מאגר דיגיטלי

#פרוזה_תרגום

סטונר, ספרו המופתי של הסופר האמריקאי ג’ון ויליאמס (1994-1922), הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. זהו סיפורו של גבר שעד סוף ימיו נותר נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו, חרף כישלונו בעיני העולם וחרף תסכוליו האישיים. אפשר להרבות מילים על מסלול חייו של גיבור הספר, ויליאם סטונר, אולם סוד קסמו של הרומן היפהפה הזה טמון דווקא בכנות ובחמלה שבהן מתייחס הסופר אל הדמויות, ובעוצמה האדירה העצורה בספרו המאופק והמתעתע בפשטותו. ג’ון ויליאמס בורא עלילה עמוקה ומטלטלת מאין כמותה, אשר על שום הדמיון והנאמנות שלה אל מציאות החיים אין מנוס מלקרוא אותה בנשימה עצורה. הרומן ראה אור בארצות הברית בשנת 1965 , ומאז נפוץ שמעו בין אוהבי הספרות. הוצאתו המחודשת לאור ב 2003 , בסדרת הקלאסיקות של הוצאת הספרים היוקרתית ניו יורק ריוויו אוף בוקס, החזירה אותו אל התודעה ואל הלב, וזיכתה דור חדש של קוראים בחוויית קריאה בלתי־נשכחת. סטונר הוא יותר מרומן גדול: "הוא רומן מושלם, מסוּפָּר טוב כל כך, כתוב יפה כל כך, ומרגש באופן כה עמוק, עד שהנשימה פשוט נעתקת.” - The New York Times Book Review “בסך הכול זהו סיפור על בחור שהולך ללמוד באוניברסיטה והופך למרצה. אבל זה אחד הדברים המרתקים ביותר שנתקלתם בהם מעודכם.” - טום הנקס , Time “סטונר כתוב בסגנון פשוט בתכלית... ואולם הוא רומן מרגש עד כלות, מסיבה פשוטה אחת: מכיוון שהסופר, ג’ון ויליאמס, מתייחס אל הדמויות שלו ברכות ובכנות כה מוחלטות, עד שלא נותר לנו אלא לאהוב אותם.” - Tin House

קראתי את כתב היד ששלחת לי, כמעט בנשימה אחת, ותגובתי הראשונית היא: וואו! למרות היכרותי את הסיפור במקרא, הצלחת לעורר בי כקורא סקרנות ומתח בקריאה. ואם תכונה זו אמורה להגדיר ספר כטוב, הרי ספרך הוא ספר טוב ומותח. ראה, במהלך קריאתי שרבטתי לי הערות, תובנות, תהיות ושאר הרהורים, שהייתי רוצה להעביר לך. למרות שמדובר ביצירה ספרותית - ובד"כ אינני קורא יצירות ספרותיות יותר מפעם אחת - אני מתכוון לקרוא את ספרך פעם נוספת, כפי שאני קורא עבודות מדעיות ועבודותיהם של תלמידים שלי, וזאת על מנת לנסות לענות בעצמי על כמה תהיות שלי. אני גם רוצה למקם את תחושותיי ותובנותיי באופן מדויק יותר ולהעביר לך את התרשמויותיי בצורה מסודרת. אז אנא, התאזר בסבלנות, ובהקדם האפשרי אשלח לך את דברי. כפי שכתבתי לך בתגובתי הראשונית לאחר קריאה אחת של ספרך, גם לאחר הקריאה השנייה – שאף אותה עשיתי בנשימה אחת – תגובתי היא "וואו!". הסיפור שלך – ופה אני מתמקד ב"עלילה המקראית" כפי שאתה מתאר/משחזר אותה – הוא ממש מעניין, מותח, מעלה לעתים חיוך – ציני! פרופסור מאיר מלול, המחלקה למחקרים במקרא, אוניברסיטת חיפה. ימי שמואל, שאול, דויד ושלמה כפי שיואב בן צרויה רואה אותם. יואב, גדול המצביאים של ישראל, אכזר, רציונאלי, פיקח, ערמומי, ומיטיב לקרוא את מהלכי הקרב והפוליטיקה של אז ושל היום. סם ש. רקובר הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. תחומי התעניינותו - תפיסה וזיכרון פרצופים, ופילוסופיה של המדע והתודעה.

#רומן_היסטורי #מיתולוגיה #תנך

תהילתו הספרותית של פלובר מיוסדת בעיקרה על שני הרומאנים הגדולים שכתב בנוסח הריאליסטי, מאדאם בובארי (1856) והחינוך הסנטימנטלי (1869). המוּכָּר והפופולרי מן השניים הוא הראשון, אך סופרים ומבקרים רבים מצאו שדווקא 'החינוך' הוא המושלם והחשוב יותר. אם אכן אמר פעם פלובר "מאדאם בובארי היא אני", היה יכול לומר אף על גיבור 'החינוך': "פְרֶדֶריק מוֹרוֹ הוא אני", מה גם שבבניית דמותו השתמש פלובר בכמה פרטים חשובים מחייו־שלו, דבר שלא עשה בעיצוב דמותה של אֶמה. הכותרת מכריזה שלפנינו רומאן חניכה – אבל מהו בעצם חינוך 'סנטימנטלי'? הוא קודם־כל חינוך הרגשות, תהליך הלמידה שאמור לעבור הגיבור בממד הרגשי והתשוקתי של חייו. ואכן סיפורו של פרדריק מורו נפתח ברגע שהוא רואה לראשונה את גברת אַרנוּ, אשת איש יפה ואימהית, בוגרת ממנו בכמה שנים, שתהיה אהבת חייו. כל חייו הבוגרים שברומאן, קרוב לעשרים שנה, יתנהלו בצל התשוקה האידיאלית הזאת, שחוסר התוחלת של מימושה המיוחל יכה בפניו שוב ושוב. יהיו אהבות אחרות, וגם בהן יזומנו לו, לצד רגעים של סיפוק, חוויות של תסכול והשפלה, ומצבים שבהם תיבחן אהבתו האמיתית. אבל אין מדובר כאן בחינוך הרגשות בלבד. מובן אחר של המלה 'סנטימנט' הוא 'דעה' או 'השקפה'. ואכן, הסיפור הרגשי, על פיתוליו ותהפוכותיו, מתגלגל על רקע תיאור עשיר ומפורט של הזירה האידיאולוגית והפוליטית בעשור סוער בתולדות צרפת, העשור של שנות הארבעים של המאה ה־19. "'החינוך הסנטימנטלי' הוא תקופתי", היה יכול פלובר לומר. פרשיות שחיתות, הפגנות, אלימות משטרתית, התקוממויות עממיות, ונדליזם של אספסוף, טבח אזרחים, נאמנויות מתחלפות – כל אלה מוצאים את מקומם בדפי הרומאן. ופרדריק יהיה נוכח בשיחות סלון ובאסיפות פוליטיות העשויות להזכיר לקוראי העברית תהליכים מוכרים. כל זה הוא בלי ספק יותר מסתם "רקע". בכתיבתו של פלובר, המלטש הנואש המחמיר, גדול אמני הלשון בסיפורת, שהיה יכול לעבוד שבוע על כתיבת דף אחד, נכרכים הדיוק והקצב הלשוני בקונקרטיות המרהיבה של פרטי המציאות. משה רון מפליא לעמוד באתגר הלא־רגיל של העברת 'החינוך' לעברית. תרגומו, עם ארומה של המאה ה־19 ואוזן לעברית העכשווית, מעמיד אותו בין גדולי המתרגמים.