להבין את סין

ה-China Shock, או ״הלם סין״ אם נתרגם בחופשיות, הוא מושג שהוטבע באמצע העשור שעבר ע״י שלושה כלכלנים כדי לתאר את האפקט שיצרה ההצרפות הסינית להארגון הסחר העולמי - שמצד אחד היה שיא של הגלובליזציה כששווקי המערב הוצפו במוצרי צריכה זולים מסין, אבל מצד שני - גרם לאובדן של מיליוני משרות ותעשיות בקרב אותן מדינות שנהנו מהסחורה הזולה. כיום, מדברים על ה-China Shock 2.0, וכאן כבר מדובר על משהו אחר לגמרי - לא עוד הצעצועים וגרביים הזולות שתקנו בחנות הסטוק הקרובה לביתכם, אלא מוצרים עם ערך גבוה כמו רכבים חשמליים, אנרגיה מתקדמת ורובוטיקה - תעשיות שעומדות בלב הכלכלות והחברות הגדולות והמשמעותיות ביותר במערב. השוק כאן מורגש לא רק אצל האזרח הקטן בעיירה גרמנית כלשהי, אלא בלב שדרות הכוח והבורסות של פריז, ברלין ובריסל. ואכן - אירופה מגיבה. אחרי שנים של חוסר בהירות אסטרטגית והוצאה לפועל מהוססת, בחודשים האחרונים חוקים משמעותיים מעצבים מחדש את המדיניות התעשייתית של אירופה, כשסין אולי לא מוזכרת בשמה המפורש - אבל היא ללא ספק המטרה המרכזית. אלא שלצד הנחישות הלא-אופיינית הזו, יש עדיין שורה של אינטרסים סותרים בקרב המדינות השונות באיחוד האירופי, החברות הגדולות והשיקולים הגיאופוליטיים מול ארה״ב והתחרות הבין-מעצמתית. על כל אלו, וההשפעה שלהם על יחסי סין ואירופה - דיברתי בהרחבה בפרק שעלה הבוקר ב״להבין את סין״. להאזנה: https://share.transistor.fm/s/1b33ef7a לצפיה: https://youtu.be/Yj7qzMaJyy0?si=0w8BmumM7SxeHv5q

בספטמבר 2025 עמדו מנהיג צפון קוריאה, קים ג׳ונג און, ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, משני צדיו של נשיא סין, שי ג׳ינפינג, במהלך המצעד הצבאי החגיגי בבייג׳ינג. התמונה הזו סימלה כביכול את חזית "הציר המקביל" המאוחדת שנבניתה מול המערב, אבל בפועל - לא בטוח עד כמה מדובר באמת בציר, ועוד פחות מכך - עד כמה הוא באמת מאוחד. וזו כנראה הסיבה המרכזית שאחרי רצף של ״עליות לרגל״ של מנהיגי הולם לבייג׳ינג, מי ששי דווקא טס אליו הוא קים ג׳ונג-און. בתחילת השבוע נחת שי ג׳ינפינג בפיונגיאנג לביקור רשמי ראשון בצפון קוריאה מזה שבע שנים. על פני השטח, הכל כמיטב המסורת הסוציאליסטית: שטיחים אדומים, אלפי ילדים מריעים עם בלונים בכיכר המרכזית, ושלטי ענק המהללים את "הידידות והאחדות הבלתי שבירה" בין המדינות. אבל מתחת לשכבות הפרופגנדה, שי מגיע הפעם לפיוגיאנג מעמדה שונה משמעותית מזו שהיה בה בביקורו האחרון ב-2019. קצת רקע היסטורי - סין הייתה ונשארה חבל ההצלה הכלכלי והמשענת הדיפלומטית הבלעדית של צפון קוריאה. בייג׳ינג סיפקה קלוריות, דלק וגיבוי במועצת הביטחון של האו״ם, בעיקר מתוך אינטרס אסטרטגי קר: החשש שקריסת המשטר בפיונגיאנג תוביל לאיחוד קוריאה תחת משטר דמוקרטי ופרו-מערבי, מה שיציב כוחות אמריקאים ממש על הגבול היבשתי של סין, כשגם יכולת הגרעין שלה כמובן לא מוסיפות רוגע לאווירה. אלא שהתלות המוחלטת הזו של קים בסין נסדקה, והאחראי המרכזי לכך הוא הבחור שעמד מצידו השני של שי באותו מצעד. בתמורה לבשר התותחים והתחמושת שקים סיפק לפוטין במלחמתו באוקראינה, רוסיה פתחה את הברזים: סיוע פיננסי, העברות טכנולוגיות צבאיות, שדרוג היחסים לברית הגנה הדדית רשמית, והכרה רוסית דה-פקטו בצפון קוריאה כמעצמה גרעינית. המשחק החדש הזה מוציא את בייג׳ינג מאזור הנוחות שלה. נכון, שי היא תומכת בדרכים עקיפות יותר או פחות במאמץ המלחמתי של רוסיה, אבל השפעה רוסית גוברת בחצר האחורית שלה היא סיפור שסין לא אהבה עוד בשלהי ימי קים הסב, מאו וממשיכיו של סטלין. בבייג׳ינג חוששים שהתמיכה הרוסית עלולה להביא להרפתקנות צפון קוריאנית גוברת מול דרום קוריאה (שהיא שותפת סחר מרכזית של סין), ומודאגים מכך שהאיומים הגרעיניים של קים ידחפו את דרום קוריאה ויפן לפתח נשק גרעיני משל עצמן - תרחיש בלהות מבחינת סין. אז מה הצדדים באמת רוצים להשיג ביומיים האלה בפיונגיאנג? מבחינת שי ג׳ינפינג, המטרה המרכזית היא לבצע "איזון נגדי" מול ההשפעה הרוסית הגוברת, ולהבהיר לקים שסין נותרת השותפה הכלכלית הבכירה והחשובה ביותר שלו. מעבר לכך, מדובר באיתות לממשל טראמפ שנראה שמכיר בפועל בהיותה של צפון קוריאה מעצמה גרעינית ומתעדף הימנעות מעימות אזורי. שי רוצה להבהיר לטראמפ לקראת פגישתם המתוכננת בארה״ב בספטמבר - שהמפתח לחצי האי הקוריאני עדיין מוחזק בבייג׳ינג, ויש המעריכים שהוא אף משמש כצינור להעברת מסרים ראשוניים מטראמפ לקים. ומה רוצה קים ג׳ונג און? קים נמצא כרגע בנקודת המיקוח החזקה ביותר שהייתה לו אי פעם. הוא נהנה מחיזור כפול של שתי מעצמות גרעיניות, הכלכלה שלו מיוצבת יחסית (בסנדרט צפ״קי…) בזכות הרוסים, והוא כנראה מרגיש בטוח מאי פעם. ארבעה ימים בלבד לפני נחיתתו של שי, ב-4 ביוני, דאגה התקשורת הצפון קוריאנית לפרסם תמונות של קים מבקר במתקן להעשרת אורניום, תוך הצהרה כי כושר הייצור הגרעיני של המדינה הוכפל בחמש השנים האחרונות. המסר לשי היה חד וברור: תוכנית הגרעין שלי אינה נושא למשא ומתן. קים ישמח לקבל מסין השקעות בתשתיות, חקלאות וטכנולוגיה, כפי ששי כבר הבטיח בהצהרות הפתיחה של הפסגה, אבל הוא לא יקבל תכתיבים מבייג׳ינג. בשורה התחתונה, אנחנו עדים כנראה להיעלמותו מהשיח הגיאופוליטי של המונח המסורתי "פירוז חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני". אם בעבר ארה״ב ובעלות בריתה באסיה ובאירופה בנו על כך שסין תפעיל לחץ כלכלי אפקטיבי על קים כדי שיותר על שואפותיו הגרעיניות, קים מבין שעם רוסיה וסין יחד לצידו גברה היכולת שלו להימנע מלחץ אפקטיבי לפירוז.

אתמול לפני 7 שנים התקיימה ״הפגת המיליון״ בהונג קונג שנחשבת לאירוע שהזניק את המחאות למען הדמוקרטיה ונגד״ חוק ההסגרה״ שנמשכו חודשים וזכו לתמיכה בינ״ל יוצאת דופן. שבוע בלבד לאחר מכן, ב-16 ביוני, יצאו לרחובות מספר גדול עוד יותר, כפול לפי המארגנים, של מפגינים וגם בחודשים שאח״כ המחאות נמשכו ושטפו את רחובות האי והשטחים הסמוכים, ואף זכו למפגני תמיכה בערים נוספות ברחבי העולם ומצד דמויות מוכרות במערב. הממשל המקומי אמנם משך לבסוף את הצעת החוק בספטמבר של אותה שנה, אך ההפגנות נמשכו בעצימות משתנה אל תוך שנת 2020, עד לפריצת מגפת הקורונה שהגבילה את ההתקהלויות במרחב הציבורי. בתגובה לטלטלה הפוליטית זו ולעוצמת המחאות יוצאת הדופן, השלטון המרכזי בבייג'ינג עקף את הפרלמנט המקומי וב-30 ביוני 2020, בעיצומה של תקופת הקורונה, חוקק את "חוק הביטחון הלאומי" הנרחב שאוסר על פעולות בדלנות, חתרנות והתערבות זרה. חוק זה, לצד תקנות מחמירות שהתווספו לאורך השנים והרחבת סמכויות המשטרה, הוביל לפירוקם של עשרות ארגוני חברה אזרחית, לסגירת כלי תקשורת עצמאיים, למעצרם וגם לכליאתם של פעילי אופוזיציה בולטים רבים. המחאות וההתפתחויות אלו עוררו תגובה בינלאומית חריפה, במיוחד מצד מדינות המערב כמו ארצות הברית ובריטניה, אשר גינו את הפגיעה באוטונומיה של הונג קונג, הטילו סנקציות על בכירים סינים ואף הציעו מסלולי הגירה מואצים או מקלט מדיני לתושבי העיר שנמלטו מהרשויות הסיניות. אבל בשורה התחתונה, הנחישות של הממשל בסין הניבה את התוצאה הרצויה מבחינתו - הונג קונג היום כפופה פוליטית באופן מלא לבייג׳ינג, המשקיעים ברובם חזרו לא והמערב ברובו התפנה לצקצק על חוסר הצדק האופנתי הבא מבחינתו.

היום הוא היום הלחוץ ביותר בלוח השנה הסיני, לפחות עבור כמעט 13 מיליון משפחות שילדיהם התחילו הבוקר את בחנית הגאו-קאו, מבחן המיון המרכזי לכניסה לאוניברסיטאות בסין. לפחות 12 שנות לימוד של הכנה מתנקזות למבחן הזה, שעבור המשפחה הממוצעת בסין תוצאותיו נתפסות כקריטיות לאיכות החיים העתידית לא רק של הילד/ה הבנחנ/ת, אלא גם עבור המשפחה ששזהו הצאצא היחיד שלה. מדובר במבחן לא פשוט בכלל, המורכב מכמה חלקים - סינית, מתמטיקה ושפה זרה (לרוב אנגלית, אבל לא בהכרח) הם חלקים חובה, ואליהן מתווספים חלקים לבחירה בתחומי המדעים המדויקים, מדעי הרוח או האידיאלוגיה… מעניין לשים לב שמספר הנבחנים השנה נמוך בכמעט חצי מיליון לעומת השנים האחרונות ולא מדובר רק בעניינים דמוגרפיים - אלא גם חברתיים, הקשורים ללחץ הגדול של המירוץ הכלכלי-חברתי בסין, שלא מעט צעירים כבר לא מעוניינים להשתתף בו או לא מאמינים שהוא ישרת אותם. הגאו-קאו הוא אחד הסמלים של המירוץ הזה, וסביר שהדברים קשורים. כבר כתבתי בעבר בהרחבה על הסטרס סביב המבחן (לינק בתגובות), אבל מעניין לשים לב לכמה דגשים שניתנו השנה לקראת הבחינות: ראשית, שינוי שנראה לי משמעותי ביותר ומשקף הלך רוח כללי ולא מובן מאליו בסין - הוא ההוראה החד משמעית לצמצם את השאלות התלויות שינון ידע לעד 15% מהבחינה, ולהתמקד ברוב הגדול של השאלות ב״מקרים מעולם האמיתי״ הדורשים הסקת מסקנות ומציאת פתרונות ״קונקרטיים״ לבעיה. זה שונה מאד מהסגנון הסיני המקובל של שינון וזיכרון בעל פה - וכנראה מגיע מהדגש של האסטרטגיה הכללית בסין על מעבר מ״חדשנות יישומית״ - ל״חדשנות בסיסית״, היכולת לא רק להבין איך משהו עובד ולשפר/לייעל אותו, אלא גם להגיע לפתרונות ורעיונות יסודיים חדשניים יותר במהות. נקודה מעניינת נוספת הוא האיסור החמור על ״מכשירים עזר אלקטרוניים״ המתווספים להנחיות המחמירות תמיד על שמירה על טוהר הבחינות ומניעת רמאות. דגש מיוחד ניתן הפעם לנושא המשקפיים החכמים שעלולים לאפשר ראמות מתוחכמת ונוחה במיוחד - כשההנחיה היא לבדוק כל משקפיים של הנבחנים ולוודא שאין עליהם עזרים אלקטוניים כלשהם, מצלמות, מיקרופונים וכו׳. באופן כללי הנכנסים לבחינה יעברו דרך גלאי מכשירים אלקטרוניים. את השקט ברחובות הערים הגדולות, ובמיוחד בסביבת מוקדי הבחינה, בוודאי כבר מרגישים. עם משקפיים חכמות או בלי, יש כ-13 מיליוני סינים וסיניות צעירים, ועוד עשרות מיליונים מבני משפחותיהם, שעבורם היום הוא אחד החשובים לעתידם. נאחל להם בהצלחה

היום, ה-4.6 או ה-35 למאי כמו שקראו לזה פעם בסין כדי להתחמק מהצנזורה (שכבר מזה תפסה גם את כל הטריקים האלו) - הוא יום השנה למאורעות כיכר טאינאנמן בבייג'ינג בשנת 1989 - שנותרו פצע פתוח ונקודה רגישה במיוחד עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. לרגל ציון 37 שנים לאירועים, פרסם מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי האמריקאי, מרקו רוביו, הצהרה רשמית המבקשת לשמר את הזיכרון ההיסטורי אל מול מאמצי הצנזורה של בייג'ינג. רוביו הדגיש כי שום היקף של צנזורה מצד הממשל הסיני לא יוכל למחוק את העבר ואת זיכרון התקיפה הצבאית האלימה נגד המפגינים השלווים בכיכר. הוא הביע ביטחון כי כי הסטודנטים, הפועלים והאזרחים שנרצחו בכיכר ובסביבתה התכנסו כדי לממש את זכויותיהם הטבעיות, ודרשו רפורמות דמוקרטיות ודין וחשבון על שחיתות שלטונית - ועוד יזכו לצדק היסטורי בעתיד. נראה שהצהרתו של רוביו, שנחשב תמיד לנץ בכל הנוגע לסין, מהווה איתות של תמיכה עבור דיסידנטים סינים ותומכי דמוקרטיה, במיוחד על המסרים שעלו בפגישת הפסגה בבייג׳ינג בחודש שעבר והעובדה שהנשיא דונלד טראמפ נוהג להבליט ולשבח את מערכת היחסים האישית שלו עם מנהיג סין, שי ג'ינפינג. אבל השאלה הקשה היא האם דבריו של רוביו משקפים ביטחון אמיתי, או ווישפול ת׳ינקינג. מנגנוני הביטחון הסיניים עדיין מפגינים פרנויה עמוקה ומדכאים ביד קשה כל ביטוי של זיכרון הקשור ל-4 ביוני. בשנים האחרונות המגמה התרחבה גם להונג קונג, שבעבר הייתה המקום היחיד על אדמת סין שבו הותר לציין את יום השנה. אסור להתעלם במערב מהמאורעות הקשים של ה-4 ביוני 1989, עליהם אני כותב בהרחבה מדי שנה מזוויות שונות - אבל כדאי לזכור גם שכל הדיון סביבם, כמו כמעט כל דבר בעולמנו כיום, הפך לכלי פוליטי בידי כל הצדדים המעורבים. 37 שנים אחרי, בפראפרזה על דברי אלכס פרגוסון אחרי הפסד משפיל שמדובר ״בעוד יום בהיסטוריה של מנצ׳סטר יונייטד״ - נראה שהאפקט של המאורעות על תדמיתה של סין בכלל ועל המפלגה בפרט - הולך ומצטמצם, בוודאי בקרב מדינות שאינן דמוקרטיות מערביות ליברליות. אם העולם שתק מול רצח עשרות אלפי מפגינים בידי המשטר האיראני המנודה ממש לפני כמה חודשים - אל תצפו באמת שינקטו צעדים מהותיים מול מעצמה כלכלית ותעשייתית שמרבית העולם תלוי בה בדרך כזו או אחרת. אז בהחלט חשוב שלא לתת יד למחיקת ההיסטוריה או שכתוב מחדש שלה שלצערנו אנחנו בישראל סובלים ממנו לא מעט. אפשר בהחלט לדון בתגובה המערבית למאורעות אז בזמן אמת, שהלכה ועומעמה תוך שנים ספורות. לקח מרכזי אחד של אירועי 1989, הרלוונטי מתמיד גם לסין של ימינו, הוא שאל לעולם להמעיט בנכונותה של המפלגה הקומוניסטית לנקוט בצעדים דרסטיים כאשר היא חשה ששלטונה או יציבותה מאוימים.

כמה ימים אחרי טראמפ, גם פוטין הגיע למפגש פסגה עם שי. זה לא היה מקרי, וגם לא נקודות הדמיון בין המשלחות והג׳סטות, לעומת השוני במסרים ובתאכלס. בפרק שעלה היום יאיר נבות Yair Navot, עיתונאי ומומחה לענייני רוסיה ואירופה שהוא אחד ממקורות הידע הטובים בכל הנוגע לנעשה ביבשת הישנה, חוזר לפוד כדי לדבר על הביקור, מצב היחסים בין סין ורוסיה, האינטרסים המשותפים והמתנגשים של המדינות, וההשפעה של ארה״ב ושל אירופה על היחסים ביניהן לבין רוסיה וסין. להאזנה בכל הפלטפורמות: https://share.transistor.fm/s/12247963 לצפיה: https://youtu.be/kijF77J1dW8?si=sE9R6ZivrjKrTN1r

‏המקום שאפילו לא מוגדר רשמית כמדינה - אבל הכלכלה שלה מניעה את העולם, והבורסה שלה היא החמישית בגודלה בעולם. בעקבות פוסט מאיר העיניים אתמול על הזינוק המדהים בבורסה של טאיוואן - בקבוצה של ״להבין את סין״ ברשת המתחרה , חשבתי שבאמת יש מקום להרחיב קצת על התופעה הכלכלית המדהימה שהיא טאיוואן. להזכירכם, טאיוואן לא מוכרת במוסדות הבינ״ל באופן רשמי כמדינה, אבל אם היא היתה כזו - היא היתה מועמדת רצינית ל-G20, עם תמ״ג של כטריליון דולר. כשבוחנים את את הכלכלה הטאיוואנית במונחי כוח קניה (PPP), התמונה עוד יותר מדהימה. בעוד שהתמ״ג לנפש בטאיוואן (על 23 מליון תושביה) הוא כ-42,100 דולר, הרי שבמונחי PPP הנתון מזנק ל-98,050 דולר לנפש. כלומר כוח הקנייה של האזרח הטאיוואני עוקף כיום את זה של בריטניה, יפן, דרום קוריאה וגרמניה, בזכות שילוב של הכנסות גבוהות ויוקר מחיה נמוך במיוחד. טאיוואן מציגה בשנתיים-שלוש האחרונות שיעור חסר תקדים של עוצמה כלכלית, ונכון ליוני 2026, היא לא רק נכס אסטרטגי למנוע צמיחה מרכזי של מהפכת ה-AI הגלובלית. הדבר מתבטא לא רק בצמיחה בתל״ג אלא גם בראלי המטורף של הבורסה בטאיוואן (TWSE), שממש לאחרונה הפכה לבורסה ה-5 בגודלה בעולם עם מרקט קאפ כללי המגרד את החמישה טריליון דולר! כולם מכירים את ענקית השבבים TSMC שהיא כמובן החברה הגדולה בטאיוואן ועם שווי שוק של כ-2 טריליון דולר וצמיחה אדירה מאז תחילת שגעת ה-AI אחרית לכמעט מחצית מגודל הבורסה הטאיוואנית. אבל העוצמה האמיתית של טאיוואן היא האקוסיסטם המקומי השלם שמוטמע היטב בשרשרת הערך של חומרת ה-AI העולמית. דלתא אלקטרוניקס למשל היא החברה השניה בגודלה בבורסה הטאיוואנית היות והיא מחזיקה בכ-60% משוק מערכות הכוח והקירור הנוזלי לשרתי AI. יברות טאיוואניות אחרות כמו קוואנטה בונות בפועל את השרתים בדאטה-סנטרים של חברות אמריקאיות הגדולות , ASE Group, Elite Material ו-Accton Technology דואגות לאריזת שבבים מתקדמת, מתגי תקשורית ורכיבים וחומרי גלם אחרים לבניית חוות השרתים. לצידן תמצאו גם את חברות השבבים MediaTek וענקית ייצור האלטרוניקה Foxconn, כששתי היחידות ב-10 החברות הגדולות של הבורסה החמישית בגודלה בעולם שאינן עוסקות בתעשיית ייצור רכיבי אלקטרוניקה הן שתי חברות הפיננסים/ביטוח הגדולות באי. כשמסתכלים על מבנה המגזרים שמרכיבים את כלכלת האי, מגזר השירותים הוא כמובן הגדול ביותר, אבל מגזר התעשייה והייצור הטכנולוגי מחזיק בנתח חריג של כ-36% מהתמ"ג - שונה משמעותית ממגמת הדה-תיעוש שראינו בכלכלות הגדולות במערב עד לאחרונה. כשמדברים על ״מגן הסיליקון״ של טאיוואן, אין ספק ש-TSMC היא הרכיב החשוב ביותר - אבל התעשייה הטאיוואנית כולה היא חסרת תחליף בעולם שבו הצמיחה הכלכלית מבוססת על הגידול המהיר שיוצרת הבינה המלאכותית.

איך סין מתכננת להתבסס ב״עמדות השליטה״ של הטכנולוגיות הקריטיות של המחר, ובמקביל לבצר את התעשיה שלה מפני תלות בגורמים זרים? שלושה חודשים חלפו מאז השקת תכנית החומש ה-15, וכצפוי פרטים נוספים מתחילים לעלות לפני השטח בדמות שני מהלכים משלימים: מחד, סימון "ששת תחומי התקיפה המרכזיים" לפיתוח טכנולוגי פנימי מואץ, ומאידך, הידוק משמעותי של הרגולציה על השקעות וזליגת ידע החוצה, כדי לבצר את היכולות הסיניות מול התחרות הגלובלית. במאמר שפורסם בביטאון המדיניות המפלגתי החשוב Qiushi ומתבסס על נאום שנשא בינואר השנה, הבהיר הנשיא שי ג'ינפינג כי פיתוח "כוחות ייצור איכותיים חדשים" אינו מותרות, אלא תנאי הכרחי לתפיסת ״עמדות השליטה״ בעולם הטכנולוגיה. סין מתמקדת בשש תעשיות מפתח הנמצאות ברמת בשלות שונה - מ״נביטה״ של תעשיות חדשות ועד התרחבות של תעשיות קיימות: קוונטום - מחשוב, תקשורת וחישה. ייצור ביולוגי - חומרים מתקדמים, רפואה ותרופות, הנדסת מזון ואנרגיה אנרגיית מימן והיתוך גרעיני ממשקי מוח-מחשב (סטייל ניורולינק ודומיו) בינה מלאכותית מוטמעת - יישומים פיזיים, רובוטיקה וכו׳ תקשורת סלולרית בדור השישי (6G) איך היא מתכננת לעשות זאת בפועל? הדגש מבחינת סין הוא העמקה והרחבה משמעותית של הטרנד שראינו כבר בתכנית החומש ה-14, וזו שלא מתיישבת עם הסטריאוטיפ המערבי הטיפוסי על סין - בייג'ינג פועלת להעביר את מרכז הכובד של החדשנות המקומית מחדשנות יישומית (בה סין מצטיינת מזה שנים, ותהיו בטוחים שתמשיל להצטיין בו) לפריצות דרך "מ-0 ל-1". מוזכרים כמה דגשים ספציפיים לטיפול במה שזוהו כחלושות קיימות: פתרון "הקילומטר האחרון" של המסחור: הקמת קונסורציום ענק בהובלת ענקית האנרגיה CHN Energy ובפיקוח ה-SASAC, המאגד את כל 97 החברות הממשלתיות המרכזיות (SOEs) יחד עם האקדמיה והמגזר הפרטי, כדי להבטיח שפיתוחים מדעיים יהפכו מהר מאוד למוצרים תעשייתיים. גיוס הון לטווח ארוך: הנחיה של משרד המדע והטכנולוגיה להכווין קרנות הון סיכון ממשלתיות, ולתמרץ קרנות פרטיות, להשקעות ארוכות טווח בשלבים מוקדמים של טכנולוגיות עמוקות. עדכון הרגולציה הפנימית: ניסוי מודלים מתקדמים בבחינת "ארגזי חול רגולטוריים" שיעזרו לטפל בכשלים בירוקרטיים (כדוגמה הוזכר קיצור זמני האישור הארוכים של עריכה גנטית בחקלאות המובססת היום על תקינה של GMO) שמקשים על משקיעים בתחום. ריסון המחוזות: לקח חשוב המבקש לטלפל בבעייה שהזכרתי לא אחת - זהו ניסיון ממשלתי לבלום "אפקט עדר" של מחוזות המקימים פארקי תעשיתה או מפעלים הממוקדים כולם באותו יישום (למשל רכבים מבוססי מימן) במקום התמקדות של אזורים שונים בצווארי בקבוק שונים ומהותיים - אמיתיים (כמו ייצור מימן ירוק או יישומי דאטה לחתום). במקביל לריצה קדימה, מועצת המדינה הסינית חתמה על תקנות חדשות משמעותיות להסדרת השקעות יוצאות (Outbound Investment), שייכנסו לתוקף ב-1 ביולי. המטרה הרשמית בפי הממשל היא התמודדות עם "סיכונים גאופוליטיים" ותחרות בינלאומית, אך בפועל מדובר בבניית חומת מגן סביב הנכסים הטכנולוגיים של סין. בלטו בעיני שלושה מנגנונים מרכזיים: חסימת מעקפים אנושיים (סעיף 13): הרגולציה החדשה אוסרת במפורש העברה של טכנולוגיות, שירותים או דאטה מוגבלים החוצה מהמדינה. זוה נסיון לחסום ״פרצות רכות״ באמצעות איסור מפורש על העברת ידע באמצעות שליחת כוח אדם טכני לחו"ל, מתן הנחיות מרחוק או ארגון הכשרות חוצות גבולות. פיקוח ביטחוני רטרואקטיבי (סעיף 15): הקמת מנגנון לבחינת ביטחון לאומי על השקעות מעבר לים, שלא רק בוחן את העסקה המקורית אלא דורש אישור גם על כל העברה, מכירה או מיזוג עתידית של נכסים, הון או זכויות קשורות. חומת אש משפטית וסנקציות נגד (סעיפים 24-25): סין מעגנת בחוק מנגנוני תגובה תוקפניים נגד מדינות או ארגונים זרים המטילים עליה מגבלות מפלות. מי שיפגע באינטרסים הביטחוניים או הפיתוחיים של סין (למשל, באמצעות ניתוק שרשראות אספקה או סנקציות), יסתכן בחסימת השקעותיו בתוך סין, איסור סחר עמו, הגבלות תנועה וויזות לכוח האדם שלו, וסנקציות שיוחלו גם על ישויות הבת שלו בעולם. סין פותחת את עידן תוכנית החומש ה-15 בגישה הוליסטית: היא מגדירה במדויק את הטכנולוגיות שיבטיחו את עליונותה הכלכלית והביטחונית, רותמת את כלל החברות הממשלתיות למסחור מהיר, ובמקביל סוגרת באופן כמעט הרמטי את הדלת בפני זליגת הידע וההון החוצה. כרגיל, לישראל בפרט ולמדינות המערב בכלל מומלץ להכיר היטב את התכנית הסיניות, להיערך בהתאם - וגם ללמוד מהן תוך ההתאמות המתבקשות. ההיסטוריה הקרובה מעידה שמי שממעיט ברצינות הכוונות של בייג'ינג ובנחישותה לבצר את עצמה מול הלחץ המערבי, עשוי להתחרט על כך כשהכלכלה, התעשיה ולעיתים גם הביטחון הלאומי - יישאו בתוצאות.

הנאום של שר ההגנה האמריקאי, פיט הגסת', בכנס שאנגרי-לה אתמול הוא דוגמה לפרגמטיזם פוליטי או התכופפות מביכה, תלוי את מי שואלים - ומדגיש את שינוי הטון של ממשל טראמפ כלפי סין. כנס שאנגרי-לה בסינגפור ביסס את מעמדו בעשורים האחרונים כבמה הביטחונית החשובה והמשפיעה ביותר באזור האינדו-פסיפי. הכנס מפגיש שרי הגנה, מפקדי צבאות וראשי מערכות המודיעין של המדינות המרכזיות במרחב שהפך למרכז הכובד של התחרות הבין-מעצמתית בעשור האחרון. מי שעקב אחר הנאום של הגסת׳ בשנה שעברה באותו הפורום, לא יכל לפספס התפנית הדרמטית בטון במסרים שהועברו, ואולי עוד יותר מכך - במה שלא הוזכר. אם בשנה שעברה הטון של הגסת' היה לוחמני וישיר, וכלל אזהרה חריפה שמתקפה צבאית סינית על טאיוואן "עלולה להיות מיידית", הרי שהשנה קיבלנו גרסה מפויסת בהרבה כלפי בייג'ינג. הגסת' פתח בשבחים חסרי תקדים ליחסים עם סין, והגדיר אותם כ"טובים יותר מזה שנים רבות" - בזכות כמובן, ביקורו של הנשיא טראמפ בבירת סין החודש. אבל התפנית הגדולה באמת לא הייתה ברטוריקה החיובית, אלא במה שהושמט. בנאום רשמי של שר הגנה אמריקאי בפורום הביטחוני החשוב באסיה, המילה "טאיוואן" פשוט לא הוזכרה. האזכור הקרוב ביותר של האי בנאום המוכן מראש היה מחויבות כללית של ארה"ב להגנת "שרשרת האיים הראשונה". ההשמטה הזו רחוקה מלהיות מקרית. היא מתרחשת על רקע האמירה של טראמפ שעלתה גם בשיחה עם ניצן בפרק האחרון של הפודקאסט, לפיהן חבילת נשק מתוכננת לטאיוואן בשווי 14 מיליארד דולר עשויה לשמש כ"קלף מיקוח" במו"מ העתידי עם סין. בעוד הגסת' ניסה להרגיע בשולי הכנס וטען כי אין קשר בין רמת מלאי הנשק של הפנטגון לאספקה לטאיוואן, סביר שהשתיקה שלו מעל הבמה המרכזית מעוררת אי נוחות קשה בטאיפיי ובקרב בעלות הברית באזור. הרי הלחץ הסיני על טאיוואן או המחויבות שלה לאיחוד עם האי לא קטנו בשנה האחרונה… מצד שני, מי שחשב שוושינגטון מורידה את הרגל מהגז באסיה, טועה. לצד הטון המרוכך כלפי סין, הגסת' הפעיל לחץ חד משמעי על בעלות הברית של ארה"ב באזור והדגיש שכדי לשמור על יציבות אסטרטגית מול "בניין הכוח הצבאי ההיסטורי של סין", השותפות האזוריות חייבות להעלות את תקציבי הביטחון שלהן באופן חד ומהיר לרמה של 3.5% מהתל"ג. הגסת' הציג מעין משוואה של "תן וקח": מדינות שירימו את הכפפה ויבנו כוח לחימה אמיתי, כמו דרום קוריאה ויפן שכבר החלו במהלכים כאלה, יזכו למכירות נשק מזורזות, שיתוף פעולה תעשייתי עמוק והרחבת שיתוף המודיעין. לעומת זאת, מי שיצפה להמשיך לרכוב בחינם על חשבון משלם המסים האמריקאי, יגלה שהימים האלה נגמרו. אם אתם מבולבלים מהסתירה בין המסר הזה להתעלמות מעצירת עסקת נשק בשווי 14 מיליארד דולר לטאיוואן - אתם לא לבד. בייג'ינג מצידה מביטה על הדינמיקה הזו ומזהה הזדמנות. בשנתיים האחרונות סין מנהלת סוג של חרם שקט על הכנס הנחשב ביותר ובחרה שלא לשלוח את שר ההגנה שלה, דונג ג'ון, לסינגפור. המשלחת הסינית השנה, שהורכבה בעיקר מאנשי אקדמיה צבאית ומומחי מחקר בהובלת הגנרל מנג שיאנגצ'ינג, נועדה להדוף ביקורת ולהציג את תפיסת הביטחון הגלובלית של סין (GSI), אך לא לנהל מו"מ רשמי או דיאלוג משמעותי בפורום שהיא תוספת כ״מגרש המשחקים של וושינגטון״, או כמו שהגנרל מנג ומנהיגים סינים בכלל אוהבים לכנות אותה ״מדינות מוסימות בעלות תפיסה הגמונית״… מבחינת המחשבה האסטרטגית הסינית, אין שום סיבה "לבזבז" את הנוכחות של שר ההגנה על במה רב לאומית שבה הוא ייאלץ לעמוד מול שאלות קשות של מדינות האזור- במיוחד כאשר ערוצי התקשורת האמיתיים מבחינתה כבר מתנהלים בחדרים הסגורים בבייג'ינג ובוושינגטון, ואת הדיאלוגים המולטי-לטרליים היא מעדיפה לעשות תחת התנאים שלה, ועם קהל אוהד יותר של מדינות הדרום הגלובלי. הקו של וושינגטון הופך גם את הזירה באסיה ממאבק אידיאולוגי על ערכים ודמוקרטיה, למשחק ריאליסטי של עסקאות, מכסות, תקציבי ביטחון וקלפי מיקוח. השנה הקרובה תראה האם הניסיון האמריקאי להרגיע את סין ובמקביל לדחוף את בעלות בריתה להתחמש את יביא ליציבות, או דווקא יתפרש בבייג'ינג כחולשה שתזמין לחצים נוספים בנקודות המתיחות הבוערות של המזרח הרחוק

בתחרות האדירה בין סין וארה״ב, אחד הנושאים החשובים, המעניינים ונראה ששני הצדדים עושים בהם טעויות שלא מנוצלות ע״י הצד השני - זה הקרב על המהנדסים המוכשרים ביותר. זה אולי נשמע קצת מוזר כי גם בחברות המובילות בארה״ב חלק לא מבוטל ממהנדסי ה-AI המובילים הם סינים - ולראיה כשצוקי יצא לפני כשנה למסע הרכש האגרסיבי של גיוס טובי המהנדסים בתחום מהמתחרות הגדולות שלו - 7 מתוך 11 הנבחרים היו סינים או ממוצא סיני. אבל עדיין - יש ״כסף״ על הרצפה שארה״ב פשוט מפספסת. לאחרונה עלו פרסומים המצביעים על כך שסין מרחיבה את הגבלות היציאה מהארץ על מהנדסים מובילים היות והמשטר רואה בהון האנושי בתחום נכס ביטחוני קריטי שאסור שיעזוב את המדינה. במסגרת זו, הרשויות הרחיבו את הפיקוח שהיה נהוג בעבר רק במגזר הממשלתי אל עבר חברות סטארט-אפ וחברות ענק פרטיות כמו דיפסיק ועליבאבא, שלפי הדיווחים נדרשות כעת לאסוף פיזית את הדרכונים של חוקרים ומפתחים בכירים, ומחייבות אותם לעבור תהליך אישור ממשלתי קפדני לכל נסיעה לחו"ל, במטרה למנוע "בריחת מוחות" וזליגה של סודות מסחריים וידע ייחודי למדינות המערב. ההגבלות שהתחילו למעשה כבר לפני יותר משנה לכל הפחות אבל הורחבו משמעותית לאחרונה מגיעות אחרי פיצוץ הרכישה של הסטארט-אפ הסיני מאנוס ע״י מטא. בראיה מינמליסטית, המדיניות זו לכל הפחות מייצרת "כלוב זהב" עבור כישרונות ה-AI בסין, אשר נהנים מתקציבי ענק למחקר ומשאבים ממשלתיים, אך מנותקים במידה רבה מקהילת המחקר הגלובלית ומוגבלים בחופש התנועה שלהם. סביר שבפועל מדובר גם בתסכול משמעותי של לא מעט מהחוקרים הטובים בעולם שלמרות משאבי המקחר לא זוכים לשכר שדומה לאלו שמשלמים לכשרונות המבקושים ביותר בוואלי, ואם הם יזמים - הרי שהיכולת שלהם לעשות אקסיט עם סטארט-אפ שהוקם בסין וכפוף למגבלות הממשל למכירה רק בתוך השוק המקומי שהסכומים בו נמוכים משמעותית. על פניו - ארה״ב היתה יכולה להציע למהנדסים הטובים ביותר, וגם לבני משפחותיהם - ויזת עבודה ולהנות מאחד המשאבים החשובים ביותר בתחרות הגלובלית על הבינה המלאכותית. גם אם יש סיכון לחדירה של בודדים שיעפלו כסוכנים - סביר שהרשויות האמריקאיות יידעו לטפל בעניין. אבל ארה״ב כיום עסוקה כ״כ בחשדות כלפי כל מה שמריח מהגירה בכלל, ובסינים בפרט - שהיא פשוט מפספסת הזדמנות ענקית. הסינים מצידם - מפסידים בעצמם כשבעצם הניסיון להגביל בצורה בוטה כל כך את החופש של מי שבקלות יכולים לסדר לעצמם את החיים בכל מדינה מערבית - הם רק יוצרים להם תמריץ יותר ברור לנסות ולברוח, ובוודאי ששולחים גם מסר כזה לכשרונות הגדולים הצעירים שעוד לא סומנו. בעשורים הקודמים תחת הקו שהנחה דנג שיאו-פינג, סין נקטה בקו שונה מכל מדינה קומוניסטיצת אוטוריטרית בעבר ואפשרה לאזרחיה לצאת וגם לעבוד בחו״ל (למעט סייגים מסוימים מאד) - מתוך אמונה, שהשתלמה לבסוף, שרבים מהם ימצאו שעם השנים ההזדמנויות הגדולות יהיו דווקא בחזרה למולדת. אלא שנראה שמה שמונח על הכף במירוץ הבינה המלאכותית גורם לתגובה קיצונית מצד שתי המעצמות - ואולי יהיו אלו דווקא האירופאיות או מדינות אחרות שימצאו דרך למשוך חלק מהכשרונות הגדולים שסין מפתחת בתחום.

פרק חדש לפודקאסט! הפעם חוזר אלינו ידיד הפוד ניצן דוד פוקס Nitzan David Foucks, יוצר ״המשחק הגדול״ ואחד האנשים הכי טובים לדבר איתם על הגיאופוליטיקה והסדר העולמי - עם רשמים ומחשבות על מפגש הפסגה בבייג׳ינג בין שי וטראמפ. מה הושג בפגישה? האם מישהו יצא עם ידו על העליונה? איך המסגור של הפגישה והתוצאות שלה משפיעות על הסדר העולמי ועתיד היחסים בין המעצמות? וכמובן - טאיוואן, איראן וגם כלכלת סין ועוד תובנות רבות בפרק. להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסט: https://share.transistor.fm/s/aba0c67b לצפיה: https://youtu.be/nBqnITxgYLI?si=b7WegjKYpfXRO549

אתמול צוינו 24 שנים לפטירתו של שי ג'ונגשון, דמות משמעותית במהפכה הקומוניסטית בסין, וברפורמות של דנג שיאופינג שהפכו את סין למעצמת על - אבל תרומתו המשמעותית ביותר לעיצובה של סין המודרנית היא כנראה ילדו השישי, השלישי מאשתו השניה - שי ג׳ינפינג, שאישיותו, מנהיגותו ותפיסתו האידיאולוגית כנראה השופעו רבות ממנו. במשך עשורים רבי תהפוכות של שירות המפלגה, שי ג׳ונגשון היה שותף לרגעים מכריעים – ממלחמת הגרילה בהרי סין עם המורדים הקומוניסטים והמסע הארוך, דרך תפקידים בכירים בשנים שלאחר הקמת סין העממית, תקופה של טיהור פוליטי וסבל משפחתי במהלך מהפכת התרבות, ועד לשיקום תחת דנג שיאופינג ותפקיד הובלה קריטי ביצירת האזורים הכלכליים המיוחדים שהובילו את הצמיחה הכלכלית המהירה של סין בשנות ה-80. בביוגרפיה המשובחת עליו שכתב ג׳וזף טוריגיאן מתוארת תפיסת עולמו של שי ג'ונגשון ככזו הנתונה בקונפליקט פנימי עמוק – המאבק המתמיד בין נאמנותו המוחלטת למפלגה לבין עקרונותיו המתונים והפרגמטיים יחסית. בסוף, כפי שמעיד שם הספר של טוריגיאן The party's interests come first, הנאמנות של שי למפלגה גברה בכל קונפליקט פנימי שעמד בפניו. הטענה של טוריגיאן היא שהמורשת הזו של אביו, בדגש על הנאמנות המוחלטת למפגלה, עיצבה והשפיעה רבות על בנו, שי ג'ינפינג, לאורך כל הדרך - ובמיוחד כשיכל לעצב את דמותה של סין כמנהיג העליון מאז 2013. ההיבט המשמעותי ביותר הוא המשמעת המפלגתית, חיזוק השליטה הפוליטית והדרישה לנאמנות חסרת פשרות. לצד התפיסה הזו של חשיבות מנגנון המפלגה והשליטה שלה במדינה, הגאווה הפטריוטית/לאומנית בסין, מורשתה ותפקידה ההיסטורי - משפיעים גם על השאר. בהיבטי הכלכלה ומדיניות. שי האב היה ממובילי מדיניות הדלת הפתוחה, הכנסת המשקיעים הזרים והפיכת סין לכלכלה מוכוונת ייצוא תעשייתי - שי הבן ממשיך להשקיע ולהעצים את הבסיס התעשייתי של סין וביסס את מעמדה כמעצמה ייצוא תעשייתי לא רק של מוצרי זולים, אלא של טכנולוגיות מתקדמות - ושל השקעות סיניות ענקיות ברחבי העולם ובמיוחד בדרום הגלובלי. שי ג'ונגשון היה דמות מורכבת ומרתקת שמורשתה מעצבת את החזון של סין המודרנית, גם דרך תפקידיו המשמעותיים בבנייתה של סין העממית, ובמיוחד - דרך ההשפעה הניכרת שלו על בנו שהפך למנהיג שמשמעותי ביותר של סין מאז דנג שיאופינג ומאו דזה-דונג - שני מנהיגים שונים מאד - שאת שניהם אביו שירת בנאמנות.

פרק חדש לפודקאסט! בפרק הזה אני מארח את חבר הקבוצה, הסינולוג נועם אורבך Noam Urbach, מומחה ומקור ידע מרכזי שלי לתחום שהוא חוקר מזה עשורים, בספרים ובשטח - הסיפור המרתק של הקהילה היהודית העתיקה בקאיפנג, איך השתנה היחס אל צאצאיה לאורך השנים והתקופות - והקשר שלהם לישראל. יהודים כנראה הגיעו לסין בדרך המשי עוד מימיה הראשונים כקיסרות מאוחדת לפני כ-2000 שנה, אבל המקום בראשון בו יש עדויות היסטוריות ברורות לקיומה של קהילה יהודית מקומית אמיתית בסין, היא בעיר קאיפנג - שהיתה עיר בירה בתקופות של שגשוג ופריחה בסין לפני כ-1000 שנה. הקהילה הזו עברה סיניפיקציה מלאה ונטמעה בתרבות הסינית - אבל במשך מאות שנים שמרה על סממנים ומנהגים יהודים שהלכו ונמוגו עם השנים, ובעת המודרנית נסיונות שימור הקהילה, הסיפור שלה והקשר שלה לעם היהודי בכלל ולזה היושב בציון בפרט ידעו עליות ומורדות. על כל זה, וגם על הסיבה שהנושא הזה לא נחקר כמעט באקדמיה הישראלית - נועם מספר בהרחבה וידענות בפרק הזה. לצפיה ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=Voxs7tNNjXw להאזנה בכל רשתות הפודקאסט: https://share.transistor.fm/s/1eef0057

עוד זה מדבר וזה בא... לא מקנא במארגני הטקסים בבייג׳ינג שרק נפרדו מפמלייתו של הנשיא טראמפ וכבר מקבלים היום בבירה הסינית את הנשיא פוטין. מצד שני, כנראה מספרים להם בבייג׳ינג שככה זה היה אלפי שנים בתקופת הקיסרות שבה השליט העליון, בן השמיים, נהג לקבל בחצרו ברב טקס את מנהיגי מדינות הלוויין של ממלכת המרכז... אמנם נראה שנשיא רוסיה נמצא בנקודת שפל היסטורית לאור התמשכות המלחמה באוקראינה והכטב״מים האוקראינים שעושים שמות בלב רוסיה, אבל נזכיר שלפי הטענות ברשת הסינית כשטראמפ שאל את שי אם הוא לוקח את כל המנהיגים לגינה המלכותית של גו׳נגנאנהאי, התשובה שקיבל היתה שרק טראמפ ופוטין זכו לכבוד. אז אפשר להניח שפוטין יזכה לקבלת פנים מכובדת וטקס רב רושם, אבל בכל הנוגע לתוצאות הפגישה - מעבר להחלפת הרשמים אינטימית ומתבקשת עם שי על ההתרשמות מטראמפ, התנהלותו ומניעיו - אלו יתמקדו בשירות האינטרסים של בייג׳ינג. היכן שהם חופפים נראה אותם בשפע ובנדיבות - כמו המשך הגברת הייצוא הסיני לרוסיה וייבוא סחורות רוסיות זולות לסין, וכמובן עוד הצהרות על התגבשות הסדר הרב-קוטבי, שיקבלו משנה תוקף אחרי ה״תיקו האסטרטגי״ בפגישות עם טראמפ. במקומות האחרים - נראה את סין זהירה הרבה יותר ומגיעה להסכמות ותמיכה רק בתנאים שלה - משלוחי נשק סיני לרוסיה לא נראה, כי זה יסכן את יחסיה של סין עם אירופה, אבל בהחלט סביר שנראה את המשך מכירת הרכיבים לתעשיה הצבאית הרוסית שהרי אלו הם ״דו-שימושיים״. ואם סין ורוסיה יגיעו סוף סוף להבנות על צינור הגז החדש ״כח סיביר 2״ - הרי שאלו יהיו בעיקר כי חשיבות תעבורת האנרגיה ביבשה עלתה, ועדיין אני מהמר שאם אכן יגיעו להסכמות, זה יהיה אחרי שסין תנצל את החולשה של רוסיה כדי לקבל מחירים קרובים למחירים הרצפה שהתעקשה עליהם בסבבי המו״מ הקודם. ואף מילה על תאוריות הקונספירציה שמסתובבות וטוענות שבביקור טראמפ נכחו גם נציגים רוסים בחלק מהפגישות... הם כנראה היו בבייג׳ינג רק כדי להכין את הקרקע לביקורו של הפוטין...

מלחמת צללים על משאבים וצוארי בקבוק: המיקוד בהשתלטות על משאבים אסטרטגיים עולמיים, שליטה בנתיבי שיט קריטיים והסכמי סחר ייעודיים ימשיכו ויתעצמו. כל מדינה תנסה להעמיק את נקודות השליטה שלו בשרשראות אספקה קריטיות. יש כאן הזדמנות אסטרטגית גדולה לישראל. העמקת "החזית המאוחדת" הגלובלית של סין: בייג'ינג מבינה שהעימות המבני אינו פתיר, ולכן תפנה משאבים כבירים להרחבת "מעגל החברים" שלה בדרום הגלובלי ובמוסדות אלטרנטיביים למערב. איך הדברים האלו ייפתרו? מצב כזה של ״תיקו אסטרטגי״ לא יוכרע בלחץ חיצוני, אלא ביכולת הפנימית של כל מדינה. המנצחת תהיה המדינה שתשמור על יציבות חברתית מבית - מקום שבו לצערנו נראה שלמשטרים דמוקרטיים יש נחיתות מובנית בצורת ההתנהלות הנוכחית, והשקעה משאבים חכמה במהירות פיתוח ויישום של הטכנולוגיות הקריטיות שבפתחנו ובמחקר מדעי פורץ דרך בקצב מהיר יותר מהיריבה. זה היה יתרון מסורתי גדול של ארה״ב. ביישום וייצור היצתרון הזה כבר אבד. בחדשנות - הוא הולך ונשחק. הגיע הזמן להתעורר - באמריקה, במערב - וגם כאן בישראל.

אפס-אפס עם הזדמנויות: סיכום ארוך אבל חשוב של מפגשי הפסגה בבייג׳ינג בשבוע שעבר יומיים וקצת של פגישות אינטנסיביות (וגם קולטורה משותפת…) של שני המנהיגים החזקים בעולם הסתיימו ביום שישי בבייג׳ינג, ולמרות שההכרזות משני הצדדים הן ברובן הצהרות ״אווירה״ ופחות תאכלס לעבוד איתו - יש כמה נקודות שחשוב לשים אליהן לב: ראינו בבייג׳ינג הרבה לחיצות הידיים, מחוות סמליות והצהרות משותפות שהמסר המרכזי הברור שלהן היה ייצוב מערכת היחסים ובלימה של מגמת הניתוק (Decoupling), תוך הדגשת החשיבות של שת״פ בין שתי המעצמות לטובת היציבות בעולם כולו. בפועל, מאחורי הקלעים יש כאן חישוב רציונלי קר של שתי המדינות: הפסקת אש: שני הצדדים תופסים את הדיאלוג הנוכחי ככלי זמני לניהול סיכונים ולקניית זמן, ולא כפתרון לסתירות המבניות המהותיות ביניהם שנראות כבלתי ניתנות לגישור, לפחות בינתיים. תוצר של "מאבק" ולא של ויתור: בייג'ינג מגיעה לשולחן מעמדת כוח שהושגה במה שמתכתב עם דוקטרינה מאואיסטית קלאסית: "השגת יציבות דרך מאבק" (以斗求稳). היכולת של סין לספוג את המכסים הארגרסיביים של טראמפ ב-2025 ולהשתחרר מחלק משמעותי מהתלות שלה בייבוא טכנולוגי אמריקאי היא שחייבה את וושינגטון להכיר בה כמתחרה שוות ערך. בטווח הזמן המיידי, מבחינת ישראל תרחיש אופטימי משמעותו שסין אכן נרתמת מאחורי הקלעים להפעלת לחץ על איראן. היות וההימור שלי הוא שהאש תחזור למפרץ בקרוב מאד - התזה הזו תיבחן אם וכאשר יגיע אחריה הסכם אפקטיבי מבחינת ארה״ב. מעבר לכך, יש כמה תוצאות חיוביות ברורות: "דיבידנדים" פוליטיים מהירים: שני המנהיגים השיגו את מבוקשם לטווח הקצר. טראמפ חוזר לוושינגטון עם "עסקאות" מוחשיות, גם אם עד כה הפרטים אושרו רק בצד האמריקאי (בעיקר רכש סיני של 200 מטוסי בואינג ולפחות 17 מיליארד דולר בשנה בחקלאות). שי ג'ינפינג מצידו ממצב את סין כשווה לארה״ב, מייצב את הכלכלה ומקבל פסק זמן של יציבות ללא סנקציות משמעותיות. הקמת ערוצי תקשורת מוסדיים לתמיכה בהמשך היציבות: הקמת "חבר הנאמנים למסחר והשקעות", החזרת ערוצי תקשורת צבאית ישירה ומנגנוני הדיאלוג בנושא בינה מלאכותית (הכנס הערה צינית כאן) נועדו לשמש כבלמים. תפקידם אינו לייצר שיתוף פעולה עמוק, אלא למנוע מיסקלקולציות קטסטרופליות בשטח,בדגש על טאיוואן וים סין הדרומי, אבל גם עתה במיצרי הורמוז שקט תעשייתי, תרתי משמע: התעשייה בשתי המדינות יכולה להרגיש וודאות גדולה יותר בכל הנוגע לשרשראות אספקה והקטנת הסיכוי להפתעות בדמות שיבושים קשים. הפחתת לחץ זמנית על שאר העולם: עוד צריך לראות איך זה יבוטא בפועל, אבל כשהלהבות בין המעצמות יורדות, גם שאר העולם אמור לספוג פחות ריקושטים. בטווח הבינוני והארוך יותר - סוגיה מדאיגה במיוחד הוא הנושא הטאיוואני. הצהרותיו של טראמפ אמנם לא חרגו בפועל מהקו האמריקאי הרשמי של ״עמימות אסטרטגית״ (כלומר - ארה״ב לא תגיד מה תעשה במקרה של עימות בין סין לטאיוואן), אבל הדהדו כמה נקודות דיבור קבועות של סין, וכשטראמפ חוזר על הטענה (המופרכת…) ש״טאיוואן גנבה לנו את תעשיית השבבים״ בדרך חזרה מהפגישה עם שי - זה נשמע מדאיג יותר מאשר בנאום פוליטי בתקופת הבחירות. תוסיפו לזה הצהרות של מקורבים כאלו ואחרים למעגל הנשיא שמדברים על כך ש״התלות בטאיוואן תעלם תוך שנתיים״ ואת הידיעות על כך שאפל מנסה להעביר את ייצור השבבים שלה לארה״ב, אולי דרך סמסונג או אינטל - ותבינו שהיושבים בטאיפיי כהראה לא רגועים במיוחד בימים אלו. מעבר לכך, כאמור, אף אחת מבעיות היסוד וניגוד האינטרסים המובנה לא באמת נפתרו. סביר שהונחה התשתית למאבק כוחות ממושך, בתקוה עם כללים יותר ברורים ופחות הפתעות, וכנראה שמתוחכם בהרבה. אם טראמפ חולם על פתיחת השוק הסיני לחברות אמריקאיות - הוא יגלה שסין עמלה על שורת חוקים מגנים - כאלו שנותנים לה כוח משמעותי וחוקי מבחינתה להעניש חברות, גם זרות, שלא מצייתים לחוקים המקומיים בסין, או מאפשרים לה לפקח על יבוא טכנולוגיות. קחו לדוגמא את שבבי H200 של אנבידיה. אלו אמנם אושרו עכשיו לייצוא לסין ע״י ממשל טראמפ - אבל כל חברה סינית שרוצה לרכוש אותם נדרשת עכשיו לאישור ייבוא מצד ממשלת סין - לאחר שהיא תסביר למה בדיוק היא צריכה את השבבים, ומדוע היא לא יכולה לעשות זאת בעזרת השבבים של החברות הסיניות המקומיות. באופן כללי, סביר שנראה המשך המגמות הבאות בטווח הארוך - כשהתרחיש הטוב ביותר הוא שאלו יתנהלו תחת מערכת כללים ברורה, בשאיפה גם תכובד ותישמר ככל הניתן, לתחרות הבין-מעצמתית: מודל סחר דו-שכבתי (רך מול קשיח): הסדר העולמי הכלכלי יתקבע סביב פיצול מובנה. מחד, יתקיים מסחר ער ותחרותי בסחורות "לא רגישות" (כמו חקלאות, לואו-טק תעופה אזרחית). מאידך, ימשיך מאבק סכום-אפס על טכנולוגיות הליבה (AI, שבבים מתקדמים, קוונאטום, חומרים קריטיים ביוטכנולוגיה וכו׳).

ג׳נסן עושה חיים בבייג׳ינג

טראמפ עף על הורדים

סיור פרטי בגינה של ג׳ונג נאן האי