פודקאסט על המשמעות | תמיר דורטל

כשאין "ראיית זהב", הפרקליטות שופכת הרים של נייר, שעות ארכות בבית המשפט וכספי ציבור. המשפט הפלילי נועד להיות עסק בינארי : או שבוצעה עבירה, או שלא. עבירת השוחד היא בבסיסה פשוטה מאוד להבנה – קבלת דבר תמורת דבר. אבל כשמנסים להמציא תקדים משפטי יש מאין ולהפוך יחסי פוליטיקה-תקשורת ו"סיקור אוהד" לעבירת שוחד, מגלים שאי אפשר באמת להוכיח את זה. אז איך ממסד שמסרב להודות בטעות מחפה על היעדר ראיית זהב? באמצעות יצירת עשרות אלפי שעות חקירה, הררי מסמכים, מניפולציות וכתב אישום אפוי למחצה. כך קיבלנו את אחד המשפטים הגדולים והמנופחים ביותר בתולדות המדינה. השופטת פרידמן-פלדמן מסתכלת עכשיו על השעון ומתחילה לחשב. היא מבינה שהמשפט הזה כמו שהוא מתנהל עכשיו לא יסתיים לפני מועד הפרישה שלה. המשמעות של החלפת שופט באמצע משפט כזה היא ששופט חדש יצטרך ללמוד מאפס עשרות אלפי עמודי פרוטוקול ועדויות. במצב כזה, פשוט לא יכול להתקיים משפט צדק. אם שופט נאלץ לפרוש או חלילה הולך לעולמו במפתיע – זו מציאות שאין עליה שליטה. אבל כשהסכנה למשפט צדק נובעת נטו מהתעקשות דווקנית של מוסד שמסרב לרדת מהעץ, אנחנו בבעיה. האם יכול להיות שזה באמת תיק כל כך מסובך ומורכב? התשובה היא כנראה שלא. בגלל זה השופטים נאלצים עכשיו, שוב, לרמוז לפרקליטות ולדרוש ממנה לרדת מסעיף השוחד. הם מבינים שההתעקשות לנהל משפט שאין דרך מציאותית לסיים אותו בזמן, היא פגיע בהליך ההוגן ובזבוז משאבים. המערכת המשפטית חייבת לחזור לממדים הבסיסיים שלה, לפני שהיא תקבור תחת הררי הניירת את שאריות האמון שעוד נותרו בה.

דרמה במשפט נתניהו: השופטים הודיעו, אנחנו ממליצים להסיר את סעיף השוחד https://t.me/newssil

בוושינגטון לוחצים ידיים ומדברים על "הסכם מסגרת", בזמן שבביירות תומכי חיזבאללה רוכבים על אופנועים ומבהירים בדיוק מה הנייר הזה שווה. אז על מה חתמנו הפעם? ישראל התחייבה להסכם שהתנאי המרכזי שלו – פירוק חיזבאללה – תלוי אך ורק ברצון הטוב של האויב. גורמים אצלנו מתהדרים בכך ש"לא תהיה נסיגה מלאה עד שהנשק יפורק", אבל חיזבאללה כבר הודיע רשמית שהוא לא מתכוון לוותר על גרם אחד של תחמושת, וחברי הפרלמנט הלבנוני מודים שלמדינה אין שום דרך (או רצון) לאכוף עליו כלום. אנחנו משחקים בנדמה לי מול האמריקנים כדי לסמן וי, בזמן שהגורם היחיד שרלוונטי בשטח פשוט לא במשחק. הטרגדיה היא שכבר היינו בסרט הזה. מי שזוכר את הנסיגה בשנת 2000 מזהה את אותו דפוס עיוור. גם אז מכרו לנו שפינוי טריטוריאלי חד-צדדי מהבופור יביא שקט וביטחון, וראינו בדיוק איזו מפלצת צמחה בתוך הוואקום שיצרנו. עכשיו, אחרי שכבשנו את השטח מחדש במחיר דמים יקר, אנחנו הולכים להפקיר אותו שוב. ולמי? כאן מגיע הפאנץ': הפתרון שמציעה לנו הקהילה הבינלאומית הוא שמומחים מהאיחוד האירופי יגיעו "לאמן" את צבא לבנון במשך שלוש שנים. על הנייר בבריסל זו תוכנית נהדרת. במציאות של המזרח התיכון, זה אומר שישראל שוב מפקירה את הביטחון של קריית שמונה ומטולה, וממתינה שצבא לבנון – גוף מעוקר שמעולם לא העז לאכוף את החלטה 1701 ורועד מחיזבאללה – יעשה עבורנו את העבודה השחורה. כשבכירים בארה"ב קוראים לזה "תחילת הדרך לשלום", הם משרתים את הפוליטיקה הפנימית שלהם. אבל גיאופוליטיקה היא לא טקס חלוקת תעודות באו"ם. הסכמים דיפלומטיים שלא נשענים על הכרעה פיזית ואחיזה בשטח הם פשיטת רגל אסטרטגית. ההבדל היחיד בין שנת 2000 ל-2026 הוא מחיר הדם הבלתי נתפס ששילמנו באמצע. אם המהלך הזה לא מסתיים בפירוק כפוי ואקטיבי של האויב – פשוט חזרנו לנקודת ההתחלה, רק מותשים יותר.

לכל גאוני הדור שאומרים ש"אין לאום יהודי" וקוראים לנו לחזור לארצות המוצא: מתי בפעם האחרונה ראיתם ישראלי-הונגרי קונה חולצה של נבחרת הונגריה? מתי ראיתם מרוקאי-ישראלי צובע את הפנים באדום-ירוק במונדיאל? אפס קשר. סבא וסבתא שלנו עזבו את המדינות האלה מסיבה טובה. הקשר היחיד שלנו אליהן הוא בדרכון האירופאי שאנחנו מוציאים כדי לעמוד בתור הקצר בנתב"ג.

לראשונה בפודקאסט אורח עזב דיבייט בסערה באמצע. כנראה שקשה לשמאל להתמודד עם הטענות על הסכם אוסלו. הקטע המלא זמין ב"על המשמעות פלוס".

את טל לוריא אני מכיר שנים. בחור חכם, נמרץ אמיץ ואידיאליסט. הנה מקצת הדברים שכתב היום: "אני בוכה מהתרגשות. התרחש פה אירוע היסטורי שלא היה כמותו מאז קום המדינה. המונפול של ארגוני המורים נשבר. בית הדין לעבודה קבע באופן ראשוני כי ארגון "מורים מובילים שינוי" עומד בתנאים הנדרשים להכרה כארגון עובדים. מהיום כל מורה בישראל שירצה, יוכל להצטרף למורים מובילים שינוי, להיות חבר בארגון שקוף, דמוקרטי. ארגון ששם לנגד עיניו את האינטרס הרחב של מדינת ישראל ושל התלמידים. וזה לא היה קל. משרד החינוך אמנם טען שלא אכפת לו, אבל הציע "ברוב אדיבותו" לצרף להליך המשפטי את הסתדרות המורים עם סוללת עורכי הדין שלה ותקציב של מאות מיליונים. מהצד השני אנחנו, עם קמפיין מימון המונים צנוע הוכחנו שהאמת חשובה יותר מכל. ניסו להשחיר אותנו, להציג אותנו כאילו אנחנו לא רוצים בטובת המורים ובטובת מערכת החינוך. ניסו להוכיח שאנחנו לא אותנטים ולא עצמאיים. צלבו על דוכן העדים את מנכ"ל הארגון. אבל השופט ראה, והכיר באותנטיות וברצון הטוב שלנו ונכון לעכשיו, דחה את הטענות של הסתדרות המורים בנושא. ועכשיו תורכם. תפיצו את הבשורה. תייגו מורים. תשלחו את זה בחדרי המורים, להורים שלכם, למשפחה. תלמידים שרואים את זה, ספרו למורים המדהימים שלכם שסוף סוף יכול להיות להם בית אחר. חברים ב'מורים מובילים שינוי' לא יהיו מוכרחים לשלם דמי טיפול בכפייה לארגוני המורים. אבל הסתדרות המורים ודאי לא תוותר. היא תערער לארצי, היא תנסה להפוך את ההחלטה של השופט. אבל אנחנו לא ניתן לה. ככל שיותר מורים יצטרפו לארגון, ככה הסיפור הזה יהיה בלתי הפיך. ומילה לכל אותם אנשים מדהימים שרוצים לעשות שינוי במערכת החינוך: אף שינוי משמעותי במערכת החינוך לא יכול להתבצע המוני מורים שיתמכו בו. אף שינוי מהותי לא יכול להתעלם מהמורים, לב ליבה של מערכת החינוך. ומורים מובילים שינוי פה כדי לוודא שהשינוי הזה יקרה. חפשו מורים מובילים שינוי בגוגל ותצטרפו. לא רחוק היום שבו יהיו עשרת אלפים מורים חברים. עשרים אלף. 50 אלף. והשמיים הם הגבול. מערכת החינוך בישראל תשתנה - וכולנו נרוויח מזה. אני, אתם, המורים, ההורים, המדינה והכי חשוב - הילדים שלנו".

אנחנו מכינים לכם הרבה תכנים על הסכמי אוסלו בערוץ. מחר נארח את יריב אופנהיימר, שמייצג את תפיסת "ניהול הסכסוך", ההכלה, והאשליה שאפשר לנהל דיפלומטיה ולחתום על הסכמים עם ארגוני טרור. מהצד השני, יובל בלומברג, שיציב מראה קרה ומפוכחת של קריסת הריבונות, אובדן ההרתעה והמחיר האסטרטגי שכולנו משלמים עד היום. שאלות לשני הצדדים - שוט

באולפנים מספרים לכם על "לחץ אמריקני כבד להסדרה" ועל "אינטרס אסטרטגי של וושינגטון" לסיים את המלחמה בצפון. אבל שבוחנים את מבנה התמריצים הפוליטי בארצות הברית, מגלים תמונה הרבה פחות אסטרטגית והרבה יותר צינית. הממשל האמריקני מנהל כרגע את המזרח התיכון בשני ערוצים מקבילים. מצד אחד ג'יי.די ואנס שאחראי על תיק איראן, ומצד שני מרקו רוביו שמוביל את המגעים מול לבנון. הבעיה מתחילה כשזוכרים ששני האישים האלה סומנו מזמן כמועמדים עתידיים להתמודדות על הנשיאות. בפוליטיקה, כמו בכלכלה, תמריצים הם חזות הכל. לרוביו יש אינטרס גדול לחזור הביתה עם הישג מדיני מהיר שהוא יוכל לרשום על שמו בפריימריז הבאים. התוצאה היא שהוא דוחף להסכם בלבנון, תוך התעלמות מהעובדה שאי אפשר באמת להפריד את חיזבאללה מהפטרון האיראני שלו ,שנמצא תחת טיפולו של ואנס, המועמד השני שמתחרה על ראשות המפלגה הרפובליקנית ביום שאחרי טראמפ. זה בדיוק מה שהשגריר שלנו, יחיאל לייטר, זיהה השבוע כשהזהיר שהשיחות "יורדות מהפסים". אסור לישראל ליפול למלכודת הזו. המטרה שלנו בצפון היא לא לספק צילום ניצחון דיפלומטי או קמפיין פריימריז נוח לפוליטיקאי אמריקני כזה או אחר. המטרה שלנו היא סילוק ההשפעה האיראנית ופירוק חיזבאללה. ברגע שאנחנו הופכים לכלי משחק בתחרות קרדיטים פנימית בוושינגטון, אנחנו סוללים את הדרך לעוד הסכם נייר חסר משמעות, שיעלה לנו בדם בעוד כמה שנים. ריבונות וביטחון משיגים רק דרך הכרעה, לא דרך חלוקת צ'ופרים פוליטיים לשותפים מעבר לים.

הייתי היום בדיון בכנסת שסיפק תצוגת תכלית לכל מה שרע בדרך שבה המערכת שלנו מנוהלת. הנושא היה טרור הפרוטקשן שמרסק עסקים. בתוך החדר ישבה סוללה של נציגי משרד האוצר, ביטחון הפנים והמשטרה, ובמקום לקחת אחריות, הם פשוט שיחקו מסירות. גלגלו את הכדור ואת האשמה מאחד לשני, העיקר לא להתמודד עם הבעיה האמיתית. אבל מעבר לכישלון הביטחוני של שמאפשרת לכנופיות לסחוט אזרחים, נחשף שם כשל כלכלי שעליו הצבעתי. כיום, בעלי עסקים שסובלים מפרוטקשן מוצאים את עצמם לא רק מאוימים, אלא גם חסרי יכולת לבטח את העסק שלהם. למה? בגלל רגולציה עיוורת. כל הרעיון של חברות ביטוח מבוסס על גידור סיכונים. עסק שסובל מסחיטה הוא מטבע הדברים עסק בסיכון גבוה, שהפרמיה שלו צריכה להיות בהתאם. אבל חוקי הביטוח והרגולציה הישראלית נוקשים כל כך, שהם לא מאפשרים לשוק להגיב למציאות. המדינה אוסרת על חברות הביטוח לגבות את הפרמיה הגבוהה הנדרשת, לא משלמת מספיק פיצויים מכיסה, והתוצאה הבלתי נמנעת מתרחשת: חברות הביטוח יוצאות מהמשחק, והעסקים נותרים ללא כל כיסוי, חשופים לקריסה. הקיבעון הרגולטורי הזה לא נגמר רק בפרוטקשן. לאחרונה נפגשתי עם נציג של חברת ביטוח שוויצרית גדולה. הוא סיפר לי איך חומות הרגולציה והבירוקרטיה הישראלית חוסמות אותם מלהיכנס לתחום הביטוח הסיעודי בארץ. במקום לפתוח את השוק, להכניס שחקנים בינלאומיים ולייצר תחרות שתוריד מחירים ותציע פתרונות אמיתיים לציבור, הפקידים שלנו ממשיכים לתחזק שוק סגור ויקר. כשקיבלתי את רשות הדיבור בוועדה, הצפתי בדיוק את הכשל הכלכלי והמערכתי הזה. מתברר שכשמכניסים היגיון בריא לתוך חדר מלא בתירוצים, זה עובד. יו"ר הוועדה, ח"כ אביגדור ליברמן, עצר את הדיון וביקש שבדיון הבא תהיה התייחסות רשמית לדברים האלו. זה בדיוק מה שאנחנו עושים במערך האקטיביזם: מפסיקים לשתוק מול "מומחים" מטעם עצמם, מגיעים לוועדות, מצביעים על תמריצים המעוותים, ודורשים פתרונות של שוק חופשי ומשילות אמיתית.

פתחנו לפני שבועיים עמדה מול התחנה המרכזית, סמוך ממש להפגנה של החרדים נגד הגיוס. זו היתה אחת הפעמים המוצלחות ביותר מאז שהתחלנו את המיזם הזה של #על_השולחן כהומאז' לצ'ארלי קירק. לצפייה ביוטיוב

ממשיכים לעבוד בשבילכם! היום בוועדת הכלכלה לדיון בנושא פיצויים על פרוטקשן בחברה הערבית. עדכונים בהמשך

אחרי שכל כך אהבתם את הפרקים שעשינו עם פרופסור עוז גוטרמן, אתם בטח גם ממש תאהבו את הפרק שעשינו עם שותפתו להגשת הפודקאסט שלהם "הכל פסיכולוגיה" - ד"ר אפרת גיל. לצפייה ביוטיוב להאזנה בספוטיפיי

הכותרות הכלכליות שוב חוגגות : בנק ישראל מוביל "רפורמה דרמטית" במסלולי העמלות כדי להילחם ברווחיות האדירה של הבנקים. מבטיחים לנו שהפעם הפקידים יעשו סדר, יגבילו את הגבייה, והכסף יחזור לכיסים שלנו. אבל כל מי שמבין איך המערכת הזו עובדת יודע שמדובר באשליה. הניסיון לפתור את בעיית יוקר המחיה הבנקאי דרך משחקי מילים ברשימת העמלות הוא כמו לנסות לרוקן את הים בכפית. הבנקים מרוויחים מיליארדים לא בגלל הגדרה כזו או אחרת של מסלול עמלה, אלא מסיבה אחת פשוטה : אנחנו לקוחות שבויים שלהם. בשוק חופשי תחרותי, כפי שהסביר הכלכלן תומס סואל, כוחות השוק עצמם מפרקים התאגדויות ריכוזיות כי חברות מורידות מחירים כדי לשרוד. קרטלים מצליחים לשרוד ולעשוק את הציבור רק כשהם מקבלים הגנה מהשלטון. המציאות העגומה בישראל היא שהמדינה עצמה נעלה את הדלת; בנק ישראל והאוצר חנקו את השוק באמצעות בירוקרטיה בלתי אפשרית, דרישות ציות מטורפות וחסמי הון גבוהים. התוצאה היא שאף בנק זר, עם גב כלכלי אירופי או אמריקני, לא יכול או רוצה להיכנס לזירה המקומית, ואתם נשארים בלי שום אלטרנטיבה אמיתית למשכנתא שלכם. הנדוס קוסמטי של מסלולי עמלות עו"ש לא יזיז לטייקונים הפיננסיים. ברגע שהרגולטור סוגר להם ברז אחד, צבאות עורכי הדין ומומחי המימון שלהם פשוט פותחים ברז אחר ומעבירים את כובד המשקל למרווחי הריביות בהלוואות, בפיקדונות או בעמלות ניירות הערך. ככל שהפקידות מוסיפה עוד ועדות פיקוח היא רק מייצרת יתרון מובנה לבנקים הגדולים, שהם היחידים שמסוגלים לממן את מערכי הציות המפלצתיים האלה, בזמן שהתחרות מתרחקת עוד יותר. אל תבנו על זה שהפקידים באוצר או בבנק המרכזי יגנו עלינו באמת. תופעת "הדלת המסתובבת" ידועה לכולם: הרגולטורים שמפקחים על המערכת יודעים טוב מאוד שביום שאחרי פרישתם, מחכה להם משרה בכירה ומפנקת באחד מאותם בנקים גדולים. אין להם שום תמריץ אמיתי לשבור את הכלים. המחירים לא ירדו והשירות לא ישתפר כל עוד המדינה תמשיך לתפקד כשומר הסף של המועדון הבנקאי. הפתרון האמיתי היחיד לריכוזיות הוא לא עוד הנדוס פקידותי של מסלולי עמלות, אלא הסרת חסמים ופתיחה מוחלטת של השוק לתחרות גלובלית. כל עוד זה לא יקרה, אנחנו נמשיך לשלם את המחיר, והבנקים ימשיכו לספור את הכסף.

https://www.okn.co.il/opinions/44768/ טור חשוב שכתב עידן ליפשיץ ממערך האקטיביזם שלנו על טרור המים ביו"ש. עובדים בשבילכם!

יום רביעי הקרוב 24 לחודש חוזרים לעוד אירוע צ'ארלי קירק בתחנה המרכזית ירושלים! אחרי ההצלחה של הפעם האחרונה נזיז את שעות הפעילות 18-20 בערב. ממש נשמח למתנדבים שיבואו לעזור לנו באירוע. מי שרוצה מוזמן לשלוח לי הודעה בפרטי מי שרוצה להצטרף לקבוצה של הפעילות שילחץ על הקישור