הלכות לשון הרע

יב. אסור לומר על דרשן שאין בדרשותיו כלום ואין מה לשמוע בהם, אפילו אם האמת היא כן. יג. אדם המגלה סוד מעסקיו או מסחרו בפני שלשה, אף שהוא דבר היכול לגרום לו היזק או צער, מותר להם לספר את הדבר לאחרים [בתנאים המבוארים לעיל], אם לא גילה דעתו שהוא מקפיד שלא יספרו זאת.

יא. ראשי הקהל או שאר ממונים על הציבור וכדומה שדנו בעניינו של אדם מסוים והכריעו לחובתו על פי הרוב, אסור לאחד מהם לומר אח"כ שהוא רצה לזכותו וחבריו הכריעו לחובתו. ואף אם לא סיכמו בפירוש שלא יספרו, אסור, בין לאותו אדם עצמו, ובין לאחרים. ואפילו אם כועסים או מקללים אותו על כך, אסור.

ט. אף דבר שנאמר בפני שלשה בני אדם, אסור למספר להוסיף אפילו מילה אחת, וכן לא להטעים את דבריו לומר שאכן מתאים לאותו אדם לעשות כן, וכדומה. ואף בדבר שמפורסם בפי כל, אם כוונתו לגנותו ולבזותו בסיפור זה, אסור. י. אף דבר שנאמר בפני שלשה בני אדם, אסור לספרו לאדם שמסתבר שיאמין לסיפור כאילו הוא אמת, ואף יוסיף לגנות את אותו אדם שדיברו עליו לשון הרע. ואחרי כל התנאים שהוזכרו לעיל, נמצא שכמעט ואין מקרה שיתקיימו בו כל התנאים המתירים דיבור זה, ואפילו אם יתקיימו, הרי הרבה פוסקים חולקים על עיקר ההיתר, ולכן שומר נפשו ירחק מזה.

ו. אף באופן שמותר לספר דבר שנאמר בפני שלשה היינו רק באותה עיר שסופרו הדברים בפני שלשה, ולא בעיר אחרת. ז. אף דבר שנאמר בפני שלשה, אם המספר הזהיר אותם שלא יספרו זאת, אסור להם לספר, ואפילו אם אחד או שנים סיפרו, אסור לשלישי לספר, ואפילו במקרה. ח. ודין זה הוא בין אם אמר להם שלא ידברו על הענין, או שלא יוודע מהם הדבר, תמיד אסור. והיתר זה של 'בפני שלשה' אינו שייך כששני בני אדם סיפרו לשנים אחרים, אלא רק באחד שסיפר לשלשה.

ה. אף דבר שנאמר בפני שלשה בני אדם, אם אפילו רק אחד מהם ירא שמים, או קרוב או אוהב של אותו שדיברו עליו לשון הרע, אין הדבר עתיד להתפרסם, ואסור אף לשנים האחרים לספר זאת.

ג. יש אומרים שאם ראובן סיפר לשון הרע בפני שלשה, מותר לאותם שלשה לספר את הדבר לאחרים, כיון שבין כך הדבר עתיד להתפרסם. ובתנאי שלא יתכוונו לפרסם אלא יספרו במקרה. ויש אומרים שמותר רק אם השיחה התגלגלה בדרך אגב לנושא זה. ד. אך מי ששמע את הסיפור מאחד מאותם שלשה אינו רשאי לספר זאת הלאה, כיון שאינו רשאי להאמין שאכן נאמרו הדברים בפני שלשה. וכל שכן שאסור לו לספר ולהוסיף את שמו של המספר הראשון, שאז נמצא שדיבר לשון הרע גם על המספר הראשון. אך אם כבר התפרסם הדבר לכל, מותר להמשיך ולספרו.

א. אסור לספר לשון הרע אפילו ליחיד, וכל שכן לרבים, שהרי מגנה את חבירו בפני רבים, וגם מכשיל את הרבים בעוון לשון הרע. ב. מה שהתירו לספר לשון הרע בפני שלשה, זהו רק בדבר שאינו גנאי גמור, אלא יכול להתפרש לשני פנים, וסמכו על כך שכשמספר בפני שלשה יודע שבודאי חבירו ישמע על כך, ולכן הוא מספר באופן שאינו מתפרש לגנאי. אבל אם אומר באופן שמתפרש לגנאי, אסור אפילו בפני שלשה.

ז. כיון שהתבאר שצריך האדם להפסיד ממון כדי לא להכשל בלשון הרע, כל שכן שעליו להפסיד 'כבוד' עבור זה, ולכן היושב בחברת אנשים המדברים לשון הרע, צריך להזהר שלא להשתתף עמם, אף אם מחמת כן יזלזלו בו ויבזו אותו, ולפי גודל הצער גודל השכר. ח. איסור לשון הרע הוא בין בפה ובין בכתב, בין בפירוש ובין ברמז. ט. אף אם בתוך דברי הגנאי על חבירו מגנה גם את עצמו, הדבר אסור.

ה. אסור לספר לשון הרע, בין אם מספר מרצונו ובין אם הפצירו בו לספר, ואפילו אם אביו או רבו מפצירים בו, אם הוא יודע שיבוא בתוך הדברים לידי לשון הרע או אבק לשון הרע, אסור לו לספר. ו. אפילו אם מחמת שלא יספר לשון הרע יגרם לו הפסד גדול בפרנסתו, כגון שיפטרוהו מעבודתו ולא יהיה לו ממה לפרנס את בני ביתו, אסור לו לדבר לשון הרע.

ג. איסור לשון הרע הוא אפילו בדרך מקרה, ואילו אותם שרגילים לכך בקביעות נקראים 'בעלי לשון הרע', ועונשם גדול יותר. ד. ועל אותם אנשים שהורגלו בעוון זה ואינם מקבלים על עצמם להישמר ממנו, אמרו חז"ל שנפרעים מהאדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא.

א. אסור לספר בגנות חבירו אפילו דבר שהוא אמת, והוא הנקרא בפי חז"ל 'לשון הרע', ואם יש בדבר תערובת שקר הרי הוא 'מוציא שם רע', שעוונו חמור יותר, והמספר עובר על 'לא תלך רכיל בעמך'. ב. מלבד לאו זה, שהוא מיוחד ללשון הרע ורכילות, עובר המספר באיסורים רבים נוספים, כפי שהתבאר בפתיחה.

א. המספר לשון הרע עובר על 'אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר', שהכוונה למדבר לשון הרע. ב. וכן עובר על 'אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ', שהכוונה למי שמכשיל את חבירו באיסור [ולעיל (לאוין, ד) התבאר מתי עובר בכך המספר ומתי עובר בכך המקבל]. ג. אם עוון זה מופקר אצלו לגמרי, שאינו מקבל על עצמו להזהר בו, עובר ב'אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם', שהכוונה למי שאינו מקבל לקיים את כל דברי התורה, והוא נקרא 'מומר לדבר אחר.

יג. המספר לשון הרע ומערב בדבריו דברי שקר, עובר על מצות 'מדבר שקר תרחק', והרי הוא 'מוציא שם רע', שעונשו חמור ממדבר לשון הרע. יד. המספר והמקבל עוברים על מצות 'והלכת בדרכיו', שזהו ציווי לילך במידותיו של ה', שכולן טובות, ולא לדבר או לשמוע רע על ישראל, שזה נגד מידותיו.

יא. המספר והמקבל עוברים על מצות 'אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא', שזו מצוה לירא מה' ולא לעבור על רצונו בעשיית עבירות. יב. המספר והמקבל עוברים על מצות תלמוד תורה, שהרי בזמן שדיברו לשון הרע היו צריכים לעסוק בתורה, ועונש ביטול מצוה זו שקול כנגד כל העוונות.

ט. המספר לשון הרע על כהן עובר על מצות עשה של 'וְקִדַּשְׁתּוֹ', שזהו ציווי לכבד את הכהנים [ויתכן שאף המקבל עובר בזה]. י. המספר לשון הרע על אחיו הגדול, בעל אמו או אשת אביו, עובר על מצות כיבוד אב ואם, שאף אלו בכלל המצוה. ואם מדבר ח"ו על אביו או אמו ממש, מלבד שעובר על מצוה זו, הרי הוא גם בכלל 'ארור מקלה אביו ואמו'. [ויתכן שאף המקבל עובר, אם הוא בנו או אחיו הצעיר של האדם שעליו דיברו, ואף שלא בפניו].

ז. המדבר לשון הרע בבית הכנסת או בית המדרש עובר על מצות 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ', שזו מצוה לירא ממי ששיכן שמו בבית הזה, ואף בתי כנסת ובתי מדרש בכלל זה. ח. המספר לשון הרע על זקן, אפילו עם הארץ, או על תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, עובר על מצות 'והדרת פני זקן', שזו מצוה לכבדו ולהדרו. ואם מדבר על זקן תלמיד חכם, עובר על איסור זה פעמיים.

ה. השומע את חבירו מתחיל לספר לשון הרע ואינו מוכיחו מיד [אם הוא משער שתוכחתו תתקבל, או לפחות יש לו ספק בדבר], עובר על מצות עשה של 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ו. המדבק עצמו בחבורת בטלנים המדברים לשון הרע, לשמוע או לספר לשון הרע, עובר על מצות עשה של 'ובו תדבק', שזה ציווי להתדבק בתלמידי חכמים, ולא בבעלי לשון הרע.

ג. אם אותו מעשה שסיפר היה יכול להתפרש לזכות או לחובה, ופירשו המספר לגנאי וקיבל ממנו השומע גנאי זה, עוברים על 'בצדק תשפוט עמיתך', שזהו ציווי לדון את חברינו לכף זכות. ד. אם סיפר לשון הרע על חבירו וגרם לו בכך לאבד את פרנסתו, עובר על מצות עשה של 'גר ותושב וחי עמך... וחי אחיך עמך', שזו מצוה לסייע לישראל להתפרנס, ובודאי שלא להזיק לו בפרנסתו.

א. המספר לשון הרע עובר על מצות עשה של 'זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים', שנענשה בצרעת אף שדיברה רק על אחיה שאהבתו ומסרה את נפשה להצילו, ולא גינתה אותו אלא רק השוותה אותו לשאר נביאים, ולא היה זה בפניו או בפני רבים אלא רק בפני אחיה אהרן, ומשה רבינו לא הקפיד על כך. קל וחומר לאדם המספר על חבירו לשון הרע ממש, שייענש. ב. המספר והשומע עוברים על מצות 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי האוהב את חבירו כמותו אינו מספר עליו ואינו מקבל עליו לשון הרע.

טז. המספר לשון הרע כדי להחניף לשומע, עובר ב'לא תחניפו את הארץ', שלדעת הרבה גאונים זהו איסור לא תעשה. וכן אם הוא שומע לשון הרע וכדי להחניף למספר הוא מסכים לו ומוסיף מילות גנאי, עובר גם בלאו זה של חנופה. יז. אם הוא מספר מתוך כעס מצוי שהוא מקלל את אותו אדם, ולפעמים מקללו בשם ה', ואפילו המקלל בשפה שאינה לשון הקדש, עובר בלאו של 'לא תקלל חרש'.