522
订阅者
-124 小时
-17 天
-430 天
数据加载中...
相似频道
标签云
进出提及
---
---
---
---
---
---
吸引订阅者
九月 '26
九月 '26
+1
在0个频道中
八月 '260
在0个频道中
Get PRO
七月 '26
+5
在0个频道中
Get PRO
六月 '26
+2
在0个频道中
Get PRO
五月 '26
+11
在0个频道中
Get PRO
四月 '26
+6
在0个频道中
Get PRO
三月 '26
+5
在0个频道中
Get PRO
二月 '26
+8
在0个频道中
Get PRO
一月 '26
+7
在0个频道中
Get PRO
十二月 '25
+10
在0个频道中
Get PRO
十一月 '25
+5
在0个频道中
Get PRO
十月 '25
+4
在0个频道中
Get PRO
九月 '25
+3
在0个频道中
Get PRO
八月 '25
+3
在0个频道中
Get PRO
七月 '25
+5
在0个频道中
Get PRO
六月 '25
+5
在0个频道中
Get PRO
五月 '25
+2
在0个频道中
Get PRO
四月 '25
+11
在0个频道中
Get PRO
三月 '25
+3
在0个频道中
Get PRO
二月 '25
+4
在0个频道中
Get PRO
一月 '25
+12
在0个频道中
Get PRO
十二月 '24
+4
在0个频道中
Get PRO
十一月 '24
+7
在0个频道中
Get PRO
十月 '24
+3
在0个频道中
Get PRO
九月 '24
+5
在0个频道中
Get PRO
八月 '24
+8
在0个频道中
Get PRO
七月 '24
+2
在0个频道中
Get PRO
六月 '24
+5
在0个频道中
Get PRO
五月 '24
+5
在0个频道中
Get PRO
四月 '24
+1
在0个频道中
Get PRO
三月 '24
+3
在0个频道中
Get PRO
二月 '24
+5
在0个频道中
Get PRO
一月 '24
+10
在0个频道中
Get PRO
十二月 '23
+5
在0个频道中
Get PRO
十一月 '23
+8
在0个频道中
Get PRO
十月 '23
+2
在0个频道中
Get PRO
九月 '23
+3
在0个频道中
Get PRO
八月 '23
+1
在0个频道中
Get PRO
七月 '23
+14
在0个频道中
Get PRO
六月 '230
在0个频道中
Get PRO
五月 '23
+4
在0个频道中
Get PRO
四月 '23
+4
在0个频道中
Get PRO
三月 '23
+1
在0个频道中
Get PRO
二月 '23
+1
在0个频道中
Get PRO
一月 '23
+3
在0个频道中
Get PRO
十二月 '22
+3
在0个频道中
Get PRO
十一月 '22
+4
在0个频道中
Get PRO
十月 '22
+20
在0个频道中
Get PRO
九月 '22
+3
在0个频道中
Get PRO
八月 '22
+8
在0个频道中
Get PRO
七月 '22
+2
在0个频道中
Get PRO
六月 '22
+4
在0个频道中
Get PRO
五月 '22
+5
在0个频道中
Get PRO
四月 '22
+4
在0个频道中
Get PRO
三月 '22
+4
在0个频道中
Get PRO
二月 '22
+59
在0个频道中
Get PRO
一月 '22
+4
在0个频道中
Get PRO
十二月 '21
+4
在0个频道中
Get PRO
十一月 '21
+3
在0个频道中
Get PRO
十月 '21
+6
在0个频道中
Get PRO
九月 '21
+1
在0个频道中
Get PRO
八月 '21
+6
在0个频道中
Get PRO
七月 '21
+9
在0个频道中
Get PRO
六月 '21
+2
在0个频道中
Get PRO
五月 '21
+6
在0个频道中
Get PRO
四月 '21
+6
在0个频道中
Get PRO
三月 '21
+6
在0个频道中
Get PRO
二月 '21
+18
在0个频道中
Get PRO
一月 '21
+71
在0个频道中
Get PRO
十二月 '20
+349
在0个频道中
| 日期 | 订阅者增长 | 提及 | 频道 | |
| 04 九月 | 0 | |||
| 03 九月 | 0 | |||
| 02 九月 | 0 | |||
| 01 九月 | +1 |
频道帖子
| 2 | בְּאֹפֶל שְׁתִיקָתָהּ,
הלוקסוס של כפית אלתרמן ביום מאפשר לנו להתייחד אפילו עם רכיב בן שתי מילים, פחות ממחצית שורה. כזכור אלתרמן נותן כאן שלושה מאפיינים של מסע ספינת המעפילים (הגנרית), הנוגעים כולם לאופי החשאי שלו, החרישי, המתחמק, כדי להפתיע ולומר שדווקא בהם התחילה "מלחמת היהודים". "אופל שתיקתה" של הספינה הוא הקצר בהם.
על פי התחביר, לשתיקה יש אופל. כלומר השתיקה אפלה. למעשה כמובן אלו הן שתי תכונות שונות, שהרי האופל נחווה בחוש הראייה והשתיקה בחוש השמיעה. ובאמת השתיקה אפלה רק על דרך המטפורה. ובאותה מידה, האפלה שותקת. למעשה זה גם וגם. מסע שמשתדל להיות לילי וחרישי, דבר שכמובן לא אפשרי בדרך ארוכה אבל מאפיין אולי קטעי התחמקות לקראת ההגעה לחוף.
שתיקה ואופל עניינן אחד: איפוס ההשפעה החושית. שלא ישמעו, שלא יראו. מהבחינה הזאת, המהותית, אופל השתיקה מאפיין את המסע כולו.
אבל מעניין לחשוב על כל אחד מהם. לא נאמר חושך, או עלטה, או חשכה, או אפלה, אלא אופל. זה נגזר מצורכי המשקל, אבל עדיין אומר משהו. האופל מפחיד יותר מהאפלה. אפילו מבשר רעות. "ייקח אותך האופל", "כוחות האופל". כאן אין הכוונה לרוע או מפלצתיות, ועדיין זה קצת מפחיד.
ועוד יותר מדי, השתיקה. שתיקה ולא שקט, או דומייה, או הס, או חרישיות וכן הלאה. שתיקה היא הפך הדיבור. והלוא ספינה אינה מדברת בשום מקרה. לפנינו אם כן מטפורה על גבי מטפורה. החשאיות מדומה לשקט. השקט מתחפש לשתיקה, כאילו הספינה היא אדם שמתאפק ולא מדבר. והשתיקה אפלה, כאילו היא דבר מוחשי שעשוי להיראות לעין.
#שיר_של_מסע | 35 |
| 3 | כִּי בְּהִלּוּךְ סְפִינָה עוֹקֶפֶת-צַיָּדִים,
כנגד שלושת הבתים השלמים של "נסעה גולה", המתארים כל אחד מחדש את מסע ההעפלה, מתחיל כאן תיאור תמציתי יותר, שלוש שורות אורכו, של המסע הזה, הבנוי גם הוא משלושה איברים, הפעם שלושה תיאורים קצרים המתחילים ב"ב-" שאחריו שם עצם. שלושתם מתמקדים בדבר אחד. הפעם לא בסערות ולא בנוסעים ולא במטענם, אלא בחשאיות חתירתה של ספינת מעפילים לחופי הארץ. וראשון להם התיאור שבשורה הזאת.
והנה הפעם הספינה לא נוסעת כמו בשירנו עד כה אלא מהלכת, כפי שכבר היה בתחילת השיר "מראה חוף". ולא נוגחת כבבית הראשון, לא נתונה בגעש ובשעט, אלא מתחמקת מהתנגשות, עוקפת את הציידים האורבים לה, המשחתות הבריטיות.
השינוי הזה יאפיין גם את המשך הבית שלנו, בשתיקת מנועים שתחליף את היללה הזכורה מקודם. הדברים יכולים כמובן להתקיים שניהם, בחלקים שונים של ההפלגה או בספינות שונות. ועדיין, שינוי, והמעניין הוא שהוא מגיע דווקא כדי לומר שבחשאיות החרישית והחומקת הזאת נפתחה "מלחמת היהודים".
#שיר_של_מסע | 46 |
| 4 | לֹא הוּא. לֹא מַסָּעוֹ אֲשֶׁר מִקֶּדֶם.
זה המשך מה שהתחלנו אתמול: עיקרו של מסע הגולה, מסע ההעפלה, הניבט לעינינו, הוא בניגוד למה שחשבנו לא עניין הפליטות והבריחה מחרב. לא דמות הפליט, וכאן נוסף שגם לא התופעה ההיסטורית הזאת של פליטוּת החוזרת עוד מימי קדם.
ההיגד המלא, שאת תחילתו קראנו אתמול, הוא "אַךְ הַבֵּט הִבִּיט / אֶל מוּל פָּנֵינוּ לֹא צַלְמוֹ שֶׁל הַפָּלִיט, / לֹא הוּא. לֹא מַסָּעוֹ אֲשֶׁר מִקֶּדֶם". לגבי "לא הוא", אפשר להבין שזו הדגשה חוזרת של "לא צלמו של הפליט", שהרי מפריד ביניהם רק פסיק, ולא נקודה כמו שיש אחרי "לא הוא"; ואפשר להבין שזו הרחבה: לא צלם הפליט, ולא הפליט עצמו. זה לא משנה כלל, רק עניין של התנסחות. "לא הוא" מוסיף לנו "לא" כך שיהיו שלוש תחיליות זהות רצופות ("לא"), מתכונת רטורית אלתרמנית מוכרת.
"מקדם" פירושו כאן מימי קדם, מהתקופה הקדומה. במקרא פירוש המילה בדרך כלל "ממזרח"; רק בנביאים אחרונים ובתהילים נוסף המובן של "מאז ומתמיד". כלומר "קדם" כאן בזמן, לא במרחב. ובכל זאת יש כאן גם הדהוד מרחבי. הרי מדובר במסע, דבר שהוא לעצמו מתקיים במרחב דווקא; ומבחינה מילולית צירוף "מסע" ל"מקדם", במיוחד עם הנופך המקראי שמחזקת המילה "אשר", מזכיר פסוקי בראשית ידועים, "וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם" (יא, ב, על אנשי מגדל בבל) ו"וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (יג, יא).
מובן מרחבי זה של מקדם בהקשריו אלה מעלה על הדעת את המסע העברי הראשון לארץ, את אברהם אבינו, שהגיע עם לוט מאותו קדם (והוא אף הראשון במקרא שפגש "פליט", פליט מלחמה, פרק נוסף אחר כך: בראשית יד, יג). זו אסוציאציה שסביר שתקנן בראשם של קוראים רבים, והיא נוגעת כמובן ללב ענייננו, להבנת המשמעות והסמליות של מסע המעפילים והיעד המסוים שלו. אומנם, זה נאמר כאן כשלילה: לא מסעו של הפליט אשר מקדם הוא העיקר כאן. אך האסוציאציה חותרת תחת ההיגד ומעשירה אותו.
ולבסוף, קדם מתחרז כאן באוזן, לא כל כך בעין, עם "קֶטב". הנה כך, במלוא הבית:
דִּמִּינוּ כִּי יָדַעְנוּ שֹׁרֶשׁ וְתַכְלִית,
אָמַרְנוּ: עֵת בְּרִיחָה, אָמַרְנוּ: רוּחַ קֶטֶב
צוֹרֶרֶת פְּלִיטֵי חֶרֶב. אַךְ הַבֵּט הִבִּיט
אֶל מוּל פָּנֵינוּ לֹא צַלְמוֹ שֶׁל הַפָּלִיט,
לֹא הוּא. לֹא מַסָּעוֹ אֲשֶׁר מִקֶּדֶם.
כזכור, "קטב" התהדהד תחילה בחרוז שהוא יותר לעין מאשר לאוזן, "חֶרב" שבאמצע השורה שאחריו. בהרחבה, יש להוסיף, זה היה דווקא חרוז אוזן מעניין מאוד: רוח-קטב–פליטי-חרב. ר, ח, ט, ב נמצאות כולן בכל אחד מהגושים! הרבה יותר מ-ב המסיימת שנראתה לעין, רק בסדר אחר. ולעצם העניין, קטב הוא אסון, כיליון, וזה כמובן הולך יחד עם החרב.
עתה מגיע החרוז הרשמי לקטב: קדם. מעניין שגם "קדם" הוא רוח מארבע הרוחות. יתרה מכך, ברמת האסוציאציה, "קטב" מזכיר קוטב, ששתיים מרוחות השמיים מוליכות אליו. ועוד, "קטב" מילה מסתורית הקורנת קדמוניות. ברמת הצליל, קֶ המוטעמת זהה, וזה מה שחשוב. אחריה באה טֶ לעומת דֶ, ולמרות השוני אלו הם צלילים קרובים, וריאציה אטומה וקולית לאותו צליל יסודי. ולבסוף ב לעומת ם מסיימות, בלי תנועה, שבמציאות כמעט שאינן נשמעות. החרוז אפקטיבי אם כן, ואל לנו ללכת שולל אחר מראה עינינו ולשפוט על פי האות האחרונה.
#שיר_של_מסע | 50 |
| 5 | אַךְ הַבֵּט הִבִּיט
אֶל מוּל פָּנֵינוּ לֹא צַלְמוֹ שֶׁל הַפָּלִיט,
הפליטוּת, הבריחה מהחרב, אומר המשורר, אינה חזות הכול בפרשת ההעפלה. מסעה של הגלות יתברר כבעל משמעות החורגת מכך. שתפורט בהמשך.
בהמשך המשפט הזה יוסיף על ה"צלם" גם את הפליט עצמו ואת תופעת הפליטות בהיסטוריה: "לא הוא, לא מסעו אשר מקדם". אך צריך להביט (!) קודם כול בשורה-וחצי הזאת. יש בה כמה יסודות מילוליים חשובים.
"צלמו של הפליט" מוזכר לפני "הוא" עצמו. זהו הפליט כרעיון. כמהות המשותפת לאנשים הבורחים. זהו הפליט כדימוי חזותי שיכול להיות ניבט לעינינו.
'שירי עיר היונה' ייחתמו בשיר ארוך, מסה שירית, העוסק בתווי אופיו של עם ישראל והשפעת הגולה עליהם, שנקרא "שיר צלמֵי פנים". יהיה לו אפילו שיר משלים ארוך נוסף שייקרא "נספח לשיר צלמי פנים". כאן מופיע המושג לראשונה ביצירה, אומנם במפורק, ומתחיל לכוון אותנו לחשיבה מהם צלמי הפנים של עמנו בתקופתנו. מהו הצלם המביט אל מול "פנינו".
הצלם מביט לאו דווקא אלינו; הוא מביט "אל מול פנינו", וההדדיות במבט רק משתמעת. המילה "מול" אולי לא אידיאלית מבחינה זו, אבל היא חשובה כי אנחנו אצל אלתרמן. ואנו קוראי כפית אלתרמן ביום למדנו היטב בשירתו הקאנונית הקודמת, במיוחד ב'כוכבים בחוץ' אבל גם ב'שמחת עניים' וב'שירי מכות מצרים', שמילת "מול" אצלו תובענית: תמיד היא תיצור מוּליות, השתקפות, הדדיות, בין המילים שסביבה. היא תעורר את המשורר להמחיש כמה ההדדיות בין היסודות חשובה בעולמו. מסתבר שחוקי השירה הקאנונית של אלתרמן פועלים גם כאן, ב'שירי עיר היונה' המזולזלים תדיר כאילו הם "טור שביעי גרוע" דהיינו שייכים בקושי למחלקה העיתונאית, הקלה, ביצירת אלתרמן.
כי ה"מול" פועל כאן במלוא כוחו. "אַךְ הַבֵּט הִבִּיט אֶל מוּל פָּנֵינוּ לֹא צַלְמוֹ שֶׁל הַפָּלִיט". הכול הכפלות. הפועל הביט זוכה להכפלה באמצעות הוספת צורת המקור שלו, כדרכה של לשון המקרא להדגיש דבר. הביט כמובן זוכה גם לחרוז, פליט, מעברה האחר של המילה מול. המילה "מול" ובהרחבה אל-מול" מתהדהדת יפה ב"צלמו" ובהרחבה ב"לא צלמו" בפרט בחזרת הרצף לְמ. ויתרה מכך, ל הנכפלת ב"אל מול" ממשיכה ומופיעה בכל מילה ומילה עד סוף השורה, כולל מילות יחס. אל מול "פנינו" בא "פליט", שתיהן מתחילות ב-פָּ. והמילה "אל" מתהפכת כבראי שאל מול פנינו לכדי "לא".
כל זה מעורר אותנו להרגיש את הדמות, את הפליט שנטען שהוא הרבה יותר מפליט, כניצבת מולנו; היא ואנחנו. אומנם זה לא העניין ששירנו יעסוק בו, אבל בהמשך תדגיש היצירה את ההתנגשות שבין הגולה המגיעה ארצה לבין הישראליות-המוקדמת, השואפת ליצור יהודי-חדש, בארץ. כבר בשיר הבא יתואר מרד של המעפילים נגד מסיעיהם. ובקרוב יגיע השיר "ליל פנים אל פנים". וכאמור מחכה לנו שיר צלמי פנים שיעסוק בנושא הזה.
#שיר_של_מסע | 53 |
| 6 | דִּמִּינוּ כִּי יָדַעְנוּ שֹׁרֶשׁ וְתַכְלִית,
אָמַרְנוּ: עֵת בְּרִיחָה, אָמַרְנוּ: רוּחַ קֶטֶב
צוֹרֶרֶת פְּלִיטֵי חֶרֶב.
המחצית השנייה של #שיר_של_מסע, שלושת הבתים האחרונים, עוברת מהתבוננות באוניות ובנוסעיהן להתבוננות במשמעות ההיסטורית של הדבר. כאן, לאורך מחצית בית, מוצעת התזה הפשוטה, ה"מה שחשבנו". למעשה היא לא שגויה, אבל המשורר רוצה להציג משהו שמעבר לה.
נדמה היה לנו ששורש מסעם של המעפילים ידוע לנו, כמו גם תכליתה. זוהי בריחה, ואכן כך נקרא המהלך הגדול של העברת פליטי שואה ממקומות פזוריהם אל חופי דרום אירופה דרך גבולות שנסגרו: הבריחה. המניע הוא הקטסטרופה: פליטי המלחמה וההשמדה אחוזים רוח סערה הדוחפת אותם לנוס.
מה כן? מה נכון יותר ממה שדימינו? תכף נראה, אך כבר נאמר שבמפתיע מאוד אין מדובר בכיסופי ארץ ישראל.
קֶטֶב מופיע בכמה צירופים בשירת המקרא, ומובנו (אני מתמצת את מילון גור) הוא כיליון והכרתה, ויש מפרשים שודדים, וכן כוח השוטף ועובר, בפרט כסערה. על כל פנים השואה היא הדוחפת את פליטיה אל מסע הבריחה. היא צוררת אותם, ונראה שתרתי משמע: אויבת הקמה עליהם להשמידם, וגם גורם המאחד אותם לצרור.
הקטע כאן הוא בדיוק מחצית בית, וכל חרוזיו יבואו אליו במחצית השנייה. נדמה בחיתוך הזה כאילו קֶטֶב חורז עם חֶרֶב, אך לא משורר כאלתרמן יחרוז זו עם זו שתי צורות אסון באותה תבנית, שהעיצור המשותף להן הוא האחרון ולא המוטעם. זה לכל היותר הד. "קטב" יחרוז להלן עם מילה השותפה לה בעיצורים שסביב הטעם, לא זה האחרון.
אבל בינתיים ה"חרב" החותמת את המשפט (ולא את השורה) דווקא "צוררת" בצרור את שקדם לה במשפט: היא מהדהדת, בחזרה על כל עיצורי ח-ר-ב, את "בריחה" ואת "רוח-קטב"!
ביתר הרחבה, צרור העיצורים ט/ת-ח-ר-ב חוזר בכל הצירופים עת-בריחה, פליטי-חרב, רוח-קטב. ובעצם גם ב"שורש ותכלית", שהרי ו החיבור נשמעת כ-ב רפה, ו-כ כ-ח, אם כי צמד השי"נים הבולטות מאפיל על כך. במקביל, בצורה פשוטה יותר, הסיומת הדקדוקית "נו" חוזרת-ושבה: דימינו, ידענו, אמרנו, אמרנו.
#שיר_של_מסע | 53 |
| 7 | וְרֹאשׁ חֵמוֹת יִצְרָהּ – אֶל יָם, אֶל יָם, אֶל דֶּרֶךְ.
השורה החותמת את המהלך הראשון ב'שיר של מסע', את חטיבת בתֵי "נסעה גולה", היא סינתזה מיוחדת במינה של הרוחות הסותרות שנשבו בה.
ההתכוונות של הנוסעים אל מסעם החד-כיווני נראתה עד כה כהיבט הרציונלי, ואילו הצד הרגשי והיצרי דיבר על עיניים וציפורניים, חשד ואיבה, פחד וריב, בלגן בציוד והתנגחויות על פני הגלים הסוערים. "פרועת צורות... אך יחידת כיוון"; "סבוכת דרכים וברורת קו": לכאורה, בלגן רגשי המשועבד לבהירות הרצון.
אך הנה עתה דווקא נחישות המסע היא המוצגת כרגש סטיכי, קדמוני. כיצר, כלומר דחף לא שכלי. קשה מכך: כחמה של היצר, כלומר כזעם בלתי נשלט, מפעפע ממעמקי ה"סתמי". ומובהק מכך: כחמת-היצר הראשית. המשעבדת את כל היתר.
זו לא סתירה ישירה, אלא היפוך הסתכלות. ואולי כך: יצרי הפחד והריב והציפורניים והאיבה כפופים לרצון לנסוע, שהוא גם רציונלי, של קו וכיוון, וגם יצרי בפני עצמו. כאילו דווקא ראש השדים שבנפש כרת ברית עם מלאכיה.
ואולי הניואנס הוא כזה: חמת-היצר אינה מושכת לארץ ישראל דווקא, כאותה שכליות שפויה "יחידת כיוון", אלא לעצם ה"דרך", "אל ים" ושוב "אל ים", כלומר אל התווך המסמל את התהומות דווקא, את היציאה מן היציבות, את הבריחה.
פעמיים "אל ים", בפשטות כדי למלא את התבנית המשקלית, ובכל זאת בעל משמעות. הרי גם בשורה הקודמת הוכפל ביטוי: "ומשליכה הכול הכול אחרי גווה". הכול הכול, הפחדים והמטענים ובית אבא שחרב, מושלך; וכנגד זאת הרגש, היצר, משוקע בקדחתנות אל ים, אל ים.
הצליל השורק והדומיננטי צ מסתיר מעינינו הכפלה נוספת: החזרה הצלילית של הצירוף "ים... דרך" על כל עיצורי "חמות יצרה", כולל י העיצורית, חוץ מ-צ.
#שיר_של_מסע | 60 |
| 8 | אֲבָל בְּתוֹךְ כָּל זֹאת שְׁפוּיָה וַעֲצֵבָה
וּמַשְׁלִיכָה הַכֹּל הַכֹּל אַחֲרֵי גֵּוָהּ,
בתוך כל זאת: "מִבֶּטֶן אֳנִיּוֹת וְרֹאשׁ תְּרָנִים כּוֹרְעִים, / מִגַּעַשׁ אֲסָדוֹת צְלוּפוֹת בַּזַּרְקוֹרִים, / בִּמְחִי מָשׁוֹט, בְּשׂוֹא מִפְרָשׂ, בִּילֵל מָנוֹעַ", "בַּשַּׁעַט וּבַטֹּרַח", "בַּחֲשֵׁכָה מְלֵאַת עֵינַיִם וְצִפֹּרֶן", ובעיקר האמור זה-עתה: "כֻּלָּהּ חֲשָׁד, כֻּלָּהּ אֵיבָה, / וְעַל שָׁוֶה פְּרוּטָה נִזְעֶקֶת וְסוֹמֶרֶת".
להגיד שהגלות הנוסעת בספינות המעפילים, הנתונה בלחצים הללו ובתזזית הזאת, וחושדת בכל זוטה, עדיין "שפויה ועצבה", נתונה בפיכחון מלנכולי, זה איפכא מסתברא הנראה קצת מוגזם. אבל אלתרמן בתפיסתו המוכרת המכילה ניגודים מתעקש: העצבנות היא קליפה לנחישות מפוכחת.
"כל" חוזר בשורתיים הללו שלוש פעמים. "בתוך כל זאת", ו"משליכה הכול הכול". ההכללה הזאת באה כנגד ההכללה הכפולה בשורה הראשונה בבית, "נָסְעָה גָּלוּת, כֻּלָּהּ חֲשָׁד, כֻּלָּהּ אֵיבָה". נדרשת הפלגה נגדית, "בתוך כל זאת". ולמען ההדגשה, "הכול הכול": אנשים הרי עזבו הכול, כל שיקול אחר, אף על פי שהם מתרעשים על כל "שווה פרוטה". למעשה זה הולך יחד, כי מי שנותר בלי כלום צריך כל פרוטה.
לא שזה מתיישב לגמרי. האומנם המעפילים שאך זה עתה תוארו על מטעניהם שהם סוחבים איתם, מה שהצילו מן החורבן והשוד, משליכים הכול מאחוריהם? האם הם משליכים גם חלומות קודמים, הרגלים קודמים, מסורת מהבית? לחלוטין לא, כמתואר ברחבי היצירה הזאת עצמה. העניין כאן בהשלכת הכול, כמאונייה המחשבת להישבר, הוא בנחישות. הניגוד בין החשד והאיבה וההיזעקות על שווה פרוטה לבין השפיות העצובה והשלכת הכול אחרי הגו הוא פיתוח של הניגוד שתואר בכל אחד מהבתים הקודמים בין הבלגן לכיווניות. כזכור, "נָסְעָה גּוֹלָה פְּרוּעַת צוּרוֹת כַּמִּשְׁבָּרִים, / אַךְ יְחִידַת כִּוּוּן!"; "נָסְעָה גּוֹלָה סְבוּכַת דְּרָכִים וּבְרוּרַת קָו".
#שיר_של_מסע | 59 |
| 9 | נָסְעָה גָּלוּת, כֻּלָּהּ חֲשָׁד, כֻּלָּהּ אֵיבָה,
וְעַל שָׁוֶה פְּרוּטָה נִזְעֶקֶת וְסוֹמֶרֶת,
בית "נסעה גולה" השלישי בשיר; הפעם "נסעה גלות", ולא נראה שההבדל מהותי. שתי השורות כאן מציגות היבט מסוים של הפליטים היהודים, אך מייד אחריהן יבוא "אבָל" גדול והרואי.
ניסיונם הנורא של ניצולי השואה, כמו גם דלותם, מביאים אותם להיות חשדנים כרוניים, לגלות עוינות בסיסית כלפי הסביבה, ולהיאבק גם על זוטות. זהו בעצם פירוט של השורה הקודמת, הציורית, "בַּחֲשֵׁכָה מְלֵאַת עֵינַיִם וְצִפֹּרֶן".
הרגשות הללו אופייניים כל כך, שהמשורר נוקט פעמיים "כולה". מעניין שדווקא כאן נמנע מהמילה "גולה", הדומה בצליליה ל"כולה", שעל פי מתכונת הבתים הקודמים הייתה אמורה להופיע גם בשורה זו, ומעדיף "גלות". אולי כדי להימנע מחשש מראית עין לחריזה פנימית תפלה ופסולה, גולה-איבה.
האנשים נזעקים ומתקפדים ומתקשחים, סומרים, גם על חשש שגוזלים מהם חפץ בעל ערך מזערי, שווה פרוטה. זה ביטוי לחשד ולאיבה. המצב הנפשי הזה נותן רקע לאירוע המרד שיבוא בשיר הבא. ובאופן מיידי, זהו רקע ניגודי מוקצן לנכונותה המפתיעה להשליך הכול אחרי גווה, כפי שייאמר מייד.
#שיר_של_מסע | 61 |
| 10 |  没有文字... | 52 |
| 11 | לעיל הכפית של אתמול. יש אצלי תקלה בטלגרם ופוסטים לא עולים. עכשיו הצלחתי להעלות בעזרת דפדפן אחר. אוסיף תכף את התמונה של אתמול. ובעוד זמן קצר את הכפית של היום. | 49 |
| 12 | בַּחֲשֵׁכָה מְלֵאַת עֵינַיִם וְצִפֹּרֶן, –
הבית על הבלגן האנושי בבטן אוניית המעפילים נחתם בשורה ציורית במיוחד. שני חלקים מחזירי אור בגוף, שעשויים להיראות גם באור קטן, מייצגים את ההמון על רגשתו ורגשותיו. העיניים והציפורניים ממלאות את החלל החשוך, אפשר היה להוסיף גם שיניים כפי שאלתרמן עושה לפעמים, ומייצגות את האנשים.
יש לאיברים האלה משמעות סמלית וסוגסטיבית רבה, לבד מהיותם מחזירי אור. העיניים רואות וגם מבטאות רגש, יוצרות קשר עם הזולת, בולשות אחר סכנות, מזילות דמעות. הציפורן מייצגת ריבים קטנים, וגם מאמצים גדולים, אחרונים. הציור הזה ממחיש למשל את הצירוף שנאמר על אותם נוסעים מוקדם יותר בבית שלנו, "בפחד ובריב".
"ציפורן" מתחרז כאן עם "בטורַח". חרוז מינימלי של תנועה מוטעמת והעיצור שאחריה. מעניין שעל בסיס צלילי "טורח", חרוז מלא לציפורן היה יכול להיות "תורֶן", מילה שהופיעה כבר בבית הקודם וקשורה כמובן לאונייה.
אך הבית הזה כולו מתרחש בבטן, וענייני התורן והמפרש בוטאו בבית הקודם, ובכלל נראה שאלתרמן מעדיף חרוז לא מדויק וחדשני, טורח-ציפורן, החושף קשר מעניין בין מילים, הציפורניים שבידיים כביטוי לטרחה, על פני חרוז מדויק אך נדוש, שכבר שימש את אלתרמן עשר שנים קודם לכן בשיר עממי יותר על ההעפלה, 'על אם-הדרך', תורן-ציפורן, בבית המזכיר ממש את הספינה המנגחת שלנו שבה כאמור בבית הראשון "תרנים כורעים":
כורעת הספינה על צד,
עולה שלופַת ציפורן!
על אם-הדרך עץ נכרַת,
נכרת וַיהי לְתורֶן...
נדמה אפילו שהמשחק כאן, בחריזה הנזירית, מכוון: אחרוז לך בשיר המתרחש באונייה טורח-ציפורן, ואתה שלא ביודעין תחשוב על ההכלאה תורֶן ודמותה של האונייה השלמה תצוף לנגד עיניך.
#שיר_של_מסע | 54 |
| 13 | בְּצִבּוּרֵי צְרוֹרוֹת וְתַרְמִילִים עַל גָּב,
בִּבְלַאי וַעֲדָיִים, בְּעֹנִי וְזָהָב,
הדרכים הסבוכות והצורות הפרועות של מסע הגלות מתבטאים גם בכבוּדה כפי שזה נקרא היום. גיבוב גדול של מטענים קטנים, כל איש עם אשר הציל והצליח לסחוב. הפליטים מגיעים עם שמאטעס, אבל חלקם גם עם חפצי ערך. זה יכול לבוא ביחד: אנשים שבגדיהם לעורם אך הצליחו למכור או לעבוד ולהצליח לגלם את ההון הקטן שלהם בתכשיט או בזהב.
הגב הנושא תרמיל דל מתחרז עם זהב, והללו מתחרזים עם השורה הפותחת, המציינת שהמסע יחיד-קו. הכול, אם להמשיך את החרוז הלא-מלא הזה, מעורבב. גם וגם, עוני וסממני עושר כביכול.
נמשך כאן משחק הזוגות שפגשנו בשורות הקודמות. אבל בצורות אחרות. ציבורי-צרורות, זוג מילים דומות המבטא ריבוי של ריבוי. צרור הוא כאן אריזה ארעית של חפצים, בלי תיק. יש שבאו עם ציבורי צרורות, עם כמה צרורות כאלה. ובכל מקרה הצרורות של הרבים מצטברים לציבור. לצמד ציבורי-צרורות יש בן זוג משלו, סוג של ניגוד, תרמילים על גב. התרמיל מסודר יותר, החפצים בו לא מתפזרים החוצה כבצרור, אך אפשר שהוא מטענו היחיד של אדם, לעומת זה שבא בציבורי צרורות.
עתה באים שני צמדים מקבילים, המבטאים ביתר בירור את הרעיון של גיוון סוגי המטענים ומכאן גם סוגי הנוסעים. בלאי, כלומר בגדים בלויים, ועדיים, תכשיטים, שניים שעשויים לאפיין יחדיו אדם אחד. ובמקביל הצירוף עוני וזהב. גם פה, זה יכול להיות שוני בין פליטים שונים, אבל גם צירוף המתקיים אצל אותו פליט.
צלילית, ה"עוני" דומה דווקא ל"עדי", ניגודו, וה"זהב" קצת ל"בלאי" (כי ב שלו רפה). כלומר הצלבה לצד ההקבלה. כך מוגבר האפקט של הבלגן, של גיבוב החפצים וערבוב המצבים.
#שיר_של_מסע | 65 |
| 14 | נָסְעָה גּוֹלָה סְבוּכַת דְּרָכִים וּבְרוּרַת קָו,
בַּפַּחַד וּבָרִיב, בַּשַּׁעַט וּבַטֹּרַח,
השורה הראשונה בבית השני ב-#שיר_של_מסע מסכמת בעצם את פתיחת הבית הראשון: "נָסְעָה גּוֹלָה פְּרוּעַת צוּרוֹת כַּמִּשְׁבָּרִים, / אַךְ יְחִידַת כִּוּוּן!" הדימוי לגלים מושמט, והצורות הן עכשיו דרכים, אך זהו אותו רעיון: סבוכת דרכים וברורת קו; מסובכת ונפתלת ומגוונת אבל נעה לכיוון אחד מובהק.
אך מייד מתברר שזה נלקח עכשיו לכיוון אחר. ההיבט הפרוע, הסבוך, נגע קודם למהומה שעל פני המים, למאבקן של הספינות, ואילו עכשיו מתחוללים הדברים בין האנשים לבין עצמם, באתרי ההמתנה ובבטן הספינה. והגעש והצליפות והמחי והיללה, שאפיינו בבית הקודם את האוניות, הם עכשיו רגשות והתנהלויות שבין האנשים, אנשי ה"גולה". פחד מפני הצפוי לבוא וריב בין אנשים כפי שקורה בתנאים של צפיפות ומחסור ומתח נפשי; שעט של תנועה מהירה ועצבנית וטורח של טרחה ושל הטרחת אחרים ושל עצבנות.
סבך הדרכים הוא פחד וריב, שעט וטורח, ממש כמסע גולה ידוע אחר, יציאת מצרים, עם כל המסה והמריבה; הריב והטורח הלוא נמצאים בתלונת משה, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (דברים א, יב). המשא נרמז לנו גם הוא זה עתה ב"שוא מפרש" ובשורה הבאה ב"בציבורי צרורות ותרמילים על גב". אכן, כיציאת מצרים כן יציאת אירופה, וכמאמר השיר שהיה לקלישאה כשאתה בפנים אתה רואה בעיקר את הגב המיוזע שלפניך.
אלתרמן ממשיך כאן לדבר בתקבולות תחביריות; בהסמכה של צמדי מילים בעלי אותו מבנה תחבירי. היה לנו בסוף הבית הקודם "בִּמְחִי מָשׁוֹט, בְּשׂוֹא מִפְרָשׂ, בִּילֵל מָנוֹעַ". עכשיו הגולה "סבוכת דרכים וברורת קו"; שימו לב לדמיון הצורני בין "סבוכת" להיפוכה "ברורת", וכמובן להקבלה דרך-קו. ומייד, שני צמדים של התנהגויות בהקבלה צורנית: "בַּפַּחַד וּבָרִיב", "בַּשַּׁעַט וּבַטֹּרַח". פחד ושעט שניהם סגוליים-בפתח, כמעט חרוזים, ואילו הזוגיים, ריב וטורח, מוטעמים בהברה הראשונה, כוללים ר, ולקוחים כאמור מ"טרחכם ומשאכם וריבכם". | 81 |
| 15 | בִּמְחִי מָשׁוֹט, בְּשׂוֹא מִפְרָשׂ, בִּילֵל מָנוֹעַ, –
מאפייני ה"נסוע ונגוח" של מסע-הגולה נחתמים בשלישייה זו של שלושה חלקים באוניות ובאסדות עם שם פעולה מאפיין למהומה שכל אחד מהם עושה.
המשוט מונע "במחי", שפירושו במַכָּה (וזה גם פשוטו של פיוט הפעוטות "מחי מחי כפיים"). המפרש מתנשא במרומי הספינה, ברוח, בפועל שאמור בדרך כלל על גלים דווקא. והמנוע מיילל כחיה. סערה ולא בים אלא בכלי השיט.
שמות הפעולה כולם קצרים, ושומעים בהם את שמות חלקי הספינה. משוט, מפרש ומנוע מתחילים כולם ב-מ, וכך גם מחי. שוא מגשר בצליליו בין משוט למפרש. ה"ילל" נטול הד במילה אחרת. דווקא המילה המציינת קול מסוים.
יחד נוצרת בהרגשתנו איזו חיית ים נוגחת, משתוללת, מתרוממת, מייללת. אכן, כאמור בראשית הזֶמר, "פְּרוּעַת צוּרוֹת כַּמִּשְׁבָּרִים, אַךְ יְחִידַת כִּוּוּן".
#שיר_של_מסע | 78 |
| 16 | מִגַּעַשׁ אֲסָדוֹת צְלוּפוֹת בַּזַּרְקוֹרִים,
תיאור מסע-הנגיחה של ההעפלה מעפיל בדרמטיות שלו ונותן רקע לתרנים הכורעים מהשורה הקודמת. הירידה מהאוניות היא באסדות, רפסודות, וזרקורי כלי השיט הבריטיים בולשים אחריהן. אלומות האור של הזרקורים כמוהן כצליפה בשוט או בירי; ועל הים הרוגש, בסערת ההסתתרות, האסדות כמו גועשות.
השורה יוצרת מעין תקבולת, חלקה בעניין וחלקה בתנועות או בעיצורים, עם השורה הקודמת לה, זו שהחלה בעדינות בתיאור מהומת ההפלגה:
מִבֶּטֶן אֳנִיּוֹת וְרֹאשׁ תְּרָנִים כּוֹרְעִים,
מִגַּעַשׁ אֲסָדוֹת צְלוּפוֹת בַּזַּרְקוֹרִים,
בייחוד דומים ה"כורעים-[זר]קורים" בסופים: החרוז נעשה עשיר יותר, אחרי שבסוף השורה הראשונה חרז איתו רק "משברים", ב"רים" בלבד. אך דמיון אפשר למצוא גם בזוגות מבטן-מגעש, אוניות-אסדות, וראש-צלופות. אתמול דימינו לשמוע ב"בטן... וראש תרנים" את הדי "ראש פתנים [אכזר]" משירת האזינו; בא כעת "זַר" הדוקרני של "זרקורים" ומחזק, בהוסיפו הד ל"אכזר". "מגעש אסדות" שלנו, מצידו, יזכה להד בשורה הבאה.
#שיר_של_מסע | 91 |
| 17 | מִבֶּטֶן אֳנִיּוֹת וְרֹאשׁ תְּרָנִים כּוֹרְעִים,
אלתרמן מתחיל כאן לאפיין את מסעה של הגוֹלה אל ארץ ישראל, את ה"נסוע ונגוח". המסע מורכב מאוניות; זה נאמר לראשונה בשיר, ומוכר לנו מהשירים שקדמו לו. המעפילים מצויים בבטן האונייה, אך המסע-המאבק מתבצע מהאונייה כולה, עד ראשה. לאונייה הרי אין רגליים; בתחתיתה בטנה, וראשה הוא ראש התרנים.
והתרנים כורעים. כנראה ברוח. אבל מעבר לכך. הרי אם יש נגיחה, קל לחשוב שישנו גם ראש, והראש כביכול מופנה קדימה לניגוח. דהיינו כורע.
"ראש תרנים" מהדהד, ייתכן שבמקרה גמור, את "ראש פתנים", במיוחד לנוכח המילה "בטן" הדומה כל כך ל"פתן". ביטוי זה מוכר משירת האזינו (דברים לב, לג), ואמור על חמת האויב, "ראש פתנים אכזר". הוא נמצא גם באיוב (כ, טז) ואמור על הרָשע. לא רלבנטי לנו בהקשרו, אבל אולי בכל זאת אומר משהו, על דרך הרמיזה הסמויה, על הנחישות של מסע הגולה המנגח.
#שיר_של_מסע | 90 |
| 18 |  没有文字... | 80 |
| 19 | נָסְעָה גּוֹלָה פְּרוּעַת צוּרוֹת כַּמִּשְׁבָּרִים,
אַךְ יְחִידַת כִּוּוּן!
כך פותח #שיר_של_מסע את תיאור עלייתם של פליטי השואה בשנים שבין סוף מלחמת העולם השנייה וסוף המנדט הבריטי. הצורות פרועות, אך הכיוון אחד. העם נפרע למשיסה בידי מרצחיו, איבד את מסגרותיו הקהילתיות, נושא עימו פצעי נפש וגוף, עשוי שרידים בודדים של מה שהיה משפחות, ונטול פרוטה. הכיוון לעומת זאת מגובש: ארץ ישראל. מן הגולה אל הלא-גולה.
הצורות הפרועות מדומות לגלים, מִשברים, המתקשקשים ועולים ונשברים, רגע הם מים ורגע קצף, ואף כיוונם מסתכסך על פי הרוחות ואינו יחיד. אלתרמן נוטל כאן את הסביבה המיידית של האוניות, הגלים, כדי לדמות את מצבם של נוסעיהן.
הגלים הפרועים הללו הם מִשברים דווקא, גלים גדולים ואדירים ככינויים בשירה המקראית (כל חמש הופעותיה של המילה במקרא נמצאות בשירת דוד בספר שמואל ב, בתפילתו של יונה ובמזמורי תהילים). על הדעת עולים כמובן גם מַשְבֵּר ושֶבר, כפי שחוותה הגולה זה עתה ובכל עוז.
סימן הקריאה ניתן דווקא על ציונו של הסדר. של אחדות הכיוון, לארץ ישראל. הוא מקנה לכך נחישות. זהו סימן הקריאה הראשון בכל 'שירי עיר היונה'! לא היה סימן קריאה בשיר הפותח, ולא ב'דו-שיח' הדרמטי ועתיר הפתוס בין מיכאל למיכל ההרוגים, ולא בצמד 'מראה חוף' ו'סתר שוק'. גם בשיר הנוכחי זהו סימן הקריאה היחיד. סימן הקריאה הבא יבוא לאחר אמצע השיר הבא, הארוך, 'חופת ימים', בציטוט של צווחה מבוהלת: "עמוד, כי מתקרבת הספינה אל תופת!". סדרה של שירים ארוכים דרמטיים ביותר על התלאות, הסכנות והמאבקים בים, ועל סכסוכי נפש וחברה, תבוא עתה בספר, עמודים על עמודים, וסימני הקריאה בם תינוק יִסְפרם. שלושה-ארבעה בסך הכול. הנה כי כן, בכל הסער הגדול בוחר המשורר להפגין חוסר איפוק דווקא בעובדת הנחישות הציונית של יציאת אירופה. | 102 |
| 20 | נָסְעָה גּוֹלָה
הביטוי פותח את #שיר_של_מסע, וגם את הבית השני בו, וגם, בשינוי (נסעה גלות), את הבית השלישי. חשוב אם כן להתעכב עליו. אוניות המעפילים, שעליהן יספר השיר, מייצגות מהלך כולל יותר. תחילת קיבוץ גלויות, תנועת הגולה, שארית הפליטה של הגולה ליתר דיוק, אל מקום שאינה גולה.
ה"גולה" המסוימת הזאת עברה זה עתה שבעת מדורי גיהינום, מיצוי מוראות הגולה שאין נורא ממנו. אלה הם שרידים, אחד מעיר שניים ממשפחה. 'שירי עיר היונה' מתחילים אחרי השואה אך לא יתעלמו ממנה. ידובר בה, אומנם מנקודת מבטם של הניצולים העולים ארצה. אבל, כפי שיאמר השיר במפורש בכל המחצית השנייה שלו, יש כאן עניין שהוא מעבר לכינוסם של פליטי-חרב. יש כאן מהלך היסטורי.
אומנם המהלך שיצוין הוא מפגש גורלי בין יהודי ישן ליהודי חדש, תחילתה של מלחמת יהודים כביכול. אבל בשלב זה המעין-כותרת "נסעה גולה" רומזת למהלך ההיסטורי החשוב יותר, סופה של תקופת הגלות בהיסטוריה היהודית. | 84 |
