים), ודחיפת הסוגיה הפלסטינית חזרה למרכז הבמה כדי לייצר קונצנזוס ערבי נגד המערב. יש כאן גם עסקת חליפין דיפלומטית מרתקת בסוגיות הליבה: מצרים קיבלה מסין תמיכה מפורשת באחד הנושאים הרגישים והקיומיים ביותר עבורה: ביטחון המים וזכויותיה בנהר הנילוס, כולל קריאה למדינות האגן להימנע מגרימת נזק (רמז ישיר לסכר הרנסאנס האתיופי). בתמורה, קהיר סיפקה לבייג'ינג גיבוי מלא בנושא טאיוואן והצהירה כי היא "חלק בלתי נפרד משטחה של הרפובליקה העממית של סין" ותמכה ב"איחוד סין". מעניין לציין שבניגוד להצהרות דומות של מדינות אחרות לאחרונה, החלטת האו"ם 2758 לא הוזכרה כאן ישירות - מה שעשוי להעיד על דיוק בניסוחים הדיפלומטיים מאחורי הקלעים. ומה המשמעות של כל זה? בייג'ינג רואה את המזרח התיכון כחלק בלתי נפרד ממרחב ההשפעה של "הדרום הגלובלי", ואת מצרים כמדינת מפתח בו. ככל שבאזור חשים בנסיגה או בחוסר עקביות אסטרטגית של וושינגטון, אפשר לסמוך על סין שתעשה מה שאפשר כדי להיכנס לוואקום. היא עושה זאת לא באמצעות הצבת נושאות מטוסים, אלא באמצעות מינוף כלכלי, שילוב בפלטפורמות מולטילטרליות חלופיות כמו ה-BRICS (שמצרים הצטרפה אליו לאחרונה), ועיצוב נרטיב שבו סין היא המבוגר האחראי וההוגן בזירה הבינלאומית. עבור ישראל, המגמה הזו מחייבת תשומת לב יתרה. הניסיון הסיני לבנות ארכיטקטורת ביטחון חלופית באזור, לצד התקרבות הולכת וגוברת למדינות המפתח של העולם הערבי תוך שימוש ברטוריקה נגד "המוסר הכפול" של המערב, מצמצם את מרחב התמרון הישראלי בזירה הבינלאומית. הסכם השלום עם מצרים נשען במידה רבה על שינוי האוריינטציה המצרית לכיוון ארה״ב. כשהשכנה הגדולה והחשובה ביותר מדרום מהדקת כך את הקשרים הכלכליים, הפיננסיים והאסטרטגיים עם בייג'ינג, ברור שהמזרח התיכון כבר לא מתנהל רק בציר שבין ירושלים, קהיר וושינגטון. עכשיו יש כאן שחקן שלישי, שקט בהרבה, סבלני מאוד, ובעל כיסים עמוקים במיוחד. ישראל, וארה״ב חייבות לשים לב.

״אוכל סיני״ זה כמו להגיד ״אוכל אירופאי״. וכמו שלא תטענו שהמטבח האיטלקי ( וגם של צפון איטליה לעומת דרום איטליה) הוא אותו מטבח כמו המטבח הנורווגי או צ׳כי - גם המטבח באזור שנגחאי, באזור חונאן או בצפון מזרח או מערב סין - הם חוויות קולינריות שונות לחלוטין, אם חומרי גלם שונים, מסורות שונות וטכניקות טיפול ועיבוד שונות. המטבח שהתקבע כ״מטבח סיני״ במערב ובראשו ארה״ב, וגם בישראל - הוא בעיקר המטבח של אזור גואנגדונג ופוגי׳אן - שכבודם במקומם מונח, אבל סביר שהסיבה המרכזית שהפכו לכה פופולריים היא שמאזורים אלו הגיעו רוב המהגרים להונג-קונג ובכלל למערב בתקופה הרלוונטית. עם השנים כמובן נהיתה התמקצעות והיום כבר אפשר למצוא מטבחים מקומיים סיניים שמקבלים טיפול מפונפן גם במערב - אבל יש מטבח אחד סיני שעוד לפני כן הצליח להשתחל ולמצוא את מעמדו אולי כפאר היצירה של המטבח הסיני במערב - ולדעתי האישית בצדק רב - וזה המטבח הסצ׳ואני. ולכן כשרועי דהאן, ולוגר ויוצר תוכן מעולה על קולינריה שאני מאד אוהב את התוכן שלו - תהה לעצמו לאיפה בסין כדאי להגיע בשביל לקבל טעימה טובה, תרתי משמע, מהמטבח הסיני - סצ׳ואן היה הבחירה המתבקשת בעיני. רועי, שחי ונושם אוכל וקולינריה מילדות, יודע להנגיש חוויות וטעמים יחד עם הכימיה, המדע והסיפור שמאחוריהם - והגיע לפודקאסט כדי לשתף מהחוויות שלו בשבועיים של מסע טעים במיוחד בסצ׳ואן, שהתמקד בסצינה הקולינרית של צ׳נגדו והטעמים העשירים שלה, אבל גם באזורי הכפר שסביבה, ובשיטות הכנה מסורתיות וטיפול בחומרי גלם. הכל בפרק מעורר בלוטות הטעם שעלה הבוקר בפודקאסט - לצפיה: https://youtu.be/FAsobky2kbM?si=GA1tEqbHmTPn6Cam להאזנה: https://share.transistor.fm/s/6d781b0c

הטרגדיה בגבול נפאל וטיבט היא בלתי נתפסת - והתגובה הסינית אליה מראה איך הדברים נתפסים עבור הממשל גם ברמה האסטרטגית, הפוליטית והגיאופוליטית. כפי שהיה צפוי מיד עם פרסום הסרטונים הראשונים מאזור האסון - נתוני הנפגעים ממפולת הבוץ האדירה גבוהים מאד וממשיכים לזנק. בנפאל בלבד מדווחים כבר על מעל 900 הרוגים ויותר מ-4,200 נעדרים, כשהסיכוי למצוא ניצולים נוספים שואף לאפס. ֿ בסין המספרים נמוכים בהרבה. מעבר להיקף האסון האנושי הכבד, מעניין לבחון כיצד מגיבה המערכת הסינית לפי פלייבוק קבוע וברור, הן ברמה הניהולית והן בלוחמת הנרטיבים סביב האירוע. התגובה המיידית של בייג'ינג ממחישה עד כמה האירוע נתפס כקריטי. מדובר בפגיעה ישירה במעבר הגבול ג'ירונג (Gyirong) שבמחוז שיגאצה בטיבט, עורק המסחר המרכזי והגדול ביותר בין סין ונפאל, שנמחק כמעט לחלוטין ושיקומו ייקח שנים. הנשיא שי ג'ינפינג ורה״מ לי צ'יאנג שיגרו מיד את ס׳ רה״מ ג'אנג גואוצ'ינג לשטח כדי לפקח על פעולות החילוץ, ודי מהר כשמימדי האסון התבררו - הצטרף אליו גם רה״מ לי בעצמו. בצעד יוצא דופן ישיבת הפוליטביורו של ההנהגה הבכירה נפתחה בדקת דומיה לזכר הנספים. הדיון של חודש אוגוסט בצמרת המפלגה הוקדש כולו לאסון - או כך לפחות עלה בדיווחים הרשמיים. וזה מביא אותנו לנקודה הבא בפלייבוק המוכר של סין לניהול משברים מסוג זה - שליטה הדוקה במידע ובצנזורה. סין פועלת באגרסיביות כדי לשלוט בנרטיב, בטח כשמדובר באזור רגיש כמו טיבט. המשטרה הסינית כבר החלה לעצור ולפרסם עונשים נגד גולשים ברשתות החברתיות שהואשמו ב"הפצת שמועות" וזיוף נתוני נפגעים. הדיווחים המערביים על הסתרת מידע עוררו מיד מתקפת נגד של השופרות הרשמיים, שכינו את ה-BBC "תאגיד שידור מוטה" והאשימו גורמים זרים בניצול הסבל הסיני. בנוסף, סין מקפידה על ״דיפלומטיית אסונות״ גם לאור הטרגדיה בצד הסיני - לנוכח הטרגדיה הגדולה עוד יותר בצד הנפאלי. שר החוץ וואנג יי מיהר לשוחח עם מקבילו הנפאלי, והדגיש את השותפות והגורל המשותף בין המדינות. סין שלחה עשרות טונות של סיוע הומניטרי, צוותי מומחים לחילוץ ממנהרות, ופתחה בערוצי שיתוף מידע הידרולוגי ולווייני. זוהי הדרך של בייג'ינג לבצר את מעמדה כמעצמה אזורית אחראית ומיטיבה מול השכנה מדרום - שמסורתית כמובן קרובה מאד ליריבה האזורית של סין, הודו. ואיך אפשר שלא, לצערנו - ברקע האסון התפתחה גם מלחמת האשמות אזורית. דיווחים בטאיוואן ופרשנויות בהודו טענו כי לפרויקטי התשתית והבנייה הסיניים היה חלק בהחרפת האסון, וכי סין לא חלקה מידע התרעה מוקדם בזמן. משרד החוץ הסיני וחשבונות רשמיים של הצבא הדפו את הטענות הללו בתוקף, הגדירו אותן כלוחמה פסיכולוגית מניפולטיבית, והדגישו כי מדובר באירוע טבע מובהק של קריסת קרחון שמומחים משני הצדדים מסכימים על סיבותיו. המקרה הזה מדגים היטב כיצד אסון טבע שהופך לטרגדיה אנושית בגבול רגיש מתורגם מיד בבייג'ינג למבחן פוליטי ואסטרטגי. בייג׳ינג מודעת כל הזמן לשני דברים - אחד הוא הדי הרעיון העתיק של ״מנדט השמיים״ בתרבות הפוליטית והחברתית של סין.הרעיון שלשליט זכות שמימית לשלוט כל עוד הוא מבצע את תפקידו ומיטיב עם עמו ומדינתו. אבל אסונות טבע נתפסים כסימן פוטנציאלי של השמיים שהשליט אינו מבצע את תפקידו והמנדט שלו מתערער… לכן חשוב כ״כ לבייג׳ינג להפגין משילות והלבהיר שהיא מטפלת בנושא בנחישות ואחריות. הנושא השני - הוא התדמית הבינ״ל של סין, ובמיוחד התדמית והמעמד שלה בקרב מדינות האזור. וכך - מול פגיעה תשתיתית קשה ואובדן חיי אדם, המפלגה מבקשת להפגין משילות, שליטה מלאה בשיח, והקרנת עוצמה דיפלומטית בדרום ומזרח אסיה.

לוח הזמנים הדיפלומטי של שי ג'ינפינג עמוס מהרגיל - עם נסיעה לכנס ה-SCO שמתחיל היום ופגישות מול מנהיגי שתי השכנות שלנו עמם יש לישראל הסכמי שלום. בשנים האחרונות שי מיעט לצאת מגבולות סין, ולכן כשרואים רצף אינטנסיבי כזה של פגישות, פסגות וביקורים ממלכתיים - סביר שהתזמון לא מקרי, כשבעוד כשלושה שבועות הוא צפוי להגיע לפגישה בבית הלבן. זה התחיל באירוח של מלך ירדן, עבדאללה השני, לביקור ממלכתי יוצא דופן של שישה ימים בבייג'ינג. ביקור ממושך כזה למנהיג של מדינה שנחשבת לבת ברית ביטחונית וכלכלית מובהקת של ארה"ב הוא לא עניין שבשגרה. סין היא כבר שותפת הסחר הגדולה ביותר של ירדן באופן לא מפתיע, אך מעבר למסחר, תשתיות ותוכניות דיגיטליות, שי השתמש במפגש כדי להציג "עקרונות לפתרון הסוגיה הפלסטינית" ולנסות למצב את סין כקול המרכזי והאחראי של הדרום הגלובלי במזרח התיכון. משם שי המשיך לפסגת ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO) בבישקק, בירת קירגיסטאן. כתבתי בעבר על הארגון הזה, שחוגג 25 השנה (פוסט הרחבה בלינק בתגובות) - זו ממש לא ברית צבאית כמו נאט"ו, אלא מסגרת שמאפשרת ליריבות כמו הודו וסין או הודו ופקיסטן, לקיים שגרת מפגשים ומנגנוני ביטחון בסיסיים. ובעיקר, עבור בייג'ינג, ה-SCO הוא עוגן שמפגין חזית רב-קוטבית שקטה אל מול המערב. מיד לאחר הפסגה, שי מגיע למצרים לביקור ראשון מזה עשור. הסיבה הרשמית היא ציון 70 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין המדינות, אבל המהות עמוקה בהרבה. מצרים, עוד בעלת ברית מסורתית של וושינגטון, מעמיקה מאד את השת״פ עם סין. הדגש הוא על השקעות ענק בתעשייה המצרית, הקמת מפעלים ובמיוחד באזור המיוחד של תעלת סואץ, ואגב כך דריסת רגל טכנולוגית משמעותית עם עסקאות שבבי AI ותשתיות ענן של חואווי. מה שנשמר ברמה סמלית בעיקר, אבל מטריד - זה התרגילים הצבאיים המשותפים שהתקיימו בשנה שעברה. ומה לגבי התזמון של הבליץ הדיפלומטי? הלו״ז של SCO נקבע כבר מזמן, אבל סביר ששי מרוצה מהעובדה שהפסגה הצפויה בבית הלבן מתקיים עוד כמה שבועות. הוא לא מגיע לוושינגטון כדי להתגונן אלא תחת מיצוב של ״השחקן האחראי״ לאור חוסר היציבות במפרץ, עם ה״גב״ האירו-אסיאתי שנבנה בארגון ה-SCO, וכשהוא במגמה של תקיעת יתדות מול בעלות ברית היסטוריות של האמריקאים במזה״ת. בזמן שארה"ב מנסה להגביל אותה בטכנולוגיה ובסחר, סין מייצרת לעצמה מרחב תמרון דיפלומטי, תעשייתי וגיאופוליטי הולך ומתרחב.

הקהל הסיני אתמול באירוע ה-UFC בשנגחאי לא יכול היה לבקש תסריט טוב יותר, כשהלוחם המקומי סונג יאדונג הנחיל לדגסטני האנטישמי עומר נורמגומדוב את ההפסד הראשון שלו אי פעם בנוק-אאוט. סונג, הידוע בכינוי ״קונג-פו קיד״, נחשב לאנדרדוג לפני הקרב ונראה בעמדת נחיתות בסיבוב הראשון. אבל בסיבוב השני כשנראה היה שהבהמה הדגסטנית שוב מנסה להוריד אותו לקרקע - סונג הנחית אגרוף שהיה עושה את ברוס לי גאה - שהתלבש יפה יפה לנקודה קריטית בצוואר של יריבו ושלח אותו לישון. סונג חגג בהתלהבות לעיני הקהל המקומי בשנגחאי, ואפילו התחמק מנסיון פגיעה בו מצד הצוות של נורמגומדוב שהראה שהוא לא רק אנטישמי, אלא גם לא יודע להפסיד בכבוד… ברשת הסינית הופתעתי לגלות שלמרות ההישג והעובדה שהאירוע היה בשנגחאי - לא היתה התלהבות קיצונית, ונאלצתי לגלול דקות ארוכות בווייבו עד שנתקלתי באזכור לאירוע. ההפסד של שחקן טנ״ש סיני מפורסם בטורניר בגרמניה למשל עשה יותר רעש ברשתות. ועדיין, סיכוי טוב שעוד נראה את סין ממנפת את ההשיג הפטריוטי הזה. סונג יאדונג שנולד בחרבין שבקצה הצפון-מזרחי של סין, קרוב לגבול עם סיביר, החל להתאמן האמנויות לחימה סיניות מסורתיות מגיל 9 בערך, מהר מאד הראה ניצוצות של כוכב - וזכה בתחרויות המקומיות. כדי לעלות לרמה הבאה הוא עבר לארה״ב והחל להתאמן במועדונים מוכרים במטרה לשפר את התחומים הפחות חזקים שלו בזמנו - כמו האבקות על הקרקע. הוא החזיק במאזן לא רע בכלל עד היום, אבל עכשיו אחרי הנוק-אאוט על נורמגומדוב כבר נשמעות קריאות רבות לתת לו הזדמנות לקרב על התואר. אם הוא ינצתח בקרב הזה - סביר שלפחות לכמה ימים נראה את -UFC בכותרות בסין, אולי אפילו מאפיל על חדשות הטניס-שולחן

המתחרה הסינית של יוטיוב מכוונת חזק לשוק הגלובלי - וסיכוי טוב שבקרוב תראו אותה על המכשיר של מיטב הנוער גם כאן בישראל… אז בואו תכירו מראש את ביליבילי (哔哩哔哩 Bì lī bì lī). אפילקציית התוכן הסינית היחידה שהצליחה, ועוד איך הצליחה, עד כה במערב - היא כמובן טיקטוק, ששינתה את אופן צריכת התוכן גם בכל הפלטפורמות המערביות. עכשיו, במסגרת מגמה כללית מסתמנת של חברות סיניות שהולכות על השווקים הגלובליים - ענקית וידאו סינית אחרת מתחילה להניע מהלך שקט אך שאפתני במיוחד: להתחרות במלכת הוידאו הבלתי מעוערערת, יוטיוב. ביליבילי היא תופעה די ייחודית בנוף הדיגיטלי הסיני. היא התחילה ב-2009 כאתר קהילתי קטן לחובבי אנימה, קומיקס וגיימינג (להלן ACG), והפכה למפלצת מדיה עם מעל מאות מיליוני משתמשים פעילים, שמבלים בה קרוב לשעתיים ביום. בניגוד לטיקטוק שמתבססת על סרטונים קצרים ונשכחים, ביליבילי בנתה את כוחה על תוכן וידאו ארוך ומעמיק ברובו, קהילה אדוקה, ופיצ׳ר ה-"Danmu" - תגובות צפות שרצות על גבי המסך בזמן אמת והופכות את הצפייה לאירוע חברתי - גם אם לכותב שורות אלו זה די קשוח... הקהל שלה הוא חלומו של כל מפרסם: כ-85% הם דור ה-Z, כאשר הגיל הממוצע התבגר בשנים האחרונות לאזור 26-27, דור צעיר ומשכיל שכבר מחזיק בכוח קנייה ממשי. החברה, שנסחרת בנאסד״ק והונג-קונג כבר שנים, שווה היום כ-7 מיליארד דולר, וב-2025 רשמה שנה ראשונה עם רווח משמעותי. זה מגיע תודות למודל הכנסות מגוון יחסית הכוללת מנוי פרמיום בתשלום, אחוזים מ״טיפים״ שהצופים נותנים ליוצרי התוכן החביבים עליהם ומשחקים שהחברה מפעילה בעצמה. בשנים האחרונות, אחרי שנכנסה גם לסרטונים קצרים ורטיקליים סטייל טיקטוק והטמיעה בהצלחה פרסום מטורגט מבוסס AI - נתח הולך וגובר של ההכנסות מגיע מפרסום אפקטיבי. כחלק מתכנית אסטרטגית ושאפתנית וביליבילי בונה בימים אלו תשתית גלובלית מקיפה: היא משיקה את האפליקציה ואתר מותאם באנגלית, ויותר חשוב מכך - היא הסירה את הדרישה להזדהות באמצעות דרכונים או תעודות זהות לפתיחת ערוץ - חובה בסין, אבל משהו שלא מקובל במערב והיה חסם רציני. החברה גם מחזרת באגרסיביות אחרי יוצרים בינ״ל, כולל לפי הדיווחים פנייה ישירה לשמות גדולים ברמה של MrBeast, ומשקיעה בבניית מרקטפלייס שיחבר אותם למותגים וספונסרים. במקביל, ניתן לראות מהלך של גיוס מנהלי קהילות בלוס אנג'לס, לונדון, מקסיקו סיטי וטוקיו, לצד הקמת מרכז בסינגפור לפיתוח כלי AI מתקדמים לתרגום, דיבוב וטיוב תוכן מותאם תרבותית. השאלה הגדולה היא האם הפורמט הקהילתי ההדוק שעבד בסין יצליח לשכנע יוצרים ומשתמשים במערב להגר מפלטפורמות כמו יוטיוב וטוויץ', במיוחד בעידן של רגישות גיאופוליטית וביקורת גוברת סביב אפליקציות סיניות. מצד שני, סקרים שונים מראים שהדור הצעיר במערב בכלל, ובארה״ב בפרט, מחזיק בדעות חיוביות הרבה יותר כלפי התרבות האסייתית בכלל ובפרט זו הסינית - מאשר הדורות המבוגרים יותר. מה שבטוח - יהיה מעניין לעקוב. דיברתי אתמול בלילה עם דרור גלוברמן Dror Globerman בתכנית ״העתיד עכשיו״ בגל״צ על ביליבילי, וגם קצת על אולימפיאדת הרובוטים שהתקיימה בסין. הכתבה על אולימפיאדת הרובוטים מדקה 38.00, והשיחה איתי החל מ-41.50. שבת שלום https://open.spotify.com/episode/0uGvbPJVJVcDYYjLTueSpM?si=xLK796rVT-OrlcjZWxZLSQ&utm_source=copy-link