עוז סימינובסקי נפל לטלגרם

הערה: אני חושב שהפירוש הנכון פה לעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - הוא שעם הנצח לא נרתע מדרך ארוכה. מה לא? שעם הנצח לא מפחד שמא תתארך הדרך. מזה הוא וודאי מפחד

ממשיך ואומר - גיל 19, 20, 21 - ייתפס אצלנו אחרת. עכשיו ומעכשיו. גם מילואימניקים כמוני לא מתחילים להתנסות במה שמתנסים הלוחמים הסדירים. שמונה חודשי לחימה, הרוגים לא מעטים בכל גדוד ששמעתי עליו. הלוחמים מבקרים חברים בלי ידיים ורגליים, הולכים ללוויות, יוצאים הביתה לסופש וחוזרים לרפיח. אם נזכיר פה שוב את תיאוריית הסכין, מי שמצליח להחזיק מעמד הופך אוטומטית לגיבור. מדובר על עוצמות אדירות, עתיקות, שהתרבות שלנו רחוקה שנות אור מלדרוש בגיל הזה, בדרך כלל. אני צופה שיחד עם עליה איומה ועצומה במפלס הדיכאון והחרדה פה, תהיה פה גם עליה מאוד מאוד רצינית בקשר ובחיבור לארץ, בתחושת המחויבות, בערכיות ובתכונות האישיות בכלל

האמירה הזו מיוחסת לרב ויצמן, ראש ישיבת מעלות. לדעתי זה נאמר בתקופת המאבק נגד ההתנתקות. הקונטקסט ברור: אנחנו עם הנצח, אנחנו מסוגלים לעמוד בעיכובים שאנחנו רואים בגאולה. נתניהו ציטט אותה ב2014, אחרי אסון הנגמש. אבל מרגיש לי שבמלחמה הזאת היא ממש הפכה לנחלת הכלל. אייל גולן שר "עם הנצח לעולם לא מפחד, אפילו כשקשה לראות" בשיר עם ישראל חי, שיר שכולו קלישאות רדודות בצורה קיצונית ממש. חיילים שרים את השיר הזה במנגינת "עוז והדר לבושה" ממש כמו ששרנו בכפר מימון. דה ז'ה וו הזוי וקשוח. אני חושב שהמשפט הזה כן הצליח, על אף אופיו הקוקניקי והסיבוכיי, כי הוא קלע ללב. בסוף, אנחנו חייבים סיפור. גם מי שאין לו זכאות לא לדרכון פורטוגלי ולא לרומני, צריך להסביר לעצמו למה הוא כאן. ומחרדים ועד חילונים הסיפור הוא סיפור גאולה. פשוט כי אין סיפור אחר. ימים קשים (או זוועתיים עד טירוף) מפוררים את סיפור הגאולה הזה, מחלישים את התקווה. והמשפט על עם הנצח מצליח למרקר בחזרה את הסיפור. את השליחות והמשמעות. לתת הצדקה לזה שאנחנו כאן

יש מחיצה של ברזל בין תכנים קוקיסטיים לבין עממיות ומסורתיות. משהן ברב קוק כל כך יצירתי, כל כך נע ונד בין תפיסות, כל כך חיובי עד כמעט ניו אייג'י - עד שכל מה שנשאר בין קוקיסטים ומסורתיים זה הומופוביה (ויצוין שהציבור המסורתי בישראל הוא אולי הציבור המסןרתי הכי לא הומופוב בעולם כולו. אני רציני)

אחד הדברים המטורפים שקרו בשדה התודעה במלחמה הזאת המשפט "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" הפך למשפט עממי מסורתי. אני חושב שזה לא ייאמן ודבר לחשוב עליו

הכותרת לא שלי

טור דעה נוסף שלי במקור ראשון חברים https://www.makorrishon.co.il/opinion/767606/

סליחה אני מתקן אני לא מכיר אותו. לכן זה יומרני בהגזמה שאומר "אני חושב שזה מה שקרה לו" הניסוח הנכון הוא שזה מה שזה מזכיר לי. זה הדפוס שאני פוגש פה. מי האיש - אני לא מכיר ולא מספיק יודע

הרבה פעמים יש טריגר. נגיד טרגדיה משפחתית או לאומית או משהו. האדם חווה התעוררות, או לפעמים בכלל לא מודע שהשתנה. הוא פתאום נהיה מתנגד חיסונים, אי ביביסט או אנטי-ביביסט, או חסיד של רבנו רו אף אחד מהדברים האלה, אותו בן אדם רק שאתה מסתכל בעיניו והוא איננו. החשיבה הרציונלית איננה, החלאות הזויות מתקבלות, האדם נסגר ומתדרדר. לפעמים זה מלווה במחלת נפש שמתפרצת או מחריפה, לפעמיל לא

אני חושב שפצניק התפלפ. שהוא עצמו לפני כך וכך זמן, היה שומע על אדם שמשיק סדנא עם אזרחי, ומתחרפן. אני חושב שאנחנו לא מדברים מספיק עח הדבר המצמרר הזה: חחק מהאנשים בעולמנו יום אחד מתפלפים. זה קרה לי עם יותר ממכר אחד. וזו חוויה כמעט של אבדן