cookie

We use cookies to improve your browsing experience. By clicking «Accept all», you agree to the use of cookies.

avatar

ישראל שלי-my Israel

ישראל שלי היא תנועה ישראלית המקדמת אקטיביזם ציוני. בואו להיות שותפים לעשייה ולהשפעה. ⁦🇮🇱⁩⁦🇮🇱⁩

Show more
Advertising posts
4 528
Subscribers
-1024 hours
-247 days
+10830 days
Posting time distributions

Data loading in progress...

Find out who reads your channel

This graph will show you who besides your subscribers reads your channel and learn about other sources of traffic.
Views Sources
Publication analysis
PostsViews
Shares
Views dynamics
01
(בתמונה: אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה, השבוע בסטנפורד).
4042Loading...
02
להכריז בכל טופס שמילאתי מה הגזע שלי (ומקפיד להצהיר שאני ״מזרח תיכוני״) הצחיקה אותי, לא קוממה אותי. ראיתי בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית את האחות האינפנטילית של תנועות ליברליות שכיבדתי. ראיתי בה בעלת ברית. זו הייתה טעות. התנועה ה״פרוגרסיבית״ אינה אנקדוטה משעשעת. השבוע נחשפתי לביטוי גרפי במיוחד לכך. במאהל ה״פרו פלסטיני״ (במרכאות כפולות, שכן חלק ניכר מיושביו לא מסוגלים להצביע על הארץ במפה, וספק אם מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג פלסטיני אחד לרפואה) שהוקם מחדש בלב הקמפוס, צולם אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה מלאה – לרבות כובע גרב שחור עם חרך לעיניים, וסרט חמאס ירוק על הראש, לצד סטודנטים שפעילים למען זכויות טרנס-סקסואלים. הברית המשונה הזו לא מצחיקה אותי. הפרוגרסיבים קוראים תיגר על הרבה יותר מאשר מדינת ישראל, או זכותם של היהודים למדינת לאום. אני לא בטוח כמה מהאנשים שמזדהים כפרוגרסיבים מחזיקים באידיאלים האלה באמת, וכמה מהם רק חוזרים עליהם שוב ושוב בקול רם, מתוך כוונה לזכות באיזה סוג של אהדה חברתית. אבל אלה מהם שמחזיקים בעמדה הזו באמת אינם מאמינים עוד בקיומה של ״אמת״, או בקיומן של עובדות. הכוונה היא לא למי שמביעים דעה לפיה קשה להגיע לחקר האמת, או חושבים שבתי המשפט אינם מצליחים תמיד לברר מה הן העובדות, או שגורסים שרעיונות שונים נתפסים באופן אחר דרך עיניים שונות. הכוונה היא למי שאומרים באופן חד משמעי שאין דבר כזה, אמת. הם לא מעוניינים להציג עובדות לתמוך בטיעונים שלהם מפני שהם לא מאמינים שיש דבר כזה עובדות, והם אומרים זאת במילים אלה ממש. הם חושבים שאסור לעשות שימוש במונח ״ג׳יהאדיסט״ מול ג׳יהאדיסטים, או לקרוא לתומכי טרור בשמם, מפני שרגשות חשובים יותר מעובדות (אם כי, כמובן, בראש ובראשונה הרגשות שלהם). הם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות למעשים, מפני שהם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות לשום דבר. על הכל ניתן לחלוק, מפני ששום דבר לא אמיתי. החיים הם מועדון דיבייט. זה לא פינוק, או לפחות לא רק פינוק: זו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו מערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית – מושגת או בלתי מושגת – כקונספט אינטלקטואלי. 4. הולכים תמיד ישר. לא כל כך חשוב מה אומרים או כותבים עליך. ההתכחשות והפניות העורף של מי שראיתי בהם חברים, או לפחות שותפים לדרך, הגיעה עם פיתוי: להוריד את הראש. אני לא מזלזל ומבין מאוד ישראלים שבחרו בכך. בשלב זה, עדיין, התביישות בישראליות, הדחקת סימנים יהודיים, ניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי – יכולים להבטיח איכות חיים סבירה גם במקומות שבהם שנאת ישראל נוכחת מאוד. אבל כשהפיתוי הוצב בפני – במידה מסוימת לפחות – ניסיתי להיזכר במה שלמדתי משני מורים בשנים האחרונות. עו״ד מומי למברגר נוהג לומר למתמחים שלו ש״הולכים תמיד ישר״. כשמקבלים החלטה בתיק – האם להגיש כתב אישום? האם לגנוז את האישומים? – הדבר היחיד שחשוב הן העובדות והדין. קל להתפתות לשקול את מה שכתבו בעיתונים. את מה שיגיד השר. את הסיכוי להתקדם במערכת. אבל שקילת שיקולים כאלה מובילה בהכרח להתברברות, לאובדן דרך. השופט ג׳ורג׳ קרא נוהג לומר למתמחים שלו ש״לא כל כך משנה מה אומרים או כותבים עליך״. העובדות חשובות יותר. לקבל החלטות נכונות זה חשוב יותר. אין סיבה ליישר קו עם הבלים, גם אם יש לזה מחיר חברתי או ציבורי כלשהו. השיעורים האלה נכונים ביחס להחלטות גדולות וחשובות בהרבה מאשר ההחלטה האישית האם להוריד את הראש או להתעקש להחצין ולהתגאות בישראליות, גם בפורומים לא נעימים. אבל הם נכונים לאין שיעור כשהמחיר הכי כבד לשלם על ללכת ישר, הוא שכמה דוקטורנטים אמריקאים יעקמו את האף. מאז אוקטובר, למדתי שאין טעם להוריד את הראש, בעוד יש ערך פנימי להחלטה ללכת תמיד ישר, לקרוא לדברים בשמם. 5. הפתרון למשבר האוניברסיטאות לא יכול להגיע מלמטה, אבל הוא יכול להיות מוצנח מלמעלה. הילדים שמפגינים בחצרות האוניברסיטאות האלה עבדו קשה מאוד כדי להתקבל להארוורד, סטנפורד, ייל וקולומביה. רובם אינם ״דור ויאטנם״, גם אם זה מה שהם מספרים לעצמם. הם המקבילה של ילדי 8200 וגלי צה״ל בישראל. הם עבדו קשה מאוד ושילמו הרבה כסף כדי להגיע לכאן, ואכפת להם מאוד מהאופן בו יסיימו את לימודיהם. יותר מכך, חשוב להם מה דמויות שהם מעריכים חושבות עליהם. נכון, אכפת להם מה החברים לספסל הלימודים חושבים. לרובם אכפת לא פחות מה נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה, ואפילו המרצה בקורס חושבים עליהם. עבור רבים מהם, יכול גל המחאות הנוכחי להיות הזדמנות חינוכית. האוניברסיטאות האמריקאיות מדגישות שוב ושוב את חשיבות חופש הביטוי בתרבות האמריקאית, את מרכזיות התיקון הראשון לחוקה שמבטיח חופש דיבור מוחלט באטמוספירה הפוליטית האמריקאית. הם לא יכולים לסתום להם את הפה. זה נכון. אבל האוניברסיטאות יכולות, ואף מחויבות, לחנך את התלמידים שלהן. הן לא צריכות ולא יכולות למנוע מהיל
3300Loading...
03
דים האלה לצרוח את דרישותיהם לפצוח באינתיפאדה או להחרים את ישראל. אבל הן יכולות לספר להם שהם מחזיקים בעמדות מטופשות מאוד. אם נשיאי האוניברסיטאות יפסיקו לרעוד מהצל של עצמם, הם יוכלו לספר לתלמידיהם שיש להם זכות להביע עמדות מטופשות, אבל שלצעוק אותן לא יהפוך אותן לנכונות יותר. מרצים לא יכולים לסתום לתלמידיהם את הפה, אבל הם יכולים להדגיש שמי שמביע עמדות לא מושכלות או לא מבוססות בביטחון רב הוא כישלון חינוכי. ישראלי – כך גיליתי – לא ממש יכול לשכנע את מקבילו האמריקאי שישראל אינה מבצעת רצח עם, גם אם אין ולו בדל ראיה כדי לבסס את הטיעון שמה שמתרחש בעזה הוא ג׳נוסייד. אבל אם נשיא האוניברסיטה ישיר מבט אל תלמידיו ויביע אכזבה כנה כשהם מבטאים עמדה כל כך מופרכת, משהו בחלק ניכר מהתלמידים האלה עשוי לזוז. האפקטיביות של ה״הסברה הישירה״ – מול הסטודנטים הצעירים – קיימת, אך מוגבלת מאוד וממילא גופים מאורגנים כמעט ולא יכולים לקדם אותה באופן לא-אורגני. הפתרון, לטעמי, טמון בהפעלת לחץ על הנשיאים. ויש בכך דחיפות – דור הנשיאים והמרצים הבכירים של ימינו הם עדיין אנשים מבוגרים ומיושבים, שהתחנכו בשנות ה-70 וה-80. הם זוכרים את מלחמת ששת הימים ואת יום כיפור. הם ליברלים, אבל הם ליברלים כמו ביל קלינטון. יש להם כבוד לישראל. הם לא מעלים בדעתם להיענות לדרישות ה-BDS שרבים מתלמידיהם משמיעים. בשיחות פרטיות עם ישראלים הם גם מבטאים את רגשות החיבה שלהם לישראל בנדיבות. אך רגשות הפחד שלהם מהסטודנטים האמריקאים שלהם חזקים לאין שיעור מחיבתם לסטודנטים הישראלים שלהם. הלחץ צריך להיות מופעל עליהם. אם ישתחררו מהאימה שאוחזת בהם מלהביע את דעתם, הם יכולים להציב קווי גבול, ואלה עשויים לחלחל מטה – למי שרוצים להשתתף בפסטיבלים ה״פרו-פלסטינים״, כדי לעשות רושם, אבל רוצים יותר להיות אהובים על ידי אנשים חשובים בחייהם המקצועיים. אם לא ננצל את ההזדמנות הנוכחית, נמצא את עצמנו בעוד זמן לא ארוך עומדים מול דור חדש של נשיאים ודיקנים. אין לדעת אם לאלה עוד יהיו רגשות חיוביים – מודחקים ככל שיהיו – כלפי ישראל. בתמונה: אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה, השבוע בסטנפורד. --- הצטרפו לקבוצת העדכונים של 'ישראל שלי': https://t.me/myisrael2
4090Loading...
04
יותם ברגר היה כתב בגלי צה"ל ואז ב'הארץ'. הוא עזב את העיתונות לטובת דוקטורט באחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. תקראו מה הוא כותב על הטירוף הנוכחי בארה"ב. זה טקסט חשוב מאד: חמישה שיעורים מסטנפורד, קליפורניה . שנת הלימודים האקדמית בארצות הברית הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות וכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם. לקראת טקסי הסיום הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב״אינתיפאדה גלובלית״ הם – ככלל – לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי. זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו״ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות – להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות ״הסברה״ שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק. למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ונוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה. 1. אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד – בראש ובראשונה – היהודים. השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בינלאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אינסוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו כבר בשנה שעברה אם אנחנו סובלים מאנטי-ישראליות היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברלים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם. זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, ״יהודי אזרח העולם״, כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עלי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על ישראלותי לבין דחיה. לא הייתה שאלה. בחוויה פוקחת העיניים הזו יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות. 2. אמריקה ראויה לדונלד טראמפ. חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד רק כי היא לא לגמרי דמיונית. 9 בנובמבר 2016 היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארצות הברית של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיאה הייתה בלתי נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי – מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי מוסבר. דמיוני. בלתי אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים ״הנשיא טראמפ״ הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ׳ במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח. השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד, טירוף שלא הבחנתי בו עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו. 3. התנועה הפרוגרסיבית אינה בעלת ברית פוליטית לציונים ליברלים. בשנה שעברה, התנועה הפרוגרסיבית נראתה לי כמו מרד נעורים משעשע. כן, הטקס שבו כל אחד מכריז מה המגדר שלו בתחילת השיעור היה נראה לי משונה, לא תמיד נחוץ, אבל לא מזיק. העובדה שנאלצתי
3380Loading...
05
Media files
6190Loading...
06
שי דוידאי הוא ד"ר למנהל עסקים יהודי־ישראלי, מרצה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שהיה לא מוכר פה עד אתמול. מאז הטבח הוא פועל שם כדי שלא ישכחו מה קרה ב־7 באוקטובר, ולמען החטופים. בשבוע האחרון המציאות בקמפוס הידרדרה דרמטית, ועימה החריף המאבק של שי בהנהלה של אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, שהתייצבה לצד תומכי הטרור ולא מפסיקה את מופע האימים האנטישמי, ומאפשרת לו להתקיים ואף להתעצם. הרב האורתודוקסי בקולומביה קרא בסופ"ש האחרון לסטודנטים יהודים לחזור הביתה בהקדם, ולא להגיע לקמפוס עד שהמצב ישתנה. הקריאה באה על רקע הפגנות אנטי־ישראליות תומכות חמאס שמתקיימות בקמפוס כבר תקופה, ובשבוע האחרון ביתר שאת. תומכי חמאס מתוך הקמפוס ומחוצה לו הקימו מתחם אוהלים בתוך הקמפוס, משם הם יוזמים פעולות נגד כל מה שיהודי. מפגינים הקיפו במעגל בחורה שענדה שרשרת עם תליון מגן דוד, איימו עליה ודחקו אותה החוצה. ״תחזרו לפולין, תחזרו לבלארוס", צועקים מפגינים עטויי כאפיות, לרוב גם רעולי פנים, שמכריזים "אנחנו חמאס". הם מניפים שלטים עם תמונות מחבלים, דגלי אש"ף, ושלטים שמכוונים לעבר מפגינים מעטים שמעזים להניף דגלי ישראל - "המטרה הבאה של אל־קסאם". "חמאס, חמאס, תעשה אותנו גאים, תשרוף את תל אביב עד היסוד", הם צועקים, וכמו עדר של זומבים קוראים להפוך את האינתיפאדה לגלובלית. אתם יודעים מה זה אומר, נכון? "אני סטודנטית בקולומביה", כתבה בחורה בשם סתיו ושיתפה את שעובר עליה. "אתמול הסתכלתי לאנטישמיות בפנים. ארבעת הימים האחרונים היו גל ענק של אנטישמיות... אבל הדבר המפחיד יותר מסטודנטים שמזדהים עם חמאס, שמאיימים לשרוף אותי ואת משפחתי, הוא השתיקה וההסכמה של הרוב. רוב האוניברסיטה מאחוריהם, רוב התקשורת מצדדת... היהודים לא יכולים להפנות מבט ממה שקורה, אבל השאר יכולים - והם בוחרים להפנות לנו גב ולא לראות. זה מפחיד יותר מהכל". אוניברסיטת קולומביה היא המקרה החמור ביותר עד כה, אבל היא לא לבד. גם באוניברסיטת ייל, עוד אחת מהמובילות בארה"ב, המון אדם השפיל בצהלות יהודי שהלך בקמפוס ומנע ממנו להיכנס, וגם שם הקימו מחנה אוהלים תומך חמאס. באוניברסיטת ברקלי, מעוז אנטי־ישראלי ותיק, תוקפים פיזית סטודנטים יהודים כבר חודשים, וצועקים "אינתיפאדה, מהפכה, זה הפתרון היחיד". באוניברסיטאות נוספות מקימים תומכי חמאס מאהלים והממשל הפדרלי שותק. הנשיא ביידן שיגר גינוי רפה לפני כמה ימים, וגם זה רק מפני שנשאל על כך. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה לו היו הפגנות אנטי להט"ב בקמפוסים? או נניח, הפגנות גזעניות נגד שחורים? כולם היו עדיין שותקים? אלה לא הפגנות בעד "פלשתין". אלה הפגנות אלימות תומכות טרור וחמאס, תומכות טבח 7 באוקטובר, מלוות בשנאת יהודים הכי בסיסית. שי דוידאי עצמו הוא לא תומך ממשלה או איש ימין חלילה. לפני המבול הוא היה קול בולט נגד הרפורמה המשפטית, כולל בארה"ב. אבל אנחנו בעולם שאחרי, ובעולם הזה שי לוחם את המלחמה של העם היהודי שם באמריקה. זו לא מלחמה פרטית שלו, זו מלחמה לאומית, והוא נמצא שם על תקן רובין הוד היהודי. ההנהלה של קולומביה חסמה את שי דוידאי. הוא היום לא יכול לנוע בקמפוס האוניברסיטה, רק להיכנס לפקולטה הספציפית שלו. בסוף שנות ה־30 באירופה מנעו הנאצים בגופם כניסת יהודים לאוניברסיטאות. היום זה קורה בצבע, לא בשחור־לבן, ובניו יורק, לא בגרמניה. הציבור בישראל עמוק בחיים עצמם: במלחמה, בחטופים ובשכול, אבל כדאי שנדע מה עובר על אחינו מעבר לים. נכיר ונושיט יד ולב. שרה העצני כהן יו״ר ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
6091Loading...
07
עידו אביב וקאלקידן מהרי נפלו בקרב במרכז רצועת עזה במהלך החג. שניהם מילואימניקים שעזבו הכל ויצאו להגן על הבית. יהי זכרם ברוך. ישראל שלי.
7273Loading...
08
אתמול בלילה מחבלים ירו צרורות ממקלעים לעבר בת חפר, מרכז הארץ. הפעם בנס זה נגמר בשלום. . טול כרם שורצת במחבלים שמסתובבים עם נשקים לאור יום ללא פחד. טול כרם יושבת על עורק התחבורה הראשי שלנו- כביש 6. טול כרם היא פצצה מתקתקת. צאו מהקונספציה, הטרור הפלסטיני לא עצר בשביעי לאוקטובר. ישראל שלי
1 3582Loading...
09
מחנה נור א-שמס נמצא בטול כרם. טול כרם נמצאת כמה דקות מכפר יונה. זה מה שקרה הערב בנור א-שמס: עשרות מחבלים חמושים (מכלל הפלגים חמאס/ג'יהאד איסלאמי/חללי אל-אקצא), חלקם עם פנים גלויות לחלוטין, בטקס הנצחה לזכרם של המחוסלים במהלך המבצע של צה"ל במחנה בשבוע שעבר. איך מדינת ישראל מאפשרת לזה לקרות? למה אף כלי טיס לא פועל מול מקבץ המחבלים הזה? הקונספציה לא נגמרה. היא חיה, קיימת, ובועטת. ישראל שלי
7851Loading...
10
סאלם אלכרישאת נפל בשבת. סאלם, בן 42 מהיישוב אבו רובייעה, היה גשש מילואים. הוא לחם לצד לוחמי גדוד נצח יהודה, בפעילות מבצעית במרחב בית חאנון בצפון הרצועה. צלף של חמאס ירה לעבר סאלם ופגע בו באורח אנוש. הוא פונה לבית החולים ושם נקבע מותו. סאלם הובא למנוחות היום בצהריים. יהי זכרו ברוך. ישראל שלי
1 2620Loading...
11
חג שמח לכל העוקבים והעוקבות שלנו . לצד שמחת החג נזכור את החטופים והחטופות שנמצאים בשבי האויב. שישובו במהרה. שננצח את אויבנו. עד הניצחון ישראל שלי😕
1 2112Loading...
12
Media files
1 2472Loading...
13
ב־1938 עלו על הקרקע החלוצים של חומה ומגדל והחליטו, כנגד כל הכוחות והרוחות, לקבע את גבולה הצפוני של מדינת ישראל שטרם נולדה. כך נולד קיבוץ חניתה. נקודת ההתיישבות הזו הוקמה על קרקע שנרכשה במסתור על ידי קק"ל, אי־שם בשומקום על הרכס. מי שמטפס אל חניתה חש בתוואי השטח הקשה כשאפילו רכב מתקשה בעליות המפותלות, אבל החלוצים של אז עשו את זה כמעט ללא כלום, בסביבה עוינת ורצחנית. רואים משם הכל, מחניתה. גם בימים כתיקונם אפשר היה לראות משם את האור ואת החושך, את הסכנה האורבת ואת פוטנציאל ההרס מהסכנה. מצידה האחד, 342 מ' מעל פני הים בסך הכל, נפרס בכל תפארתו הצפון של ישראל, נהריה, עכו, מפרץ חיפה. מהצד השני הג'ונגל הלבנוני. הסכנה שאהבנו לעצום עיניים מולה במשך כל השנים הללו, מאז הנסיגה הפזיזה וחסרת האחריות מלבנון, ניצבה שם כל השנים בלי תחפושת. מוצבי חיזבאללה נבנו שם לאור יום, הדגלים הצהובים שלהם הונפו בלי היסוס, ואת החיוך השטני של הטרוריסטים היה אפשר לראות בלי משקפת. בתווך היו הבובות המיותרות בדמות חיילי האו"ם, ושקט ממכר, אבל שברירי מאוד. ובתוך הקיבוץ הקטן, תחת עיני הזאבים צמאי הדם, היה צחוק ילדים. מאז 7 באוקטובר מפוזרים 60 אלף תושבי הצפון בכל הארץ. חניתה שקטה, ולא בשקט השברירי שהיה שם קודם לכן. חניתה שקטה כי תושביה מפוזרים ברחבי ארץ, בבתי מלון או בקהילות שונות, כמו קיבוצים, מושבים וערים לאורך הגבול הצפוני שלנו. מסמך פנימי של המועצה האזורית מטה אשר קובע כי תושבי חמשת יישובי קו העימות שבתחומה - ראש הנקרה, חניתה, אדמית, בצת וערב אל־עראמשה - יידרשו לפתרונות דיור לשנה עד שנתיים נוספות. במדינת ישראל 2024 ניצבת לה חניתה, קיבוץ שהוא סמל, מבוישת ומרוקנת מצחוק הילדים, כי הקמנו במו ידינו רצועת ביטחון בתוככי ישראל. במלחמת העצמאות פינו את ילדי חניתה לחיפה והם שבו לשם אחרי מבצע "בן עמי", כשהכוחות הלוחמים פרצו את המצור על הגליל המערבי. חניתה שרדה הכל. היא שרדה את מלחמת השחרור, היא שרדה את מלחמות לבנון, היא שרדה אינספור מבצעים צבאיים ורקטות, וכיום היא עומדת ריקה ועירומה כבר למעלה מחצי שנה, והסוף לא נראה באופק. 746 תושבים גרים כיום בקיבוץ חניתה, וליתר דיוק - גרו שם עד 6 באוקטובר. כמה יחזרו אחרי המלחמה? מי יודע. לא מזמן דיברתי עם חבר אשר עבר דירה למגדל מגורים בנתניה שבו גרות 137 משפחות. החשבון ברור: 3-2 מגדלים - והרי לכם חניתה. זו הפרופורציה, וכאן גם הסכנה. אנחנו אלופי ההתמגנות וההסתגלות. ההתמגנות שלנו היא מהטובות בעולם. השבוע ראינו לכך דוגמה חיה, כשאיראן תקפה אותנו בכ־300 טילים וכתב"מים ומעטפת ההגנה האווירית שלנו הפילה כמעט את כולם ושמרה על כולנו. הבעיה היא שכשאנחנו מצליחים בהגנה - אנחנו מכריזים על זה כהצלחה מסחררת, כאילו היינו עומדים מול המראה ומשקרים לעצמנו איזה חזקים אנחנו שהצלחנו להדוף מתקפה רבתי. האמת היא שגם מבצע ההתמגנות מול איראן הוא ניצחון טקטי קטן, מול איום אסטרטגי שדורש הרבה יותר מהגנה. מול רצועת עזה הקטנה ידענו להקים חומה פיזית, גדר, בטונדות, מכשול תת־קרקעי, מכשול ימי ומכשול טכנולוגי. ביום פקודה אף אחד מאלה לא החזיק, והשוחט שחט. הצפון דורש פתרון. אוי לנו אם נתרגל לצפון החדש, הסטרילי. או לנו אם נשכח את חניתה. סכנת ההסתגלות למצב החדש, לצד דוקטרינת ההגנה הבלתי נגמרת שלנו, עלולה לגזור על הקיבוץ הזה ועל שכניו גזר דין מוות. ההתיישבות שהיתה שם עוד לפני קום המדינה ועיצבה את גבולותינו חייבת לשוב ולחיות. שרה העצני כהן, יו״ר ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
1 2081Loading...
14
רואים אותו? למחבל הזה קוראים אבו שג'אע והוא מפקד גדוד הג'יהאד האסלאמי בטול כרם. במבצע ארוך שעות ניסו כוחותינו לחסל אותו, והפעם לא הצליחו. עכשיו הוא נישא על כתפיים, יורה בנשק, בהלוויות המחבלים שצה"ל כן הצליח לחסל. זה קורה עכשיו, לאור יום! למה שר הביטחון ואלוף פיקוד מרכז לא מורים לפעול מהאוויר לחסל את המחבל הזה וכל המחבלים שמקיפים אותו? למה מחכים? שהם יחצו את הגדר לכפר יונה? למה לא לפעול מהאוויר ולמה להכניס לשם בכל פעם חיילים בפינצטה? מישהו לא למד כלום ושום דבר מהשבעה באוקטובר. בושה
1 3334Loading...
15
גדי משה מוזס. חטוף בעזה. בואו תקראו על הקיבוצניק שחיי בניר עוז יותר מ60 שנה. גדי משה מוזס, אנחנו מחכים לך בבית. #חטוףביום
2 9895Loading...
16
Media files
5 4165Loading...
17
אלון אהל. חטוף בעזה. בואו תקראו קצת על איך עולם המוזיקה שאליו אלון שייך , נותן כוחות למשפחתו ולחבריו. אלון אהל, אנחנו מחכים לך בבית. #חטוףביום לצפייה בפרויקט- https://www.youtube.com/watch?v=rG0oN5z3SuI
4 8024Loading...
18
Media files
3 8883Loading...
19
יוצא מהלוויתו של הנער בנימין אחימאיר הי"ד. אני לא בטוח למה אבל זה נגע בי מאוד. הפעם הראשונה שמוות של מישהו נגע בי מאז נפילתו של מעוז. ‏נשבר לי הלב כל כך הרבה פעמים. כשדווח על היעלמות, כשמצאו את הגופה, כשפורסם שזה על רקע לאומני, ולצערי הרב גם כשראיתי תגובות מגעילות לרצח. ‏בסוף, גם אני הייתי נער גבעות ורעיתי צאן וזה פשוט שבר לי את הלב. ילד, בראשית חייו עם הרבה תמימות, שמחה ואהבה חדל מלהתקיים. ‏יהי זכרו ברוך דוב מורל הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
3 9696Loading...
20
Media files
4 8757Loading...
21
727 אזעקות 331 שיגורים הלילה 185 כטבמים 36 טילי שיוט 110 טילים בליסטים צבא ההגנה לישראל אחד ויחיד. ״להגיד בבוקר חסדך, אמונתך בלילות״. אתמול חווינו נסים, גם של עבודה קשה. תודה למערך ההגנה האווירית, לטייסים, לטכנאים ולמדענים שפיתחו את היכולות. מאמינים בכם, מאמינים בנו. ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
4 7217Loading...
22
Media files
6 0843Loading...
23
השבוע מת לא בשיבה טובה המחבל וליד דקה. הוא מת ממחלת הסרטן בכלא בישראל, שם הוא ריצה את מאסר העולם שנידון לו. דקה הוא ערבי ישראלי מבאקה אל־גרבייה, שהיה חלק מהחוליה שחטפה, התעללה ורצחה את החייל משה תמם בשנת 1984. היה לו מעמד של כבוד, לאחד מוותיקי האסירים הביטחוניים, וליד דקה. גם בקרב האסירים הביטחוניים בישראל - הוא היה נציג ודובר שלהם בבתי הכלא ששהה בהם, גם בקרב חמאס והרש"פ, שכללו אותו ברשימת דרישות לשחרור מחבלים בהזדמנויות שונות, אבל גם בקרב ישראלים, שאיכשהו החליטו לרקוד טנגו עם השטן. לאורך השנים הפך הרוצח הנתעב לאיש ספר ורוח. הוא פרסם מאמרים בביטאון מפלגת בל"ד ובעיתון "הארץ", חיבר ספר ילדים שפורסם ברמאללה, ובתיאטרון אל־מידאן החיפאי אף הועלתה הצגה שנכתבה בהשראת הסיפורים שלו, "הזמן המקביל". ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, נפרדה ממנו השבוע בדמעות דיגיטליות. "היה שלום, חבר יקר ואהוב", כתבה, "היית ותהיה מקור השראה אינסופי". גם השחקנית והבמאית עינת ויצמן התפייטה: "הוא לימד אותי מהי אנושיות ומהי מחשבה הומנית... העולם בלעדיו חשוך יותר". בעיתון "הארץ" הפכו אותו לסמל האכזריות הישראלית ופעלו באופן ציבורי לשחרורו. "וליד דקה ראוי להעביר את ימיו האחרונים בחיק משפחתו" זעקו מאמרים בעיתון, "לשחרר את דקה", קרא מאמר המערכת בכבודו ובהדרו. "יש זמן שבו המדינה צריכה להראות מידה של חמלה ושל אנושיות גם לגרועים שבאויביה", הסבירו שם, מלווים את המאמר בתמונה מעוררת רחמים של אמו של דקה מלטפת את תמונתו. "צריך לכבד את רגשותיה של המשפחה השכולה, ואולם שיקוליה אינם יכולים בשום פנים ואופן להיות השיקולים היחידים. גם לדקה יש משפחה... ראוי להתחשב גם ברגשותיהם". שילוב ידיים מבהיל פעל פה לשחרור מחבל רוצח: חמאס, עיתון "הארץ" ומרצה באוניברסיטת תל אביב. דקה, אגב, לא עצר לרגע את פעילותו הטרוריסטית, דבר שלא הפריע לנשיא פרס לקצוב לו בשנת 2012 את מאסר העולם שלו נידון, במהלך שנעשה מאחורי הגב של המשפחה. בדצמבר 2016 הוא נתפס מבריח פלאפונים לתוך הכלא, ולא כדי לשחק סנייק. חוות הדעת הביטחוניות לאורך השנים הראו ש"איש הרוח" לא מנסה אפילו להסתיר את המפלצתיות שלו. אבל למרות המאמצים הכבירים - דקה לא שוחרר מהכלא, לא בעסקאות ולא בשל מחלתו הממאירה. את ההישג הזה צריך לזקוף בעיקר לזכותה של המשפחה הלוחמת של משה תמם ז"ל, שלאורך שלושה דורות לא הניחה למחבל לנוח. "אני רוצה לשבת במשפט ולראות את הרוצחים נידונים למוות", אמרה אז אמו של משה תמם, מייד אחרי שתפסו את המחבלים. הרוצחים אמנם לא נידונו למוות, כמיטב המסורת המפוקפקת בישראל, אבל את הצוואה של הסבתא מימשה הנכדה. אחייניתו של משה תמם, אורטל, רופאה ולוחמת אזרחית, אפילו לא נולדה כשדודה נרצח. היא נולדה לתוך משפחה שכולה, ובמשך חייה הבוגרים הובילה מאבק חסר פשרות נגד האוויר שנשם דקה. ארגונים אזרחיים ופעילים אזרחיים נרתמו ועמדו עם אורטל, אבל למען כולנו. עמדנו איתה ברגעים הקשים בשנת 2012 כשהממשלה כמעט שחררה את המחבלים אזרחי ישראל, ובסוף בלמנו. היינו איתה בקרב נגד תיאטרון אל־מידאן שהעלה את ההצגה המהללת את דקה, והיינו איתה גם במאי האחרון, בחום הקופח מחוץ לכותלי הכלא, מפגינים מול מפגינים עם כאפיות ודגלי אש"ף, נגד שחרורו המוקדם בגין מחלתו. בסופו של דבר, אורטל ניצחה, אנחנו ניצחנו - והוא מת בכלא. המאבק של משפחת תמם הוא לא מאבק פרטי, אלא מאבק לאומי, שאמרתו אחת: דינם של מחבלים להירקב בכלא, בלי הנחות ובלי הקלות. יו״ר ישראל שלי שרה העצני כהן הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
6 0364Loading...
24
שאלתי הערב את אלישע מדן שנפצע אנוש בקרב בעזה שאלה אחת: האם היית יוצא שוב לאותו קרב, נכנס שוב לאותו בית עם אותה מנהרה ואותו מטען שהתפוצץ? והוא ענה לי בלי להסס: "כן, הייתי חוזר לשם ונפצע, וגם חברי שנהרגו היו חוזרים לשם ונהרגים שוב, אני שלם עם זה, זו שליחותינו למען המדינה" יהודה ולד הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
5 1155Loading...
25
תראו את הילד פלא הזה> אריאל אלקין מקרית ים, רק בן 16 אבל כבר יודע מה חשוב באמת בחיים האלה. אריאל זכה במקום השלישי במירוץ פורמולה 4 שהתקיים בארה״ב. הוא עלה לפודיום עם הקסדה שלו שעליה הדביק את תמונות החטופים ובמקום להניף את הגביע שלו התעקש להרים את הקסדה. כל הכבוד לך אריאל! אנחנו גאים בך ובדור הצעיר שצומח כאן. ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
4 1753Loading...
26
בשורה של ממש: תא"ל רומן גופמן ימונה למזכיר הצבאי שלראש הממשלה. . גופמן יצא להילחם ב-7.10, נפצע באורח קשה ועבר תהליך שיקום, והוא הקצין הבכיר ביותר בצה״ל שנפצע במלחמה. במסגרת התפקיד החדש הוא יועלה לדרגת אלוף ויהיה הגב הביטחוני והאוזן הביטחונית של ראש הממשלה. גופמן הוא אדם ציוני ללא פשרות, והוא בעיקר בולדוזר אמיתי, שריונר בנשמה ולוחם אמיתי. מצדיעים לך. ישראל שלי.
3 7933Loading...
27
לידור לוי נרצח בפיגוע בגן יבנה. הוא נפצע אנוש ומת מפצעיו בבית החולים. אבל לידור ממשיך לחיות ולהחיות אנשים אחרים. איבריו נתרמו והצילו חיים. הלב שלו הושתל אצל אדם בן 63 והריאות שלו הושתלו אצל חייל מילואים בן 23 שנפצע אנושות בעזה. החייל היה מורדם ומונשם כבר שבועות ארוכים מאד, ובזכות לידור והאצילות של משפחתו, הוא קיבל בסוף השבוע שעבר חיים חדשים עם ריאות חדשות. יהי זכרו של לידור ברוך. במותו הציל חיים. ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
4 1892Loading...
28
Media files
2 8851Loading...
29
מעט מדי תשומת לב הוקדשה לפיגוע המתגלגל שהיה ביום שישי האחרון באזור דולב שבבנימין. בהמולת הפורים ותחפושות הילדים, לא הרחבנו את הדיבור והמחשבה על אירוע שהוא חסר תקדים במציאות ביהודה ושומרון. פיגוע שהתחיל כמו פיגוע "רגיל", עוד ירי ללא נפגעים, והמשיך לקרב מטורף של חמש שעות, שבו מחבל יחיד ומיומן מתעתע בכוחות צבא, בכוחות מיוחדים, בכיתת כוננות, בגמ"ר ובמסוקים של חיל האוויר. בקרב הזה נפצעו שבעה ישראלים, כולל מג"ד שנפצע קשה, ונהרג חייל דובדבן, עילי גרפינקל ז"ל. המחבל, כך גילינו, יצא חמוש ברובה עם כוונת מקצועית, הקים ארבע עמדות מבוצרות במשך הלילה שלפני הפיגוע, ובמהלך הקרב נע מעמדה לעמדה בעודו אורב בסבלנות לטרף שיעלה בכוונתו, עד שחוסל מטיל שנורה עליו ממסוק. יש סיבה למה הוא היה מיומן כל כך: עד לפני 11 שנים הוא היה חלק מהמשמר הנשיאותי של אבו מאזן, אחד ממנגנוני הביטחון הפלשתיניים. הוא אומן בירדן בידי הצבא האמריקני ולכן היה צלף מיומן כל כך. אי אז בשנת 2007 התגאה הגנרל קית' דייטון, שהיה המתאם הביטחוני של ארה"ב ברשות הפלשתינית, במשמר הנשיאותי הפלשתיני שהוא מקים ביחד עם צוות מדריכים אמריקני. "אני יכול לתת לכם התחייבות", הבטיח אז דייטון, "המשמר הנשיאותי לא יהפוך לאיום על ישראל". לדייטון, מתברר, יש במה להתגאות אחרי מופע האימים של המחבל מיום שישי. הוא אכן אימן אותם כמו שצריך ויצר צבא של טרוריסטים בפוטנציה. וכך, ממש מתחת לאף שלנו, קיבלנו הצצה כיצד עלול להיראות תרחיש של "היפוך קנים", תרחיש שבו שוטרי הרשות הפלשתינית, שמתפקדים כצבא לכל דבר, ישתמשו בנשק שלהם נגדנו. תארו לכם שהיו חמישה מחבלים כאלה ביום שישי, לא אחד, ועכשיו תארו לכם שהם משכפלים את עצמם בכמה מקומות ביהודה ושומרון ועל הקו הירוק. זה תרחיש לא מופרך בעליל, תרחיש שאליו מתכחשים בצה"ל, תרחיש שאליו מתכחש אלוף פיקוד המרכז, שעדיין מאוהב בקונספציית הפרטנר. מבחינת האלוף יהודה פוקס וגם שר הביטחון, העיקר הוא לא לדרדר את השטח לזירה שלישית, רק לא להרגיז את הלווייתן הרדום. רק שהלווייתן לא ממש רדום. השבוע הודיעו שב"כ וצה"ל כי תפסו נשק שובר שוויון שהוברח דרך ירדן לתוככי יהודה ושומרון. הנשק הזה כלל מטעני רסס, מוקשים נגד טנקים, מטולי רימונים, חומר נפץ מרסק, טילי נ"ט, רימונים, רובים ואקדחים. איראן כמובן מעורבת בהברחה, אבל צריך להבין שהשטח ביהודה ושומרון מתכונן למלחמה בזמן שאנחנו הולכים על ביצים. שיטות הטרור ביהודה ושומרון השתכללו והחריפו בחודשים האחרונים. בגזרת דולב עצמה היו בשבוע שקדם לפיגוע עשרות פיגועי אבנים ואירועי ירי ללא כל מענה מהצבא, למרות זעקות התושבים. תוסיפו את זה למטענים כלפי אוטובוסים ומכוניות של מתיישבים, פיגועים משוכללים, שכוללים חסימת כבישים בצמיגים בוערים ואז טיווח בזיקוקים או בבקבוקי תבערה, וכמובן ירי לעבר יישובים, כוחות צה"ל וצירי תנועה. הכל, אגב, בלי להסתתר. ברחבי טול כרם, ג'נין, חברון, שכם וערים נוספות, מסתובבים מחבלים חמושים לאור יום, בצעדות טרור, והם אפילו לא רעולי פנים. מחבלים דמויי נוחבות ביהודה ושומרון לא מפחדים כי אנחנו לא טורחים להפחיד אותם, אנחנו לא טורחים לבוא בחשבון עם אווירת הרצח והטרור הזו. אין פעילות מהאוויר כמעט, אין מסוקי קרב, אין טנקים אף שהמח"טים בשטח ביקשו, ואין רצון לנקות קיני טרור. שרה העצני כהן יו"ר ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
2 4791Loading...
30
Media files
1 9550Loading...
31
את עילאי הכרתי במחנה קיץ לילדים בעלי מוגבלויות, זה היה שבוע אינטנסיבי של כיף לצד אתגרים כמו החלפת טיטול והרדמת חניכים - את כל המשימות הקשות האלה הוא לקח על עצמו, עם חיוך ביישני מלא ענווה. לפני 8 חודשים הוא התגייס לאגוז, אתמול הוא נפל בעזה כשהוא בן 20. יהי זכרו ברוך. הוד בראל הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
2 3340Loading...
32
"כן ואמיץ מדי מכדי להודות שהוא מפחד ממלחמה, אבל באותה נשימה גם אמר, שהוא רוצה להיות חייל קרבי ולהגן על המדינה. אני עוד לא מעכל שיותר לא נפגש. אני הרגשתי שהבן שלי עומד למות, ובנסיעות שלי הספדתי אותו ומיד הייתי כועס על עצמי שאני עושה את זה. והנה זה קרה לי, הבן שלי איננו". ככה אביו של ריף סיפר על האדם שהיה. סמל ריף הרוש ז״ל, גיבור ישראל. תודה על האדם שהיית. ישראל שלי
1 7991Loading...
33
הזמנה לסיקור: מול מראות האנרכיה שמחזירים אותנו ל-6 באוקטובר החלטנו לצאת באמירה - אנחנו שומרות על המדינה! נשים בלבן שומרות על העצמאות ועל החוסן הלאומי: 🇮🇱 נעמוד על המשמר לפני הכנסת ונעצור בגופנו את האלימות הגואה. כאב איננו הצדקה לאלימות. לא ניתן למדינה לחזור למלחמות פנימיות. יש לנו מלחמה אחרת לנצח בה הארגונים: ישראל שלי, פורום אמהות הלוחמים, הצופות ובת חורין. לפרטים והרחבות: הדס: 050-3664670
2 9122Loading...
Photo unavailableShow in Telegram
(בתמונה: אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה, השבוע בסטנפורד).
Show all...
🤬 15 6
להכריז בכל טופס שמילאתי מה הגזע שלי (ומקפיד להצהיר שאני ״מזרח תיכוני״) הצחיקה אותי, לא קוממה אותי. ראיתי בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית את האחות האינפנטילית של תנועות ליברליות שכיבדתי. ראיתי בה בעלת ברית. זו הייתה טעות. התנועה ה״פרוגרסיבית״ אינה אנקדוטה משעשעת. השבוע נחשפתי לביטוי גרפי במיוחד לכך. במאהל ה״פרו פלסטיני״ (במרכאות כפולות, שכן חלק ניכר מיושביו לא מסוגלים להצביע על הארץ במפה, וספק אם מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג פלסטיני אחד לרפואה) שהוקם מחדש בלב הקמפוס, צולם אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה מלאה – לרבות כובע גרב שחור עם חרך לעיניים, וסרט חמאס ירוק על הראש, לצד סטודנטים שפעילים למען זכויות טרנס-סקסואלים. הברית המשונה הזו לא מצחיקה אותי. הפרוגרסיבים קוראים תיגר על הרבה יותר מאשר מדינת ישראל, או זכותם של היהודים למדינת לאום. אני לא בטוח כמה מהאנשים שמזדהים כפרוגרסיבים מחזיקים באידיאלים האלה באמת, וכמה מהם רק חוזרים עליהם שוב ושוב בקול רם, מתוך כוונה לזכות באיזה סוג של אהדה חברתית. אבל אלה מהם שמחזיקים בעמדה הזו באמת אינם מאמינים עוד בקיומה של ״אמת״, או בקיומן של עובדות. הכוונה היא לא למי שמביעים דעה לפיה קשה להגיע לחקר האמת, או חושבים שבתי המשפט אינם מצליחים תמיד לברר מה הן העובדות, או שגורסים שרעיונות שונים נתפסים באופן אחר דרך עיניים שונות. הכוונה היא למי שאומרים באופן חד משמעי שאין דבר כזה, אמת. הם לא מעוניינים להציג עובדות לתמוך בטיעונים שלהם מפני שהם לא מאמינים שיש דבר כזה עובדות, והם אומרים זאת במילים אלה ממש. הם חושבים שאסור לעשות שימוש במונח ״ג׳יהאדיסט״ מול ג׳יהאדיסטים, או לקרוא לתומכי טרור בשמם, מפני שרגשות חשובים יותר מעובדות (אם כי, כמובן, בראש ובראשונה הרגשות שלהם). הם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות למעשים, מפני שהם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות לשום דבר. על הכל ניתן לחלוק, מפני ששום דבר לא אמיתי. החיים הם מועדון דיבייט. זה לא פינוק, או לפחות לא רק פינוק: זו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו מערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית – מושגת או בלתי מושגת – כקונספט אינטלקטואלי. 4. הולכים תמיד ישר. לא כל כך חשוב מה אומרים או כותבים עליך. ההתכחשות והפניות העורף של מי שראיתי בהם חברים, או לפחות שותפים לדרך, הגיעה עם פיתוי: להוריד את הראש. אני לא מזלזל ומבין מאוד ישראלים שבחרו בכך. בשלב זה, עדיין, התביישות בישראליות, הדחקת סימנים יהודיים, ניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי – יכולים להבטיח איכות חיים סבירה גם במקומות שבהם שנאת ישראל נוכחת מאוד. אבל כשהפיתוי הוצב בפני – במידה מסוימת לפחות – ניסיתי להיזכר במה שלמדתי משני מורים בשנים האחרונות. עו״ד מומי למברגר נוהג לומר למתמחים שלו ש״הולכים תמיד ישר״. כשמקבלים החלטה בתיק – האם להגיש כתב אישום? האם לגנוז את האישומים? – הדבר היחיד שחשוב הן העובדות והדין. קל להתפתות לשקול את מה שכתבו בעיתונים. את מה שיגיד השר. את הסיכוי להתקדם במערכת. אבל שקילת שיקולים כאלה מובילה בהכרח להתברברות, לאובדן דרך. השופט ג׳ורג׳ קרא נוהג לומר למתמחים שלו ש״לא כל כך משנה מה אומרים או כותבים עליך״. העובדות חשובות יותר. לקבל החלטות נכונות זה חשוב יותר. אין סיבה ליישר קו עם הבלים, גם אם יש לזה מחיר חברתי או ציבורי כלשהו. השיעורים האלה נכונים ביחס להחלטות גדולות וחשובות בהרבה מאשר ההחלטה האישית האם להוריד את הראש או להתעקש להחצין ולהתגאות בישראליות, גם בפורומים לא נעימים. אבל הם נכונים לאין שיעור כשהמחיר הכי כבד לשלם על ללכת ישר, הוא שכמה דוקטורנטים אמריקאים יעקמו את האף. מאז אוקטובר, למדתי שאין טעם להוריד את הראש, בעוד יש ערך פנימי להחלטה ללכת תמיד ישר, לקרוא לדברים בשמם. 5. הפתרון למשבר האוניברסיטאות לא יכול להגיע מלמטה, אבל הוא יכול להיות מוצנח מלמעלה. הילדים שמפגינים בחצרות האוניברסיטאות האלה עבדו קשה מאוד כדי להתקבל להארוורד, סטנפורד, ייל וקולומביה. רובם אינם ״דור ויאטנם״, גם אם זה מה שהם מספרים לעצמם. הם המקבילה של ילדי 8200 וגלי צה״ל בישראל. הם עבדו קשה מאוד ושילמו הרבה כסף כדי להגיע לכאן, ואכפת להם מאוד מהאופן בו יסיימו את לימודיהם. יותר מכך, חשוב להם מה דמויות שהם מעריכים חושבות עליהם. נכון, אכפת להם מה החברים לספסל הלימודים חושבים. לרובם אכפת לא פחות מה נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה, ואפילו המרצה בקורס חושבים עליהם. עבור רבים מהם, יכול גל המחאות הנוכחי להיות הזדמנות חינוכית. האוניברסיטאות האמריקאיות מדגישות שוב ושוב את חשיבות חופש הביטוי בתרבות האמריקאית, את מרכזיות התיקון הראשון לחוקה שמבטיח חופש דיבור מוחלט באטמוספירה הפוליטית האמריקאית. הם לא יכולים לסתום להם את הפה. זה נכון. אבל האוניברסיטאות יכולות, ואף מחויבות, לחנך את התלמידים שלהן. הן לא צריכות ולא יכולות למנוע מהיל
Show all...
🔥 2😱 1
דים האלה לצרוח את דרישותיהם לפצוח באינתיפאדה או להחרים את ישראל. אבל הן יכולות לספר להם שהם מחזיקים בעמדות מטופשות מאוד. אם נשיאי האוניברסיטאות יפסיקו לרעוד מהצל של עצמם, הם יוכלו לספר לתלמידיהם שיש להם זכות להביע עמדות מטופשות, אבל שלצעוק אותן לא יהפוך אותן לנכונות יותר. מרצים לא יכולים לסתום לתלמידיהם את הפה, אבל הם יכולים להדגיש שמי שמביע עמדות לא מושכלות או לא מבוססות בביטחון רב הוא כישלון חינוכי. ישראלי – כך גיליתי – לא ממש יכול לשכנע את מקבילו האמריקאי שישראל אינה מבצעת רצח עם, גם אם אין ולו בדל ראיה כדי לבסס את הטיעון שמה שמתרחש בעזה הוא ג׳נוסייד. אבל אם נשיא האוניברסיטה ישיר מבט אל תלמידיו ויביע אכזבה כנה כשהם מבטאים עמדה כל כך מופרכת, משהו בחלק ניכר מהתלמידים האלה עשוי לזוז. האפקטיביות של ה״הסברה הישירה״ – מול הסטודנטים הצעירים – קיימת, אך מוגבלת מאוד וממילא גופים מאורגנים כמעט ולא יכולים לקדם אותה באופן לא-אורגני. הפתרון, לטעמי, טמון בהפעלת לחץ על הנשיאים. ויש בכך דחיפות – דור הנשיאים והמרצים הבכירים של ימינו הם עדיין אנשים מבוגרים ומיושבים, שהתחנכו בשנות ה-70 וה-80. הם זוכרים את מלחמת ששת הימים ואת יום כיפור. הם ליברלים, אבל הם ליברלים כמו ביל קלינטון. יש להם כבוד לישראל. הם לא מעלים בדעתם להיענות לדרישות ה-BDS שרבים מתלמידיהם משמיעים. בשיחות פרטיות עם ישראלים הם גם מבטאים את רגשות החיבה שלהם לישראל בנדיבות. אך רגשות הפחד שלהם מהסטודנטים האמריקאים שלהם חזקים לאין שיעור מחיבתם לסטודנטים הישראלים שלהם. הלחץ צריך להיות מופעל עליהם. אם ישתחררו מהאימה שאוחזת בהם מלהביע את דעתם, הם יכולים להציב קווי גבול, ואלה עשויים לחלחל מטה – למי שרוצים להשתתף בפסטיבלים ה״פרו-פלסטינים״, כדי לעשות רושם, אבל רוצים יותר להיות אהובים על ידי אנשים חשובים בחייהם המקצועיים. אם לא ננצל את ההזדמנות הנוכחית, נמצא את עצמנו בעוד זמן לא ארוך עומדים מול דור חדש של נשיאים ודיקנים. אין לדעת אם לאלה עוד יהיו רגשות חיוביים – מודחקים ככל שיהיו – כלפי ישראל. בתמונה: אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה, השבוע בסטנפורד. --- הצטרפו לקבוצת העדכונים של 'ישראל שלי': https://t.me/myisrael2
Show all...
ישראל שלי-my Israel

ישראל שלי היא תנועה ישראלית המקדמת אקטיביזם ציוני. בואו להיות שותפים לעשייה ולהשפעה. ⁦🇮🇱⁩⁦🇮🇱⁩

5😱 2🔥 1
יותם ברגר היה כתב בגלי צה"ל ואז ב'הארץ'. הוא עזב את העיתונות לטובת דוקטורט באחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. תקראו מה הוא כותב על הטירוף הנוכחי בארה"ב. זה טקסט חשוב מאד: חמישה שיעורים מסטנפורד, קליפורניה . שנת הלימודים האקדמית בארצות הברית הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות וכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם. לקראת טקסי הסיום הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב״אינתיפאדה גלובלית״ הם – ככלל – לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי. זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו״ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות – להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות ״הסברה״ שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק. למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ונוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה. 1. אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד – בראש ובראשונה – היהודים. השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בינלאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אינסוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו כבר בשנה שעברה אם אנחנו סובלים מאנטי-ישראליות היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברלים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם. זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, ״יהודי אזרח העולם״, כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עלי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על ישראלותי לבין דחיה. לא הייתה שאלה. בחוויה פוקחת העיניים הזו יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות. 2. אמריקה ראויה לדונלד טראמפ. חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד רק כי היא לא לגמרי דמיונית. 9 בנובמבר 2016 היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארצות הברית של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיאה הייתה בלתי נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי – מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי מוסבר. דמיוני. בלתי אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים ״הנשיא טראמפ״ הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ׳ במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח. השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד, טירוף שלא הבחנתי בו עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו. 3. התנועה הפרוגרסיבית אינה בעלת ברית פוליטית לציונים ליברלים. בשנה שעברה, התנועה הפרוגרסיבית נראתה לי כמו מרד נעורים משעשע. כן, הטקס שבו כל אחד מכריז מה המגדר שלו בתחילת השיעור היה נראה לי משונה, לא תמיד נחוץ, אבל לא מזיק. העובדה שנאלצתי
Show all...
4😱 2🔥 1
Photo unavailableShow in Telegram
👍 2
שי דוידאי הוא ד"ר למנהל עסקים יהודי־ישראלי, מרצה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק שהיה לא מוכר פה עד אתמול. מאז הטבח הוא פועל שם כדי שלא ישכחו מה קרה ב־7 באוקטובר, ולמען החטופים. בשבוע האחרון המציאות בקמפוס הידרדרה דרמטית, ועימה החריף המאבק של שי בהנהלה של אחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, שהתייצבה לצד תומכי הטרור ולא מפסיקה את מופע האימים האנטישמי, ומאפשרת לו להתקיים ואף להתעצם. הרב האורתודוקסי בקולומביה קרא בסופ"ש האחרון לסטודנטים יהודים לחזור הביתה בהקדם, ולא להגיע לקמפוס עד שהמצב ישתנה. הקריאה באה על רקע הפגנות אנטי־ישראליות תומכות חמאס שמתקיימות בקמפוס כבר תקופה, ובשבוע האחרון ביתר שאת. תומכי חמאס מתוך הקמפוס ומחוצה לו הקימו מתחם אוהלים בתוך הקמפוס, משם הם יוזמים פעולות נגד כל מה שיהודי. מפגינים הקיפו במעגל בחורה שענדה שרשרת עם תליון מגן דוד, איימו עליה ודחקו אותה החוצה. ״תחזרו לפולין, תחזרו לבלארוס", צועקים מפגינים עטויי כאפיות, לרוב גם רעולי פנים, שמכריזים "אנחנו חמאס". הם מניפים שלטים עם תמונות מחבלים, דגלי אש"ף, ושלטים שמכוונים לעבר מפגינים מעטים שמעזים להניף דגלי ישראל - "המטרה הבאה של אל־קסאם". "חמאס, חמאס, תעשה אותנו גאים, תשרוף את תל אביב עד היסוד", הם צועקים, וכמו עדר של זומבים קוראים להפוך את האינתיפאדה לגלובלית. אתם יודעים מה זה אומר, נכון? "אני סטודנטית בקולומביה", כתבה בחורה בשם סתיו ושיתפה את שעובר עליה. "אתמול הסתכלתי לאנטישמיות בפנים. ארבעת הימים האחרונים היו גל ענק של אנטישמיות... אבל הדבר המפחיד יותר מסטודנטים שמזדהים עם חמאס, שמאיימים לשרוף אותי ואת משפחתי, הוא השתיקה וההסכמה של הרוב. רוב האוניברסיטה מאחוריהם, רוב התקשורת מצדדת... היהודים לא יכולים להפנות מבט ממה שקורה, אבל השאר יכולים - והם בוחרים להפנות לנו גב ולא לראות. זה מפחיד יותר מהכל". אוניברסיטת קולומביה היא המקרה החמור ביותר עד כה, אבל היא לא לבד. גם באוניברסיטת ייל, עוד אחת מהמובילות בארה"ב, המון אדם השפיל בצהלות יהודי שהלך בקמפוס ומנע ממנו להיכנס, וגם שם הקימו מחנה אוהלים תומך חמאס. באוניברסיטת ברקלי, מעוז אנטי־ישראלי ותיק, תוקפים פיזית סטודנטים יהודים כבר חודשים, וצועקים "אינתיפאדה, מהפכה, זה הפתרון היחיד". באוניברסיטאות נוספות מקימים תומכי חמאס מאהלים והממשל הפדרלי שותק. הנשיא ביידן שיגר גינוי רפה לפני כמה ימים, וגם זה רק מפני שנשאל על כך. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה קורה לו היו הפגנות אנטי להט"ב בקמפוסים? או נניח, הפגנות גזעניות נגד שחורים? כולם היו עדיין שותקים? אלה לא הפגנות בעד "פלשתין". אלה הפגנות אלימות תומכות טרור וחמאס, תומכות טבח 7 באוקטובר, מלוות בשנאת יהודים הכי בסיסית. שי דוידאי עצמו הוא לא תומך ממשלה או איש ימין חלילה. לפני המבול הוא היה קול בולט נגד הרפורמה המשפטית, כולל בארה"ב. אבל אנחנו בעולם שאחרי, ובעולם הזה שי לוחם את המלחמה של העם היהודי שם באמריקה. זו לא מלחמה פרטית שלו, זו מלחמה לאומית, והוא נמצא שם על תקן רובין הוד היהודי. ההנהלה של קולומביה חסמה את שי דוידאי. הוא היום לא יכול לנוע בקמפוס האוניברסיטה, רק להיכנס לפקולטה הספציפית שלו. בסוף שנות ה־30 באירופה מנעו הנאצים בגופם כניסת יהודים לאוניברסיטאות. היום זה קורה בצבע, לא בשחור־לבן, ובניו יורק, לא בגרמניה. הציבור בישראל עמוק בחיים עצמם: במלחמה, בחטופים ובשכול, אבל כדאי שנדע מה עובר על אחינו מעבר לים. נכיר ונושיט יד ולב. שרה העצני כהן יו״ר ישראל שלי הצטרפו לקבוצת העדכונים- https://t.me/myisrael2
Show all...
ישראל שלי-my Israel

ישראל שלי היא תנועה ישראלית המקדמת אקטיביזם ציוני. בואו להיות שותפים לעשייה ולהשפעה. ⁦🇮🇱⁩⁦🇮🇱⁩

👍 10😱 3😢 2
Photo unavailableShow in Telegram
עידו אביב וקאלקידן מהרי נפלו בקרב במרכז רצועת עזה במהלך החג. שניהם מילואימניקים שעזבו הכל ויצאו להגן על הבית. יהי זכרם ברוך. ישראל שלי.
Show all...
😢 47👎 7🔥 3 1
Photo unavailableShow in Telegram
אתמול בלילה מחבלים ירו צרורות ממקלעים לעבר בת חפר, מרכז הארץ. הפעם בנס זה נגמר בשלום. . טול כרם שורצת במחבלים שמסתובבים עם נשקים לאור יום ללא פחד. טול כרם יושבת על עורק התחבורה הראשי שלנו- כביש 6. טול כרם היא פצצה מתקתקת. צאו מהקונספציה, הטרור הפלסטיני לא עצר בשביעי לאוקטובר. ישראל שלי
Show all...
👍 30🔥 5🤬 3👎 2 1
מחנה נור א-שמס נמצא בטול כרם. טול כרם נמצאת כמה דקות מכפר יונה. זה מה שקרה הערב בנור א-שמס: עשרות מחבלים חמושים (מכלל הפלגים חמאס/ג'יהאד איסלאמי/חללי אל-אקצא), חלקם עם פנים גלויות לחלוטין, בטקס הנצחה לזכרם של המחוסלים במהלך המבצע של צה"ל במחנה בשבוע שעבר. איך מדינת ישראל מאפשרת לזה לקרות? למה אף כלי טיס לא פועל מול מקבץ המחבלים הזה? הקונספציה לא נגמרה. היא חיה, קיימת, ובועטת. ישראל שלי
Show all...
Photo unavailableShow in Telegram
סאלם אלכרישאת נפל בשבת. סאלם, בן 42 מהיישוב אבו רובייעה, היה גשש מילואים. הוא לחם לצד לוחמי גדוד נצח יהודה, בפעילות מבצעית במרחב בית חאנון בצפון הרצועה. צלף של חמאס ירה לעבר סאלם ופגע בו באורח אנוש. הוא פונה לבית החולים ושם נקבע מותו. סאלם הובא למנוחות היום בצהריים. יהי זכרו ברוך. ישראל שלי
Show all...
😢 35👍 7🔥 6🤬 3