כפית אלתרמן ביום
رفتن به کانال در Telegram
523
مشترکین
اطلاعاتی وجود ندارد24 ساعت
اطلاعاتی وجود ندارد7 روز
اطلاعاتی وجود ندارد30 روز
در حال بارگذاری دادهها
کانالهای مشابه
ابر برچسبها
اشارات ورودی و خروجی
---
---
---
---
---
---
جذب مشترکین
اکتبر '26اکتبر '26
اکتبر '26
+3
در 0 کانالها
سپتامبر '26
+3
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '260
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '26
+5
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '26
+2
در 0 کانالها
Get PRO
مه '26
+11
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '26
+6
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '26
+5
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '26
+8
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '26
+7
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '25
+10
در 0 کانالها
Get PRO
نوامبر '25
+5
در 0 کانالها
Get PRO
اکتبر '25
+4
در 0 کانالها
Get PRO
سپتامبر '25
+3
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '25
+3
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '25
+5
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '25
+5
در 0 کانالها
Get PRO
مه '25
+2
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '25
+11
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '25
+3
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '25
+4
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '25
+12
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '24
+4
در 0 کانالها
Get PRO
نوامبر '24
+7
در 0 کانالها
Get PRO
اکتبر '24
+3
در 0 کانالها
Get PRO
سپتامبر '24
+5
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '24
+8
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '24
+2
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '24
+5
در 0 کانالها
Get PRO
مه '24
+5
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '24
+1
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '24
+3
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '24
+5
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '24
+10
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '23
+5
در 0 کانالها
Get PRO
نوامبر '23
+8
در 0 کانالها
Get PRO
اکتبر '23
+2
در 0 کانالها
Get PRO
سپتامبر '23
+3
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '23
+1
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '23
+14
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '230
در 0 کانالها
Get PRO
مه '23
+4
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '23
+4
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '23
+1
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '23
+1
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '23
+3
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '22
+3
در 0 کانالها
Get PRO
نوامبر '22
+4
در 0 کانالها
Get PRO
اکتبر '22
+20
در 0 کانالها
Get PRO
سپتامبر '22
+3
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '22
+8
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '22
+2
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '22
+4
در 0 کانالها
Get PRO
مه '22
+5
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '22
+4
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '22
+4
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '22
+59
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '22
+4
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '21
+4
در 0 کانالها
Get PRO
نوامبر '21
+3
در 0 کانالها
Get PRO
اکتبر '21
+6
در 0 کانالها
Get PRO
سپتامبر '21
+1
در 0 کانالها
Get PRO
اوت '21
+6
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئیه '21
+9
در 0 کانالها
Get PRO
ژوئن '21
+2
در 0 کانالها
Get PRO
مه '21
+6
در 0 کانالها
Get PRO
آوریل '21
+6
در 0 کانالها
Get PRO
مارس '21
+6
در 0 کانالها
Get PRO
فوریه '21
+18
در 0 کانالها
Get PRO
ژانویه '21
+71
در 0 کانالها
Get PRO
دسامبر '20
+349
در 0 کانالها
| تاریخ | رشد مشترکین | اشارات | کانالها | |
| 30 اکتبر | 0 | |||
| 29 اکتبر | 0 | |||
| 28 اکتبر | 0 | |||
| 27 اکتبر | 0 | |||
| 26 اکتبر | 0 | |||
| 25 اکتبر | 0 | |||
| 24 اکتبر | 0 | |||
| 23 اکتبر | 0 | |||
| 22 اکتبر | 0 | |||
| 21 اکتبر | 0 | |||
| 20 اکتبر | 0 | |||
| 19 اکتبر | 0 | |||
| 18 اکتبر | 0 | |||
| 17 اکتبر | 0 | |||
| 16 اکتبر | 0 | |||
| 15 اکتبر | 0 | |||
| 14 اکتبر | 0 | |||
| 13 اکتبر | 0 | |||
| 12 اکتبر | 0 | |||
| 11 اکتبر | 0 | |||
| 10 اکتبر | +1 | |||
| 09 اکتبر | 0 | |||
| 08 اکتبر | 0 | |||
| 07 اکتبر | 0 | |||
| 06 اکتبر | 0 | |||
| 05 اکتبر | +1 | |||
| 04 اکتبر | 0 | |||
| 03 اکتبر | 0 | |||
| 02 اکتبر | 0 | |||
| 01 اکتبر | +1 |
پستهای کانال
| 2 | הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים,
אַךְ כְּבָר בַּאֲזִקֶּיהָ חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ.
עוד ניסוח, מפי פליטי השואה שעל האונייה, של היחס בינם לבין עדת הארצישראלים שמובילה אותם ארצה. או בפשטות הציונות. ושוב פרדוקס. הפעם לא על שילוב הניגודים אלא על שחרור ולכידה.
ובמרכז, דימוי הכבלים או האזיקים, שהם גם נחלת המחלץ. הציונות יצאה למפעל כביר לחילוץ שרידי היהודים משבי הגלות, אך היא שובה אותם בעצמה. הם עומדים להפוך חלק ממנה, ליטול חלק במלחמותיה, להיתקע ב"גוב" שהיא חופרת לה באזור מסוכן אחר.
משחק המילים הבולט הפעם הוא שובים-חבושים. רק אות אחת נוספת כדי להבדיל בין הלוכד לקורבנו!
אותו "שובים" גם מתחרז כאן עם "שלובים", וכזכור השליבות הזאת בין היישוב לעולים היא "בעל כורחנו", סוג של שבי הדדי. החרוז עשיר יותר כשכוללים בו מילה נוספת אחורה: בָּזֶה שְׁלוּבִים / כַּבְלֵי שׁוֹבִים. ל של "כבלי" יוצרת "לֵישובים" הזהה, בהצרחה, ל"שלובים"! וזהות התנועות של "בזה" ו"כבלי".
#חופת_ימים | 33 |
| 3 |  بدون متن... | 42 |
| 4 | בְּעַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ זֶה בָּזֶה שְׁלוּבִים
וְלֹא לַשָּׁוְא הַלַּיְלָה זֶה בָּזֶה שֻׁלַּחְנוּ.
העוקבים יאמינו לי וישכנעו את היתר: אלו השורות שהגענו אליהם בהתקדמותנו היומית, זה חודשים על חודשים, ב'שירי עיר היונה' של אלתרמן על פי הסדר. לא אכביר פה הסברים על האקטואליות המיוחדת שיש לזה היום, כשהכוחות היהודיים הציוניים – היישוב והמעפילים מהגולה, במקרה של השיר – מתגלים כתקועים זה עם זה ירצו או לא ירצו, גם ובמיוחד לאחר מאבק פנימי. נדמה לאחר מריבות השנים האחרונות, לילה ארוך, ולאחר ליל הבחירות, שאולי אפילו לא לשווא.
זה אם כן סיכום ביניים ל"מלחמת היהודים" שאלתרמן מזהה בעת המפגש בין יוצאי הגלות ניצולי השואה לבין היישוב העברי הוותיק, המגלה מסירות אך גם קשיחות ודחף לשנות את הנקלטים. שלובים זה בזה מתוך הכרח, ומשולחים זה בזה, שמא בידי אחרים, בידי כוחות גדולים יותר, בידיה של ההיסטוריה, אבל מההתנגשות עשוי להיוולד משהו.
השורות לא חורזות זו עם זו, אלא עם אלו שיבואו אחריהן, אבל שימו לב לדמיון הרב בין מילות הסיום, שלובים ושולַחנו. הן מנוגדות במשמעותן וכמעט זהות בשורשיהן. שילוב לעומת השתלחות, איחוד לעומת ריב. הצלילים המשותפים לשילוב ולשילוח ש-ל חוזרים גם ב"לא לשווא". המוקף בעוד כמה למ"דים. כמובן מכוונת גם החזרה על "זה בזה" בהקשרים המנוגדים.
#חופת_ימים | 29 |
| 5 | לִהְיוֹת לָהּ בֶּצֶר לִסְדָנָהּ
אֲשֶׁר גַּם לָהּ עַצְמָהּ מִפְלָט מִמֶּנּוּ אָיִן.
זהו סוף המשפט שקראנו את תחילתו: היישוב העברי, ונציגיו מפקדי אוניית המעפילים, נראים בעיניה כעדת נוכרים המוליכה אותם על הים "אל גוב שלה", אל החור שהיא מתבצרת בו. זאת, כך מוסיף עכשיו סוף המשפט, כדי שיהדות הגולה תשמש חומר גלם לתהליך החישול המתרחש בארץ, תהליך שגם היישוב בארץ עצמו עוד נתון לו בעל כורחו.
כל זאת בדימוי של מלאכת המתכת. הבֶּצֶר הוא עַפרת המתכת, מחצב גולמי של תערובת חומרים שמזקקים ממנו את המתכת. המתכת נרקעת על גבי הסדן, תחת הפטיש שאינו נזכר כאן. גם לה עצמה, ל"עדת הנוכרים" של היישוב העברי, אין מפלט מאותו סדן. גם היא נרקעת אליו. עודה מתחשלת בקשיי הביטחון והכלכלה, במאבק הלאומי, במתחים הפנימיים. היהודי החדש עוד אינו מוגמר. הוא עוד נתון בהתהוות.
מזה אין לה מפלט, והמילה מפלט מעניינת כי בהקשר שלנו הרי הארץ, אותו "גוב", היא לכאורה המפלט של יושביה וגם של כל אותם מעפילים המפליגים אליה. מעפילים שהם פליטים, אך כבר לעיל בשיר הקודם, 'שיר של מסע', נאמר שהעניין אינו בכך שהם פליטים, פליטי חרב, אלא המפגש ביניהם לבין הצברים, ומה שיתהווה ממנו.
נוצר כאן חרוז מיוחד. נראה את מלוא ארבע השורות:
כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע
וְהִיא הַמּוֹלִיכָה אוֹתָנוּ עַל הַמַּיִם
אֶל גֹּב שֶׁלָּהּ, לִהְיוֹת לָהּ בֶּצֶר לִסְדָנָהּ
אֲשֶׁר גַּם לָהּ עַצְמָהּ מִפְלָט מִמֶּנּוּ אָיִן.
"בֵּל נֵדע... / ... בֶּצֶר לסְדָנָהּ". נדע-דנה, היפוך סדר אותיות הקרובות בצלילן (הרי נ נעשה ד כשהאף סתום). זאת בתוספת ל הבאה בשני החרוזים קצת לפני נ-ד, וגם בתגבור גבי של בּ המופיעה בשתיהן. גם בצמד החרוזים השני כאן, "ממנו אין" מתחרז עם "המים" היטב מכפי שזה למראית עין, בהשפעת "מִמֶּ" של "ממנו" שגם דומות באוזנינו ל-נ וגם נשנות במדויק ב"מים".
#חופת_ימים | 42 |
| 6 | וְהִיא הַמּוֹלִיכָה אוֹתָנוּ עַל הַמַּיִם
אֶל גֹּב שֶׁלָּהּ,
כאן מיוצגת התפיסה הגלותית לגבי הציונות וחלוציה, התפיסה שהמעפילים חוזרים אליה בשעת בהלה. מפקד האונייה מייצג כביכול "עדת נוכרים דרכיה בל נדע", אבל היא כנראה כן יודעת את דרכיה, ואנחנו הולכים אחריה. היא מוליכה אותנו.
זה הילוך על המים, דבר שכפשוטו הוא בלתי אפשרי. פשוטו אינו משמעו, שהרי "הלכו האוניות" נאמר כבר בפתיחת סדרת שירי העפלה אלה. ועדיין צל של נס יש פה.
אך לאן היא מוליכה אותנו, עדת הנוכרים הזאת? לא, כביכול, למכורתנו, לא לארץ אבותינו, לא לביתנו הלאומי, אלא לאיזו מערה שהיא מתחפרת בה כחיית השדה.
אפשר ש"מוליכה אותנו... אל גֹב שלה" ניתן להידרש גם כ"מוליכה אותנו... על הגב שלה". הרי להוליך אל גוב הוא צירוף מילים מפתיע ביותר והנה הוא מהדהד צירוף מתבקש ביותר. היחס אמביוולנטי כל הזמן, גם בשעת בהלה ומרד: הרי אף אחד לא הכריח את המעפילים האלה לעלות לארץ.
ואם כבר לדרוש באמצעות שינוי הניקוד של גֹב, הרי ה"מים" מקשרים אותנו דווקא ל"גֵב", בור קטן המתמלא מים לעת גשם ושיטפון. באוקיינוס הגדול, מימיו של העולם, הגלות, מתמרנת הציונות את הבאים אל מקווה מים מזערי וסגור.
#חופת_ימים | 54 |
| 7 | כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע
הבית האחרון ב'חופת ימים' נפתח בפיתוח של הנאמר בשורה שקדמה לו, "וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֶּן עַם נֵכָר". נקבל תכף תיאור פרדוקסלי של היחס בין מובילי הדרך, צוות ספינת המעפילים והיישוב העברי שמאחוריו, לבין המובלים, המעפילים ויהדות הגולה העולה שהם מייצגים.
תחילת הדברים בשורה זו, שכמו חוזרת על סוף קודמתה והולכת צעד ראשון נוסף:
וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֶּן עַם נֵכָר.
---------------כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע
"עדה" מגוונת את "עם" ומאפשרת תפיסה דיכוטומית פחות, לא של עם מול עם בהכרח. כמו "עם" גם "עדה" הופיעה קודם בשיר כאפיון למעפילים באונייה דווקא: "גֻּלְגַּל הָעָם, נִגְרַף מִדֹּפֶן אֱלֵי דֹּפֶן" (בית רביעי); "וְאָנוּ רַק עֵדָה צְפוּפָה וְנוֹאָשָׁה" (בית שני).
התוספת בשורה שלנו היא "דרכיה בל נדע": אנו לא מבינים את התנהגותה, את התעקשותה, וגם, מוחשית, את הדרך שבה היא מוליכה אותנו בים. זאת הרגשה חדשה אצל המעפילים, שכמתואר לעיל ב'שיר של מסע' "וראש חֵמות יִצרהּ אל ים, אל ים, אל דרך". כמו "עדה" גם "דרך" יוחסה בשירנו למעפילים שבאונייה זו: "כִּי זֶה לָנוּ בַּדֶּרֶךְ יְרָחִים שִׁשָּׁה" (בית שני). כמובן, על צד המשמעות, "דרכיה בל נדע" היא דרך אחרת לומר "עדת נוכרים".
הבחירה בצורה הפיוטית "בל נדע" מעניקה לשורה צורה יפהפייה של בבואת צלילים. "כבן עדת" מתהדהד ב"בל נדע", במיוחד ב"נעד" שב"בן-עדת" המתהפך כבראי ל"נדע". ובתווך המילים הדומות נוכרים-דרכיה, שגם בה "כֿר" מתהפך כבראי ל"כר" (בשתיהן כ רפה). שתי ההתהפכויות הללו, זו בתוך זו, משוות לשורה תפקוד של כמעט פלינדרום. הנה, בחיבור מילים המתפקדות בפלינדרום כיחידה אחת:
כְּבֶנעֲדַת
-------נָכְרִים
-------דְּרָכֶיהָ
בַּל נֵדַע
ובהתמקדות בצלילים החוזרים בלבד:
בנעַד כרי רכי בנדע
ובמתהפכים במדויק בלבד:
עד כר רכ דע
#חופת_ימים | 61 |
| 8 | וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֶּן עַם נֵכָר.
האיש על הגשר הוא כזכור מפקד האונייה מטעם ההגנה, שמנסה להרגיע את הרוחות ובחגורתו אקדח. הניכור מגיע לשיא. המעפילים המורדים שמרגישים שהוסרו המסכות עדיין רואים את הצד הארצישראלי כיהודי, אבל כבר "כמו" לא יהודי. זר להם. וזאת, באורח סמלי, דווקא על הגשר.
נזכור שהביטוי "העם" עבר בשיר, בשלב מסוים, לציין את המוני המעפילים, לאחר שבתחילתו ציין את העם כולו שרכש את האונייה, כלומר במיוחד את היישוב וההגנה דווקא. אך הנה, משנוכס המונח לאגף אחד, אנשי הגולה, האגף האחר והמוביל הודר ממנו.
"עם נכר" חורז כאן עם "מסכה" ו"חשכה", שכן כזכור בתיו הארוכים של שיר זה, נגמרים בשלוש שורות רצופות החורזות זו עם זו. האחרונה נחווית, משום כך, כמין הארכה, אפיקומן. חריזת "עם נכר" עם קודמיו, הנגמרים ב-ר, קצת סמויה מן העין, אבל דווקא עשירה למדי. היא כוללת את כל שלוש התנועות aeA באותו סדר ובאותה הטעמה, כשמקום הקריטי, המוטעם, נמצא תמיד הצליל כָ. והמעניין הוא שהמסכה, החשכה והנכר קשורים כולם בזרות.
#חופת_ימים | 54 |
| 9 | בַּחֲשֵׁכָה
קֹרְעוּ מֵעַל פָּנִים מַסְוֶה וּמַסֵּכָה
אלו שורה-וקצת די מדהימות בהקשר של שירנו. וגם בפני עצמן.
קודם כול, הן גורסות שהפרצוף האמיתי של צוות ספינת המעפילים מכאן, והמעפילים עצמם מכאן, הוא פרצוף של איבה הדדית, לא של אחווה ושיתוף פעולה למען יעד אחד. נזכיר שהמילים הקודמות היו "איבה אל מול איבה ניצבו".
זו תזה נוראה שהיצירה כמובן אינה תומכת בה כפשוטה. אבל היא נאמנה לרעיון מלחמת-היהודים הנפשית המתקיימת בין היהודי הישן ליהודי החדש.
יש כאן גם פרדוקס: החשכה הרי מסתירה את הפנים, והנה כאן החשכה כביכול אפשרה חשיפה שלהם. הסרת המסווה והמסכה. כמו שאמר אותו משורר ב'חגיגת קיץ', "החשכה ברורה כשמש". בסיפור שלנו, זה מאפשר ריכוך: אומנם התגלה כביכול הפרצוף האמיתי שמתחת למסכה, אבל עדיין לא רואים אותו, בגלל החושך.
המילים מסווה ומסכה כמעט זהות, בכתיב ובצליל וגם במשמעות. שני דברים שמסתירים פנים. מסווה מוכר במקורו מהמסווה שמשה רבנו נאלץ לשים על פניו כאשר קרנו, כדי שיוכל לדבר עם העם. אנחנו נתקלים אם כן שוב ושוב ברמיזות ליחסי משה ובני ישראל ביציאת מצרים, הארכיטיפ של סרבנות הגאולה אצל המוני בית ישראל המתרחשת גם עתה באונייה המשחזרת את יציאת מצרים בימינו.
יפה גם שהמילה "מסכה" היא מעין חוליית ביניים, מבחינת הצליל, בין "מסווה" ל"חשכה". הכלאה בין שתי מילים שאין ביניהן משוף צלילי! על ידי כך אנו חווים ביתר שאת את היותה של החשכה סוג של מסווה ומסכה בפני עצמו, ומכאן את הפרדוקס שבו החשכה דווקא חושפת!
כאן חשובה גם המילה "פנים". המסווה, מובהר לנו, הוא אכן, כמו המסכה, מסווה הפנים. בסיפור על ה"מסוֶה" (שמות לד, לג-לה), שבו נמצאות הופעותיה היחידות של המילה הזאת במקרא, צמודה לו המילה "פנים". הפנים הם עניין קריטי ביצירה כולה, ובדיוק בהקשר הזה של עם ישראל לחלקיו המנוגדים. השיר הבא מייד אחרי שירנו 'חופת ימים' נקרא 'ליל פנים אל פנים'! זה שיר הממשיך את הסיפור בשירנו, מספר על המשך ליל המריבה הזה, ואז מעלה אותו למדרגת עיקרון, למדרגת הגדרה מהותית של התקופה. עוד הלאה, את היצירה חותמים שני מחזורי-שירים ארוכים ועקרוניים, על אופי העם בין גלות לתקומה, הנקראים 'שיר צלמֵי פנים' ו'נספח לשיר צלמי פנים'. הרי לנו אם כן הפנים הללו בחשיפתם, בלילה הזה, לילה שהופך לסמל ומיתוס.
ליל פנים אל פנים, ייקרא השיר הבא על אותו לילה, והנה גם אצלנו זה נמצא, פשוט במפורק: "איבה למול איבה ניצבו. בחשכה / קורעו מעל פנים מסווה ומסכה"... איבה מול איבה הן הפנים אל מול פנים שלנו כאן.
המסווה והמסכה "קורעו". קרע! כי אכן האירוע אלים. ההשתוללות של הנוסעים מאיימת להפוך את הספינה, ומנגד עומד הצוות עם אלות ואפילו אקדח. הפועל לקרוע רלבנטי מאוד לנושא העקרוני, כזכור בכמה פעמים מן המקרא בנוגע להתפצלות עם ישראל לשתי ממלכות ולאובדן מלוכה ומנהיגות: "קרע אקרע את הממלכה מעליך", "כי קרע ישראל מעל בית דוד", "הנני קֹרע את הממלכה מיד שלמה" ועוד. גם היום מדברים על "הקרע בעם". שימו לב גם למילת היחס "מעל" בחלק מפסוקים אלה, שהיא מילת היחס גם בשורה שלנו בשיר, "קורעו מעל פנים". נזכיר גם שבשירנו כבר הופיעה קריעה, בביטוי מקראי גלוי, וגם שם ברמיזה לחשיפת מסווה" השמחה ש"קרעה את שמלותיה ותהיה לפחַד".
עוד מפתיע, בהקשר של השיר: פתאום אנחנו (לפחות אני) קולטים שההתפרצות, המרד, מתרחשת בלילה, מייד לאחר הצטרפות הנוסעים החדשים לספינה. אכן, סיפור המרד התחיל ב"היום, בטרם אור, עברנו מספינה אל רעותה", אבל עוד קודם דובר על אופן השינה בבטן האונייה, בצפיפות, וזה יצר את הרושם שהמצטרפים לאונייה הספיקו להעביר שם לילה. אבל נכון: על פי הסיפור ההגעה לספינה, הירידה לבטנה והעלייה שוב לסיפון וההשתוללות שם רצופים. עתה אני מבין בדיעבד שהתיאור "ים אפל ושב" מכוון למראה הים בלילה.
#חופת_ימים | 59 |
| 10 | אֵיבָה לְמוּל אֵיבָה נִצְּבוּ.
התלהטות המרד הביאה לאיבה הדדית, שלא הייתה. הרי צוות האונייה בא בהתנדבות ובהסתכנות לחלץ יהודים, ואילו נוסעי האונייה באו להיעזר בצוות הזה כדי להיחלץ. המטרה משותפת. גם במהלך המסע, ובמהלך השיר, כשהנוסעים חששו מהתנאים ומהסכנות, והתפרצו בתביעה לבקש עזרה מהבריטים, לא דובר על רגשי איבה.
אבל הנה, הידרדרנו לכך; ועל פי מה שנאמר בשירים קודמים, ומה שייאמר במשפט הבא ממש, אלה הם רגשות כבושים שרחשו גם קודם. יש פחד וטינה והסתייגות מהשונה והם מבשלים אפשרות איבה. לפתח איבה רובצת גם בין שותפים למטרה ואחים, ומחכה להזדמנות, ושומה עלינו לכובשה ולהעדיף אחווה על איבה, וזה כמובן אקטואלי גם ערב בחירות.
כעת הן ניצבות זו מול זו, שוות כביכול. אותה מילה קצרה, הגזורה ממה שנגזרת ממנו גם המילה "אויב", בשני הצדדים. המילה המציינת את ההדדיות, מול, מועשרת ב"למול", כך שנוצר אפילו בתוכה מבנה של מוליות, מבנה של גוף ובבואה – בעיצורים: ל-מ-ל.
אכן, חזקה בידינו, חזקה שגילינו בכפיות שלנו עוד מימי הקריאה ב'כוכבים בחוץ', שאם אלתרמן אומר בשיר אומנותי "מול", תהיה מוליות גם בחומר המילולי שסביבה המילה. והנה כי כן, מצד אחד איבה ומצד שני איבה, אבל אם מרחיקים הלאה, מילה אחת אחורה נמצאת "אבדנו", המתחילה ב-א וממשיכה ב-ב רפה בקמץ, ממש כמו "איבה"; ומנגד "ניצבו", שדמיונה ל"איבה" אומנם מובהק פחות, ועדיין קיים: בשתיהן שתי הברות, השנייה מוטעמת, והיא פותחת ב-ב רפה וממשיכה בתנועה פתוחה בלבד.
אבדנו - איבה - ל- מ - ל - איבה - ניצבו
#חופת_ימים | 57 |
| 11 | אַךְ בִּרְאוֹתֵנוּ כַּף יָדוֹ עַל הָאֶקְדָּח
יָדַעְנוּ: קְשִׁי עָרְפּוֹ אִם לֹא נִשְׁבֹּר, אָבַדְנוּ.
מפקד האונייה עומד לנוכח המרד "דל ונלעג", והמילים נעתקו מפיו, ועדיין הוא הסמכות וגם הכוח. בכף ידו אקדח שיכול בלית ברירה לירות, ועימו חולייה צבאית מאומנת. המורדים יודעים שעליהם לשבור את העיקשות שלו, כלומר שאם ילכו רק בכוח הם בסכנת חיים.
השיר ממשיך כאן להתמקד באברי גוף סמליים. קודם היה זה פיו של המפקד שהתעוות. כנגדו ישנן הנחישות של כף היד ושל העורף. הראשונה פיזית, מחזיקה באקדח. השני כמטבע לשון.
המורדים אך-זה כונו "העם", והם לכאורה קשי העורף כאן, על האונייה, ביחס לצוות ולמפקד, כפי שהעם היה קשה עורף כלפי משה ביציאת מצרים. יציאת מצרים, האקסודוס, ובליבה קריעת ים סוף, היא המקבילה ההיסטורית של ההעפלה; הדבר בולט בשיר הזה שכבר רמז לשירת הים, והוא אבן יסוד בכתיבה השירית-עיתונאית של אלתרמן על התקופה, כפי שהראיתי במאמרי 'גאולה וחורבן, אסון וששון: פסח של אלתרמן ומרד הגטאות' הזמין ברשת. הביטוי קשה עורף המובא כאן מעבה אם כן את הרמיזה הכוללת ליציאת מצרים אף כי בהיפוך תפקידים, כביכול משה הוא קשה העורף כאן.
מעניין שגם המילה "אבדנו" מופיעה בכל המקרא כולו רק פעמיים, באותו פסוק, בפי בני ישראל כלפי משה, ובהקשר של מרד, מרד קורח: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ" (במדבר יז, כז). מילה זו, אם כן, דווקא מובאת בשורה שלנו בשיר בפי הצד ה"מתאים" לה בסיפור יציאת מצרים, בני ישראל.
בכל אחת משתי השורות הללו, המילה החורזת חורזת קצת גם עם תחילת השורה: אך... אקדח; ידענו... אבדנו. זה מעשיר את המוזיקליות כאן. כמובן החריזה העיקרית היא עם השורות הקודמות, והיא עשירה ומעניינת יותר.
מְלִיצָתוֹ נָמוֹגָה, תַּבְשִׁילוֹ הֻקְדַּח,
וְאֵי עָצְמַת כּוֹחוֹ? דַּל וְנִלְעָג עָמַד הוּא,
אַךְ בִּרְאוֹתֵנוּ כַּף יָדוֹ עַל הָאֶקְדָּח
יָדַעְנוּ: קְשִׁי עָרְפּוֹ אִם לֹא נִשְׁבֹּר, אָבַדְנוּ.
"אקדח" מתחרז עם התבשיל המטפורי של המפקד ש"הוקדח". ו"אבדנו", אנו המורדים, מתחרז עם "עמד הוא", המפקד, חרוז מעניין המנצל לצד ההתחרזות הבסיסית של אבד-עמד בהברה המוטעמת את העובדה שכינוי גוף שלישי יחיד והסופית לגוף ראשון רבים בעברית שתיהן בשורוק פתוח, הוא ונו.
#חופת_ימים | 62 |
| 12 | מְלִיצָתוֹ נָמוֹגָה, תַּבְשִׁילוֹ הֻקְדַּח,
וְאֵי עָצְמַת כּוֹחוֹ? דַּל וְנִלְעָג עָמַד הוּא,
מפקד האונייה מטעם ההגנה, שמתייצב על גשר הפיקוד בניסיון להשקיט את המרד. פיו מעוקם, כבר נאמר. והנה הפירוט של מצבו האבוד, תחילה בשני דברים הקשורים לפה.
הדיבר ברח מפיו, בפרט הנאומים הגבוהים, המרוממים, האידאולוגיים, המליצה. היא נמוגה, נמסה. בהסתכלות כללית יותר, המליצות הרמות שגם השירה הזאת היא חלק מהן אינן מחזיקות מעמד למול כוחו של קהל וכוחו של פחד.
ותבשילו הוקדח, ביטוי קיים, מליצה בפני עצמו, שמילולית הוא מדבר על תבשיל שהתקלקל, למשל בגלל גשם, ובכך גם הוא נוגע אל הפה, אך מובנו הוא שתוכניתו המורכבת נהרסה. כלומר, לפחות לפי הרגשתו באותו רגע, מסע האונייה ארצה בסכנה, אין שיתוף פעולה מצד הנוסעים שהוא בא להציל, ועלולים אפילו להסגיר אותם לבריטים. יצוין כבר עכשיו שמליצה זו נבחרה גם כדי לחרוז תכף עם מילה חשובה, אקדח.
במצב זה הוא נראה עלוב, מעורר רחמים ובוז. כוחו בפיו, ביכולת השכנוע, ובסמכות, במרות על המתרחש. עוצמה זו נעלמה. הוא עומד, אך עומד כעני בפתח.
מתקיימת כאן הקבלת צליל חלקית בין השורות. "מליצתו" שבראש דומה ל"אֵי עוצמת". "נמוגה" עם החולם המוטעם מהדהד גם הוא ב"...מַת-כּוחו", וקצת בהמשך ב"נלעג". "הוקדַח" שבסוף השורה הראשונה, חוזר במפורק ב"[עוצ]מת-כּוחו", "דל" ו"עמד".
#חופת_ימים | 68 |
| 13 | אֲזַי חֻלְיַת-מַטֶּה סְדוּרָה וּמְאֻמָּנָה,
נוֹשֵׂאת אַלּוֹת, יָצְאָה אֶל מוּל קוֹשְׁרֵי הַקֶּשֶׁר,
וְהַמְּפַקֵּד, מוֹלִיךְ סְפִינַת הַהֲגָנָה,
נִגַּשׁ, פִּיו מְעֻוָּת, אֶל מַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר.
הקטע הזה מאיץ את סיפור העלילה בלי הרבה תיאורים והרהורים, וגם מחריף את תמונת המצב. ספינת המעפילים ש"אותה שכר העם" נתפסת עתה כספינה של 'ההגנה' שיש לה מפקד סמי-צבאי. ויותר מכך, יש לה, מתברר, חוליה חמושה בנשק קר שהוכנה מראש למקרים של השתוללות או מרד. ומה שהצטייר עד כה כהתקוממות ספונטנית ומבולגנת, שקמה בעקבות בהלה, שמועות וצעקות של אישה, נתפס עתה כקשר מאורגן.
ראו כמה מילים המבטאות ארגון צבאי יש בקטע הקצר הזה. חולייה, מטה, סדורה, מאומנה, נושאת אלות, מפקד, ההגנה. והמפקד מוליך את הספינה, לא פחות. ומנגד כאמור קושרי קשר. אלה סדורים, אלה קשרו קשר, שום דבר מהבלגן שהכרנו.
אבל השבר מתפרץ. פיו של המפקד מעוות. כלומר, הוא המום, מוצף, אולי שבור, אולי אובד עצות. זה יורחב בשורות הבאות: "מְלִיצָתוֹ נָמוֹגָה, תַּבְשִׁילוֹ הֻקְדַּח, / וְאֵי עָצְמַת כּוֹחוֹ? דַּל וְנִלְעָג עָמַד הוּא". לעת עתה אנו עם הציור הסינקדוכי (הבנת השלם באמצעות פרט) של הפה המעוות. הוא "ניגש", אגב, לא חש או מסתער, וצליל גש ממסגר כך את השורה, בחוזרו בסופה במילה "גשר". וה"מעקה" של הגשר עומד כנגד מעקה הסיפון שצוין לעיל כמקום שאליו נוהר האספסוף.
כשם שהחולשה טמונה בתמונת הכוח הזאת, גם החיבור, חופת הימים, הברית המהותית בין הקולטים למעפילים, בין היישוב לגולה, טמון בתמונה זו של פירוד אלים. זה מתבטא בחרוז הטריוויאלי כשלעצמו קשר-גשר. קשר הוא מזימה, אבל ביסודה המילה הרי מציינת חיבור, זיקה. גשר הוא גשר הפיקוד. אבל גשר כמובן מגשר, מחבר בין נפרדים.
אכן, החרוז קשר-גשר נשחק בעברית דווקא מפני ששתי המילים הללו עוסקות בחיבור ועולות על הדעת באותו שדה סמנטי, כלומר זה חרוז מובן מאליו ולכן חסר ערך. אך כאן, כשההיבט המשותף הזה של המילים החורזות הוא היבט סמוי, חתרני כלפי ההתרחשות הגלויה, השימוש בצמד הזה כחרוז מפתיע, יוצר אחדות ניגודים, והחרוז שוב עושה מה שחרוז צריך לעשות: מחבר עניינים שלא חשבנו שהם קרובים זה לזה.
#חופת_ימים | 72 |
| 14 | כִּי עֵת אֶל מַעֲקֶה הָאֲסַפְסוּף יִקְרַב
נוֹטָה הִיא עַל צִדָּהּ וְיָם אָפֵל וָשָׂב
כּוֹבֵשׁ מַחְצִית רָקִיעַ וּכְמוֹ קִיר נִצָּב.
הסבר הנדסי בתכליתו, אך פיוטי במידה גוברת והולכת, לאמור לעיל על אודות המתרחש על סיפון אוניית המעפילים: "עוֹטֶה קְרָעִים וָכֹחַ וּבְדִידוּת וּבְכִי / גֻּלְגַּל הָעָם, נִגְרַף מִדֹּפֶן אֱלֵי דֹּפֶן, / וּבְהִתְקָרְבוֹ אֶל צַד צָוְחוּ הַמַּלָּחִים: / עֲמֹד, כִּי מִתְהַפֶּכֶת הַסְּפִינָה אֶל תֹּפֶת!". נציין תחילה כי היום מלאו שמונים שנה בדיוק לאירוע בספינה ברכה פולד שנתן את ההשראה לתיאור המרד בשיר.
ובכן, ההסבר בחלקו הטכני אומר במילים אחרות את שנאמר לעיל. בַּסיפון, הדופן היא בעצם מעקה. והעם, הנוסעים שהפכו לקולקטיב מתפרע, הם כבר אספסוף. כשההמונים, הרבה יותר מקיבולת הספינה, מתרכזים בצד אחד, היא נוטה על צידה ועלולה להתהפך.
בעיני המתבונן מן הספינה, מה שנע אינו הוא והספינה כי אם מה שלנגד עיניו. היחס בין הים והשמיים. הים נראה עתה כאנכי למחצה; הוא נצפה כעומד לצד הספינה, לא כהמשך אופקי לה. או בתיאור השירי, כובש מחצית משטח הרקיע, ונראה כמו קיר – ברמז לאמור בשירת הים על קריעת ים סוף שבה המים היו לעם כחומה מימינם ומשמאלם: "נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים".
הים, זה שהמלחים הגדירו "תופת", נתפס כאפל: מעמקיו חשוכים. אומנם, לא כל כך למראית עין בשעות היום. לשחור מצטרף לבן: הקצף, המשווה לים מראה של שׂיבה. הצירוף "אפל ושׂב" הוא צירוף של צבעים מנוגדים, אבל הוא גם תיאור סמלי עד מיתי של הים כגורם קדמוני ומפחיד.
החרוז הנוצר בשלישייה כאן נראה תחילה מינימלי. יקרַב-שׂב-ניצב. אבל המילה שלפני-אחרונה בכל שורה מקרינה למילה החורזת צלילים המחזקים את הקשר שלה למילות החרוז האחרות. ובפירוט:
"יקרב" חורז יפה עם "ניצב" בהשפעת המילה שלפניה: ק-ר של "יקרב" נמצאים בצירוף המלא "קיר ניצב".
חריזתה של "יקרב" עם "ושב" הופכת לעשירה בצלילים משותפים אם נחשיב בכל שורה את שתי המילים: האספסוף-יקרב / אפל ושׂב. צלילי סף הנכפלים ב"אספסוף" חוזרים ב"אפל" וב"שׂב" (השקול בהגייתו ל"סב").
ו"שׂב" ו"ניצב" כשלעצמן חורזות לא רע כי שׂ קרובה ל-צ, או בכתיב אחר s קרובה ל-ts.
#חופת_ימים | 74 |
| 15 | וּבְהִתְקָרְבוֹ אֶל צַד צָוְחוּ הַמַּלָּחִים:
עֲמֹד, כִּי מִתְהַפֶּכֶת הַסְּפִינָה אֶל תֹּפֶת!
"העם" אשר על הסיפון מתגלגל ונגרף מדופן אל דופן. כשגוש ההמונים מתמקד בצד אחד הספינה עלולה להתהפך על צידה. השיר ממשיך ומסביר, "כִּי עֵת אֶל מַעֲקֶה הָאֲסַפְסוּף יִקְרַב / נוֹטָה הִיא עַל צִדָּהּ וְיָם אָפֵל וָשָׂב / כּוֹבֵשׁ מַחְצִית רָקִיעַ וּכְמוֹ קִיר נִצָּב".
המלחים, שלא נזכרו עד כה, עולים אם כן על הבמה ברגע של חירום. הם גורם מקצועי, אובייקטיבי, שמזהירים מסכנה ממשית. הזהרתם קיצונית. הם צווחים. והספינה מתהפכת אל תופת, לא פחות.
"אל תופת" מתחרזת באורח מעניין עם "אל דופן". קרבה אל הדופן משמעותה קרבת מוות. "תופת" גם מהדהדת את "מתהפכת" שבאמצע השורה. קרבת הצליל דופן-תופת מזכירה רעיונית גם את קרבת הצליל בין המילים הרצופות כאן צד-צווחו. "צווחו" כמו אוגדת צלילים משאר מילות השורה, "ובהתקרבו" (v), "צד", "מלחים". ומעניין מכל, הקריאה "עמוד" מופנית אל ההמונים שאכן כונו כאן, שלא כדרך רוב השיר, "עם". עמ-עמוד.
#חופת_ימים | 68 |
| 16 | גֻּלְגַּל הָעָם, נִגְרַף מִדֹּפֶן אֱלֵי דֹּפֶן,
קהל המורדים על סיפון אוניית המעפילים מצטייר כאן כנפעל, לא כפעיל. הפעלים סבילים. והנפעלים סובלים. הם כחומר ביד הסוער. אלה הם טלטולי האונייה, או שמא סערת הנפש המריצה את ההמונים אנה ואנה זה אחר זה. וכך הם נמשכים מצד אחד של הסיפון לצידו האחר.
על השימוש כאן ב"העם", תוך מעבר מגוף "אנחנו" השורר לרוב אורך השיר אל התבוננות מבחוץ בגוף שלישי, כבר הערנו. זה מתיישב עם ההסתכלות על הציבור הזה, בתיאור הנוכחי, כאובייקט פסיבי ולא כסובייקט בעל רצון.
על רקע הרמיזות הצפופות בשורות הקודמות לישעיהו כב, שהזכרתי אתמול ובימים קודמים, הפועל "גולגל" מעלה על הדעת "טולטל" (ראו שם). נוסף על כך, בהקשרנו הימי, הוא גם מכפיל את "גל". מנגד מוכפלת המילה "דופן".
ובין גל-גל לבין דופן-אלי-דופן מתייצב פועל אחד שמגשר ביניהם. שמעו שוב את השורה. גֻּלְגַּל הָעָם, נִגְרַף מִדֹּפֶן אֱלֵי דֹּפֶן. "נגרף" מספק חזרה שלישית על ג, גלגל-נגרף, ומנגד חזרה ראשונה משלוש על נ-ף: נגרף, דופן, דופן.
כלומר, השורה מתאפיינת בחזרות על צלילים, בכל מחצית (בערך) צליל חזרתי אחר; זו דרך להמחיש את הטלטול הבלתי נשלט אנה ואנה.
#חופת_ימים | 86 |
| 17 |  بدون متن... | 84 |
| 18 | עוֹטֶה קְרָעִים וָכֹחַ וּבְדִידוּת וּבְכִי
כך מתואר "העם", המעפילים המורדים שפרצו לסיפון; המשך המשפט הוא "גֻּלְגַּל הָעָם, נִגְרַף מִדֹּפֶן אֱלֵי דֹּפֶן". אלה אותם אנשים שבמשפט הקודם נאמר עליהם, מפיהם, "פרצנו" ו"דרשנו" ו"מרד".
המעבר מתיאור של אקטיביות ותובענות, אף כי מצידם של "נבעתים", לתיאור פתטי כמו זה שלפנינו כרוך אם כן במעבר מרומז לתפיסת המעפילים המורדים, לרגע, כהמוני עם ואפילו במרומז כנציגים של העם כולו באותה שעה, העם ובכלל זה היישוב העברי בארץ המיוצג בספינה בדמות "המחתרת" ו"המשמר", הצוות המלווה.
זה מתבטא בבחירה הייחודית בכל אחד מארבעת הדברים שהעם עוטה כאן. הם הולמים מצד אחד את הפליטים אחוזי הפניקה ומצד אחר את מצב האומה בכללותה.
קרעים מתחבר ישירות לעוטה במובנו הפשוט, המוחשי: לובש. המעפילים הללו לבושי בלואים, טלואים וקרועים. ברמה סמלית יותר, הם קרועים ממשפחתם וקהילתם שנספו, קרועים ממקום הולדתם. הם גם קרועים בנפשם כי המוטיבציה המקורית והעיקרית שלהם היא להגיע ארצה, לא לחבל במסע. והם מפורדים ביניהם, אין הם קבוצה רעיונית אחת.
אבל כך, כמתגלה, גם העם, שהרי יש כאן מאבק בין ישן לחדש, יוצאי גלות לצברים, "מלחמת היהודים" שסדרת השירים הזאת מפתחת את התזה בעניינה.
כוח הוא החריג ברשימה שלפנינו. שאר הרכיבים מבטאים חולשה. אך יש להם גם כוח, הנה הם מתפרצים, מורדים ודורשים, נבעתים אך תובעים. הבהלה נוסכת בהם כוחות. זהו, כמסתבר, גם הכוח האלתרמני, הלוא הוא הרוח, החיות, הרצון, כפי שהכרנו במיוחד ב'שמחת עניים' ("לא לכוח יש קץ, בתי, / רק לגוף הנשבר כחרס" ועוד). זהו גם מצב האומה בשעה זו שבין שואה לתקומה.
בדידות היא מצבם של המעפילים, כיחידים קרועים, וגם מצבה של האונייה. בודדה בים מעצם טיבה, אבל בודדה במיוחד במקרה שלנו, כשהיא מתחמקת מכלי שיט אחרים שחלקם של רודפיה. כבר קראנו בשיר הזה, בבית הראשון, "ובדידותנו אש על פני המים". גם הוליך תיאור זה לאפיון המעפילים כ"עם". ובאותו בית, "עם" מתאר גם את האומה ואת מאבק התקומה והעלייה שלה. ראו בתמונה.
אכן, הבדידות היא גם לאומית, עם ישראל שהוקע והוכה ונשמד וכמעט שלא זכה לתמיכה מן האומות וגם עתה נועלים בפניו את שערי הארץ ושום מעצמה אינה מגבה את מאבקו. הדבר עלה כבר ביצירה הזאת לעיל בשיר 'סתר שוק':
כְּבָר חֵרֶם הִקִּיפָנוּ. דֶּגֶל הַמְּצֹרָע
אוֹ הַהוֹלֵךְ לָמוּת הִנֵּה הוּנַף עָלֵינוּ.
תֵּבֵל וּטְרַקְלִינָהּ, מוֹשְׁלֶיהָ, מִסְחָרָהּ,
בְּפַחַד רָחֲקוּ מִגְּבוּל מַעְגָּלֵנוּ.
ולבסוף, בכי. ברמה המיידית, התנהגותם של המורדים היא פרי בהלה ולחץ נפשי, ובכי הוא תוצרם הבלתי נשלט, ממש כמו ההתפרצות. מעבר לכך אנו יודעים מה איבדו האנשים האלה ומה הם עברו. קל להבין מדוע זה נוגע גם לכלל העם.
"וּבְכִי" בצורה זו, לא וּבֶכי שהיא צורת הנפרד העיקרית של המילה, וזאת בשל צורכי המשקל ולמען החריזה עם "מלחים" להלן. הדבר גם תורם לתפקודה של המילה בשורה הזאת, כאוגדת את קודמותיה. בצלילה מאגדת המילה "ובכי" את "ובדידות" (וּבְ") ואת וָכֹחַ (כ רפה), וקצת את "קרעים" בתנועת החיריק המוטעמת.
בדרך מהותית יותר, ותחבירית, הרביעייה מאוגדת יחדיו כמושאים של הפועל "עוטה". הפועל לעטות מופיע במקרא כמה פעמים, אבל בהדגשה של כפילות רצופה הוא מופיע פעם אחת, בפסוק "הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה" (ישעיהו כב, יז), פסוק שכבר הזכרנו אותו ואת הכפלותיו מפני שהמשכו המיידי הוא "צָנוֹף יִצְנׇפְךָ צְנֵפָה" שצוטט בבית הקודם. נדמה שכאן מצטרף אליהם ברמז, בנסיבותיה של האונייה שתכף מתהפכת, גם "מטלטלך טלטלה". המילה הבאה, "גולגל" העם, תחזק זאת ברמז צלילי.
זאת לישעיהו. אצל אלתרמן עצמו, דומה ש"עוטה קרעים וכוח ובדידות ובכי" מהדהד את "עוטה חג ואימה" שלו, מ'מגש הכסף' – האמור גם כן על העם, על "האומה", רק שנה-וקצת בלבד אחרי המאורעות שבשיר שלנו, בתוך אותה דרמה היסטורית, באותה שניוּת של חרדה ודרך.
בתמונה ארבעת הבתים הראשונים של השיר, בהדגשת השורה שלנו ומילים שדיברנו עליהן היום.
#חופת_ימים | 95 |
| 19 | לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוֹס אוֹ כְרֵתִים
וְלוּ גַּם יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת.
דרישתם של המעפילים המורדים באונייה. הרודף הוא הבריטים, שמפניהם מנסה האונייה לחמוק בדרכה לארץ. רודוס וכרתים שניהם איים גדולים יחסית במרחב מרובה האיים שמדרום-מזרח ליוון. מעין תחנות מפלט ממסלול האונייה מדרום איטליה לארץ ישראל. רודוס נמצאה אז בשליטה מנהלית צבאית בריטית. כרתים השתייכה ליוון אך שהה בה כוח צבאי בריטי.
המחיר של עזרת רודף כמובן גבוה בהרבה מגריעה מכבודה של המחתרת, הלוא היא (ברוב המקרים בשנים ההן) המוסד לעלייה ב' והפלי"ם של הפלמ"ח. המעפילים המבוהלים משלים את עצמם שזה רק עניין של יוקרה. מדובר בסיכול המסע, במקרה הטוב.
עזרת רודף הוא פרדוקס מוחלט. המעפילים כביכול לא שמים לב לכך. זה מתבטא גם בצלילים. הפרדוקס מנורמל, כביכול, באמצעות אזכור המקומות, רודוס וכרתים. צלילים "עזרת רודף" חוזרים בחלקם ב"כרתים" וב"רודוס".
אכן, רודוס וכרתים הן מעין מוקד ססמי בשורות הללו. רוֹד של רודוס חוזר על "רוֹד" של "רודף" ההדף מגיע לתחילת השורה, לסוף המילה "לקרוא". והוא מגיע גם לשורה הבאה, בצירוף "ייגרע-כבודה".
ואילו רת של כרתים מופיע כאמור, אומנם בשינוי תנועה, ב"עזרת"; ויחזור בחצי הכפלה במילת החרוז הבאה, "מחתרת".
עוד מקבילת צליל יש בתחילת השורות. "לקרוא עזרת ... / ולו גם ייגרע". ק ו-ג הרי קרובות פונטית. כך שחוזר הרצף ל-ק/ג-ר, הנחתם ב-ר בתנועת פתח. אבל באמת העיקר הוא ההדים שציינתי ל"רודוס" ול"כרתים", או שמא ל"עזרת רודף". צמד העיצורים החוזר כאן, ר-ת או ר-ד, הוא בעצם צמד הצלילים של "מרד", והוא מלווה את כל החלק הזה של הבית:
עַל הַסִּפּוּן פָּרַץ הַמֶּרֶד. נִבְעָתִים
דָּרַשְׁנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ,
לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוֹס אוֹ כְרֵתִים
וְלוּ גַּם יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת.
השימוש בצירוף העיצורים ד-ר נדיב עד דחוס: מרד, דרשנו, מדרך, רודף, רודוס. לכך נוסף הצירוף הדומה ר-ת במילים עזרת, כרתים, מחתרת.
הוא שולט גם בחריזה של ארבע השורות הללו. נבעתים-כרתים הוא חרוז חלש למדי, אבל כרתים (ב-כ רפה, בגלל "או" שלפניה) מתהדהדת בשתי מילות החרוז האחר, "מדרך" ו"מחתרת". המדהים הוא שנמצאים כאן, בכל שלוש המילים, כל אותם ארבעה עיצורים (חלקם בווריאציה פונטית): מ, ד/ת, ר, ך/ח נמצאים ארבעתם ב"מדרך", "כרתים" ו"מחתרת"!
בחרוז העשיר עצמו, מדרך/מחתרת, יש שילוב בין דיוק לבין חיזוק. העיצורים מ ו-ר נשארים באותם מקומות. גם ד של דרך והדומה לה, ת הראשונה של מחתרת, באות באותו מקום, ובאותה תנועת סגול, וזה קריטי, כי זו ההברה המוטעמת, גרעין החרוז. עד כאן הדיוק. לעומת זאת ך/ח משנה מיקום; עיצור זה מחזק את החרוז בעקיפין.
#חופת_ימים | 89 |
| 20 | עַל הַסִּפּוּן פָּרַץ הַמֶּרֶד. נִבְעָתִים
דָּרַשְׁנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ,
המרד פורץ בנקודת האמצע של השיר. מעפילים מבוהלים פרצו מבטן האונייה אל הסיפון ודרסו את ה"משמר", וכאן בסיפון "פרץ המרד". כזכור הם נבעתים, מבוהלים, מאימת סופה או מגפה, שני דברים שהספינה הרעועה כקליפה והדחוסה ונטולת המשאבים לא תעמוד בהם.
הדרישה היא בעצם להשעות את ההפלגה, ולהסתכן בביטולה ובהיתפסות בידי הבריטים כפי שיבואר בשורות הבאות. הטיית הספינה מהדרך תתגלגל תכף להטייה הספינה בפועל, אל צידה. ההטיה מ"דרך" היא בעלת מטען סמלי. דרך בים, במיוחד, הרי אינה כבושה או מסומנת, ועניינה הוא החתירה ליעד. בשיר הזה, הדרך הוזכרה כמי שהתחילה כבר לפני שישה חודשים, כלומר גם המסע היבשתי. כל זה מתערער עכשיו.
כזכור, ההשראה לשיר זה באה מסיפורה של ספינת המעפילים ברכה פולד בסתיו 1946. הספינה הרעועה, עליית נוסעי ספינה אחרת אליה, מחסור, מרד של קבוצת מעפילים. למעשה אנחנו נמצאים עתה באותם ימי שנה ממש, שמונים שנה בדיוק נמרץ אחרי התרחשות הפרשייה. מסעה של ברכה פולד התקיים בתאריכים 9 עד 20 באוקטובר. קליטת המעפילים הנוספים הייתה ב-18 באוקטובר, ממש תכף. בתאריך העברי מדובר בתקופת סוכות (וקצת לפני ואחרי) תש"ז, והלוא גם בימי סוכות שקדנו כאן על השיר וליווינו את הספינה. שמונים שנה!
באתר 'ארגון מעפילי קפריסין', המרד מתואר באותן מילים שאלתרמן מתאר אותו כאן: "באחת הפעמים בהמצאה ליד האי ספיינאצה ובעת סערה עזה פרצה קבוצת מעפילים לסיפון וניסתה להטות את הספינה לחוף הסמוך כדי להינצל".
כאן כמובן הרעיון מאורגן גם אסתטית. כמובן במשקל סדור ובחריזה שתתממש בצמד השורות הבא, אבל מעבר לכך. בין המילים "המרד" ל"מדרך" יש קרבה בעיצורים ובתנועות כאחד (זהו בעצם חרוז פנימי), המתחזקת בגלל תוספת מ-היחס ל"דרך". חוברות להן מילים מאותו שורש: "סיפון" ו"ספינה". בין "המרד" ל"מדרך" מגשר באמצע פועל המשותף להן בשני עיצורים, "דרשנו". ומכאן ומכאן שכנות לו שתי מילים עם דמיון-מה, "נבעתים" ו"להטות" (בכל אחת שלוש הברות שהאמצעית בהן עשויה גרונית-A-ת/ט).
בקיצור, כמעט כיאזמוס, גוף ובבואתו המהופכת, של מילים:
---סיפון
מרד
------נבעתים
דרשנו
------להטות
---ספינה
מדרך
רק "פרץ" פורצת את התבנית הזאת, אבל גם היא במידת מה (ר אמצעית) קרובה ל"מרד", "דרש" ו"דרך".
#חופת_ימים | 95 |
