המנורה - אוהדי בית"ר ירושלים

🎙פודקאסט🎙 אלמוג כהן: "אליפות זה למכור חלומות, רוצה את בית"ר בצמרת" תומר חבז וגידי ליפקין מארחים לפרק מיוחד את המנהל המקצועי של הצהובים שחורים על ההחלטה להגיע לקבוצה מהבירה, ההתלבטות מול ההצעה ממכבי ת"א, הנבואה שהגשימה את עצמה עם ברק יצחקי, מדוע נכנס לתפקיד כבר במהלך העונה ולא חיכה לעונה הבאה ואף פירט על התהליכים שעברו דור מיכה ומיירון ג'ורג. וגם: עתידו של ירדן שועה. האזנה נעימה. האזינו: יוטיוב ספוטיפיי 💢 רוצים עדכונים נוספים לפני כולם💢 הצטרפו לאימפריה הבית"רית בטלגרם: https://t.me/HaMenorahBeitar

יוצא דופן: שועה והנס הרפואי בשיחה מעצימה מאת: אסי ממן (#ספורט_וואן)

❗עדכון❗ הלוחם שהוגדר כנס רפואי פוגש את ירדן שועה פרויקט אוהד לנצח: אחרי שנכנס לרצועת עזה, דביר פישר ספג פגיעה בצווארו מצלף - ושרד. צפו בו פוגש את השחקן האהוב עליו, ירדן שועה מבית"ר ירושלים מאת: אסי ממן (#ספורט_וואן) בימים אלה מסתובבים בינינו לא מעט גיבורים. לפני קצת פחות משנה, דביר פישר השתחרר משירות צבאי בצנחנים וחגג את הזכייה של בית"ר ירושלים בגביע המדינה. באותם ימים הוא הרגיש שהוא מוכן לטרוף את העולם ויצא לטיול הגדול אחרי צבא. ב-7 באוקטובר הוא היה בטיול. רק למחרת שמע שפרצה מלחמה - ומיד חזר לארץ מנפאל כדי להצטרף לצוות שלו ולהילחם ברצועת עזה. במהלך הפעילות, נפגע מכדור של מחבל שצלף בצווארו, אך למרבה המזל הכדור יצא מהצד השני ולא נגרם לו כל נזק. דביר ניצל בנס. כעת, הוא פעיל בעמותת "אחים לחיים" ומנחה פודקאסט בו הוא מארח ניצולים מהמלחמה. לרגל יום העצמאות, בפרויקט אוהד לנצח ב-ONE אוהד בית"ר ירושלים דביר פישר פגש את ירדן שועה, השחקן האהוב עליו, שהפתיע אותו עם צעיף מיוחד לגיבורים שהצילו את המדינה. צפו במפגש בין השניים. "החיים שלי הפכו לסרט, אני במסע שלא נגמר, באמת", אמר דביר פישר בשיחה עם כוכב בית"ר. "כשהייתי בטיול, גיליתי דרך חבר שפרצה מלחמה, התקשרתי למשפחה שלי מהר ושאלתי 'כמה זה רציני?', אמרו לי 'רציני'. שאלתי 'מה, כמו יום כיפור?', אמרו לי 'כן'. מיד חזרתי לארץ, לא יכולתי להשאיר את הצוות שלי לבד. מה שקרה לנו זה כמו השואה ואני צאצא לניצולי שואה, אז הלכתי להילחם ברוע הזה. תוך יום התגייסתי והצטרפתי לצוות שלי". דביר סיפר על הפציעה ממנה שרד באורח פלא: "נכנסנו לבית חאנון בתחילת התמרון, אחרי תשעה ימים, בדרך להתקפה, באמצע דילוג בין בתים שמענו צרור שנורה עלינו, הרגשתי מכה חזקה שבאה משום מקום, איבדתי הכרה, התעוררתי, הרופא הרדים אותי, ואז התעוררתי בבית חולים וראיתי את כל המשפחה שלי שאמרו לי: 'היה לך נס, זה סיכוי של אחד למיליארד'". ירדן שועה הגיב: "כל הכבוד לך על מה שעשית. בזכותך אני יכול לשחק כדורגל. אני מאחל לך רק בריאות. לפעמים במשחק אני רואה איזה דגל של אדם שנרצח או פצועים שמגיעים אלינו אחרי שאנחנו מנצחים, ואז אני רואה את הטוב שעשינו בקבוצה. החיוך שעולה להם על הפנים - זה עולם ומלואו. אני 'רק משחק כדורגל', אבל זה מדהים איך שכולם רואים את הכדורגל. אם אני מספק להם טיפת חיוך במגרש? בעיניי, זה מטורף". פישר עוד מתכנן להשלים את הטיול הגדול שלו ובינתיים הוא עוזר לפצועים אחרים: "אחרי הפציעה הייתי תקוע בבית, אז התחלתי להקליט פודקאסט. אני מראיין עוד פצועים מהמלחמה, בגוף ובנפש, כל מי שצריך להקשיב להם ולהבין מה הם עברו. יש טלטלה רגשית מאוד קשה למי שנפצעו כמוני. בית"ר ירושלים גם עוזרת לי לשמור על השפיות, כי גם אם העולם יתפוצץ, עדיין יש משחק - וזו רוטינה כזאת שעוזרת לכולנו". לסיום דביר ביקש מירדן: "אני רוצה לדעת איך אתה עושה את הסלטה" - והשחקן הפתיע אותו בתשובתו. צפו במפגש המיוחד ביניהם, שהצליח להעלות חיוך בימים כל כך מורכבים וקשים במדינה. 💢 רוצים עדכונים נוספים לפני כולם💢 הצטרפו לאימפריה הבית"רית בטלגרם: https://t.me/HaMenorahBeitar

◼️ תזכורת ◼️ ספירת העומר ספרת?? כנס לערוץ שלנו ותברך עכשיו👇 @Counting_of_the_Omer מוזמנים להצטרף אלינו ונזכיר לכם בעז"ה כל יום לברך🙏😍 מומלץ לא להשתיק את הערוץ‼️

העצב עדיין כאן, אבל נניף את דגלנו בגאווה. אנחנו גם כאן, לתמיד. עם ישראל חי🇮🇱

הלוחם שהכין פלייליסט ללוויה שלו: סיפורו הייחודי של אמיר לביא ז"ל אמיר לביא בן ה-19 נהרג ב-7 לאוקטובר בקרב על מוצב סופה. ילד ה"גם וגם" ששילב בין מוזיקה ואמנות ליציע המזרחי בטדי, שמע זוהר ארגוב וגם מטאל וניגן בגיטרה, צייר, חלם להיות מקעקע, ביקש דגל של בית"ר ירושלים למסע הכומתה וחלם רק לעשות טוב בצניעות בכל דרך אפשרית מאת: אופיר סער (#וואלה_ספורט) כשכותבים על הנופלים במלחמות תמיד ישנה תחושה כי הטובים ביותר שלנו קיפחו את חייהם, אך ישנם רגעים בהם אתה מבין הרבה יותר כמה יוצאי דופן היו הדמויות שנתנו את חייהם למעננו. סמל אמיר לביא ז"ל הוא אחד מהם. הנער מעין כרם נפל ב-7 לאוקטובר בקרב על מוצב סופה בדרום. לביא, לוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, נפל באותו בוקר ארור לאחר שיותר מ-80 מחבלים חדרו למוצב כשהוא וחבריו נלחמו בקרב עיקש והירואי, שבסופו עלה לו בחייו. כשמדברים עם אימו של אמיר, רחל, מבינים עד כמה הוא היה מיוחד: "הוא תמיד היה ילד של גם וגם. הוא היה זה שיושב ביציע המזרחי ומצד שני תלמיד מצטיין, חנון, מצייר להנאתו, מנגן בגיטרה, מוזיקלי בנשמתו. אנחנו לא משפחה ספורטיבית, הוא לא מהילדים ששיחקו כדורגל בילדות, הוא משום מקום בכיתה י' התחבר לבית"ר, ברמת אלה שחוזרים בתשובה והופכים להיות ברסלבים, אצלו זה היה ישירות ליציע המזרחי". "לא סתם הגדרתי אותו גם וגם", המשיכה רחל. "הוא היה פייטר, משהו שמאוד בלט בצבא, הוא היה ביצועיסט ויחד עם זאת רגיש ועם לב רחב, היה שומע זוהר ארגוב וגם מטאל, עדין נפש והומני, מחפש הרמוניה בכל דבר, שואל שאלות, סקרן, חוקר ועושה את כל זה מתוך משמעות. הוא היה אדם של אנשים, יש לו חברים בכמות לא שיגרתית, מאות, עשינו פסטיבל לזכרו והגיעו מעל 2,500 איש, אנשים שהוא דיבר איתם אפילו משפט אך הצליח לייצר חיבור וקשר". כשמנסים להכיר את אמיר לביא מדרך החיים שלו, הוא מאוד מזכיר ירושלמי אחר, אחד בשם עידן עמדי. האם לא מופתעת: "ממש. הוא היה חולה על עידן עמדי, הוא ניגן את המוזיקה שלו, מאוד רצינו שעידן יגיע לפסטיבל שלו אך זה לא התאפשר, אולי בפעם הבאה. הוא היה מלח הארץ, ציוני, בכל יום ראשון היינו לוקחים אותו לשאטל בטדי ולפני שהלך הוא היה אומר "מאמו, זאת זכות גדולה". הוא אהב את הארץ, את העם, בשנה האחרונה עם כל ההפגנות והקרע ליבו נשבר, היה מאוד קשה לו לראות את זה. הוא היה ילד לתפארת, הייתה לי זכות להיות אמא שלו, 'חלום ליל קיץ' הילד הזה, אמא שלי אמרה לי השבוע 'נתנו לך מתנה, תגידי תודה על הזמן שהיה לך איתו'". כשלביא התגייס, היה לו אפשרויות לפנות למכינות, או לגל"צ, אבל הוא אמר התעקש ואמר "עם פרופיל 97 אני רוצה ללכת לגדודים, הם עושים את העבודה הכי חשובה". היו לו חלומות לאחרי הצבא, הוא רצה לראות עולם, להיות מקעקע, להתעסק באמנות ובמוזיקה. קצת לפני שנשם את נשימתו האחרונה הספיק לומר לחבריו "איזה זין שלא נספיק לראות עולם". הוא שירת שנה ושלושה חודשים עד שנפל, חודשיים לפני ה-7 לאוקטובר הוא היה בקו בחווארה, קו קשוח תחת לא מעט פיגועים. כשהוא היה שם הוא גם הבין כמה הכל נזיל ויכול להתהפך בשניה, והכין את פלייליסט הלוויה שלו וביקש שאם יקרה הגרוע מכל ישמיעו אותו בשבעה. האם מספרת כי "זה היה פלייליסט גאוני, בועט וציני עם שירים שאהב, שירים מיוחדים שהושמעו בלופ. בגיל 13 הוא כבר ידע את כל סיפור חייו של ג'וני קאש, זה היה הדבר האהוב עליו, זה ילד עם עומק ואינטיליגנציה רגשית אחרת. היה שיר אחד עצוב בכל הפלייליסט, של עידן עמדי, 'נגמר', כל שאר השירים היו באנרגיות אחרות". האם מספרת על החיבור לבית"ר: "הוא היה אוהד שיושב ביציע המזרחי עם כפכפי אדידס ומשקה אנרגיה, עם כל הקלישאות יחד עם זה שהוא היה ילד חנון, תלמיד מצטיין, אמרנו לו 'מה נסגר? איך הגעת ליציע המזרחי חמוד שלי? אתה רואה ברבי' וזה מה שהיה מיוחד בילד הגם וגם. בעלי הלך עם הסבא והסבתא לטקס הזיכרון שבית"ר ערכה לזכר אוהדים שנפלו, הוא אמר שזאת משפחה, אנשים עם נשמה, שזה היה מאוד מכובד, מאוד מרשים ומאוד מגוון בנוף שרואים שם. הוא נורא התרגש לשמוע את נועם אח של טל (מפקדו של אמיר שנפל איתו בקרב) מדבר, הוא חזר מאוד מוצף. זה חלק מאמיר שהוא מאוד אהב, את החדר שלו עם הדגלים והצעיפים של בית"ר לצד יצירות אמנות כאלה ואחרות". האם הופתעה לשמוע שבית"ר תקים אנדרטה בבית וגן לזכר האוהדים שנפלו בקרב, וסיפרה: "הגעתי בפעם הראשונה לבית וגן בתחילת 2022 לפני מסע הכומתה של אמיר. הוא רצה שאני אביא לו דגל שהוא יוכל לעשות איתו את המסע. הוא שכח לארוז אותו, וביקש שאלך לשם ואקנה לו. הבאתי לו את זה והוא סיים עם זה את הקילומטר האחרון, הוא הצטלם גם עם הצעיף במסע".

ב-7 לאוקטובר החיים של משפחת לביא השתנו לנצח. האם מספרת: "אנחנו היינו אמורים ללכת לבקר אותו באותו יום במוצב, להביא לו אוכל. הייתי שם רק פעם אחת קודם לכן, כשהורדתי אותו ביום שני אחרי סוכות, הוא קיבל עוד יום צ'ופר להישאר בבית והחזרתי אותו ואת המפקד למוצב. באותה שבת ביקשו שנביא אוכל לחג, ואז ב-06:30 בבוקר הוא שלח לי הודעה "אל תבואי", שאלתי למה והוא ענה: 'יש פצמ"רים, כולנו בסדר אבל הדרך לא נראית לי בטוחה'. לא הייתי ערה באותה שעה, אבל יש לאמיר את הצלצול שלו שהוא שולח הודעה, וכשהוא שולח אנחנו קופצים. כתבתי לו 'תשמרו על עצמכם', אמרתי לעצמי 'טוב, הם יירו מרגמות חזרה לעזה ואחרי כמה שעות חזל"ש'". "ב-07:06 בבוקר הוא כבר שלח לי הודעה קולית: 'מאמו אני אוהב אותך, תקשיבי רגע, חטפתי כדור, אין ח"ע, אין מי שיחלץ אותי, אני אוהב אותך מאמו' ומשם נעלמו עקבותיו. בהודעה הקולית שומעים הרבה רעש, אני עדיין לא מצליחה לפענח אותה, אני לא מפנימה, אני מעירה את אלעד בעלי ואומרת לו תקשיב רגע להודעה הזאת, אלעד מקשיב, מתרומם מהמיטה כאילו הכיש אותו נחש ואומר: 'אלהים ישמור'. הוא מנסה להתקשר למפקדים והם לא עונים, אנחנו פותחים טלוויזיה ואנחנו רואים את הטנדרים הלבנים בשדרות, אני אומרת לו 'בוא ניסע לסורוקה'. אנחנו נוסעים, מגיעים ב-9:00, מחכים עד 22:00 בלילה, מקבלים את החברים שלו שמגיעים דרך המנחת ואמיר לא מגיע, העובדת הסוציאלית שולחת אותנו הביתה ואומרת לנו שמהמוצב שלו כבר לא יגיעו לפה, שהם יודיעו לנו אם יהיה שינוי". בשלב הזה ההורים מוטרדים אך יש תקוה. חושבים על האפשרות שאולי פונה למקום אחר, אולי הוא מתחבא, אולי חטוף. זה לא מחזיק יממה. "ביום ראשון הגיע אליי ולבעלי במקביל סרטון מהטלגרם שלא משאיר לספקות", מספרת רחל. "סרטון שמפורסם על ידי הנוחב'ה ואנחנו מבינים שהוא לא בין החיים. אנחנו רואים שהוא לא חי, שהם מצלמים רק את הגופות. לאמיר יש אחות מקסימה, תמר, בת 15, אנחנו מסבירים לה ואומרים לה שאנחנו עכשיו צריכים לוודא שהוא כאן ולא נחטף. זה היה שבר מאוד גדול לכל המשפחה, הקרובה והמורחבת. בשני בלילה קיבלנו את ההודעה המרה". אמיר היה עם המחלקה שלו בעמדת המרגמות בנגמ"שים, ב"כוננות עם שחר". כשנשמע צבע אדום מפקד הסיירת התחיל לתת להם נ"צ לאן לירות. הם ירו 27 מרגמות עד שהחלו ליפול עליהם כטב"מים, רחפנים מתאבדים, הם היו חייבים לברוח מהנגמ"שים בשל החומר נפץ, ומצאו את עצמם בהיתקלות ממרחק אפס מול כמות אדירה של מחבלים. אמיר ירה וחטף כדור ברגל, עוד חברים שלו וגם אחד המפקדים נפצעו כבר בתחילת ההיתקלות הזאת והכח קיבל פקודה להיכנס חזרה למוצב ולמרחב המוגן שבחדר האוכל. ואז הכח התפצל, כשאמיר ושני חברים מהצוות הלכו לחדר הכי קרוב עם הפצועים קשה מאוד, והשאר המשיכו למרחב המוגן. לאחר מכן יצאו שני חובשים וחייל מהסיירת לעברם לתת טיפול, אבל המחבלים הגיעו לחדר ובסביבות השעה 7:40 וטבחו בכולם. "היינו שם אחרי כך", משחזרת רחל. "הדבר שהכי הולך איתי זה שאני מבינה לאיזה חדר אמיר נכנס ומה המרחק שלו מחדר האוכל והמרחב המוגן. זה 20 מטר. במשך חודשים הסתובבתי עם לחישה שכל הזמן מהדהדת לי בראש - 'רוץ, זה עוד 20 מטר, מה נכנסת לחדר הזה?', הרי כל מי שהגיע לחדר האוכל פרט לאחד שרד. אבל אף פעם לא אדע מה עבר עליו. הוא נכנס לחדר עם עוד שלושה שהיו פצועים מאוד קשה. טל לוי, המפקד שלו שגם הוא אוהד בית"ר והם גם קבורים אחד ליד השני, הגיע לאותו החדר ואיך שהגיע הוא קרס מפצעיו ונפטר. אמיר מאוד אהב את טל, הוא מת ליד אמיר כשאמיר פצוע, זה משפיע, אמיר לא היה עוזב אותו, אין מצב שהוא היה רץ לחדר האוכל ועוזב חברים, גם לא גופה של חבר. יש דברים שלעולם לא נדע אותם עד הסוף". מאז המשפחה מנסה להנציח את אמיר בכל דרך אפשרית, ומגשימה את צוואתו לעולם. "עשינו פסטיבל ענק לאמיר, כל כך הרבה אנשים התנדבו ותרמו, כל כך הרבה גופים וחברות, יש כאן הרבה טוב וזה משאיר זיק של תקוה שיכול להיות פה טוב. הקמנו את עמותת אמי"ר על שמו (אמנות, מוזיקה, יצירה ורוח) ואת אתר האינטרנט. הוא האמין שעשיית הטוב לא צריכה לבוא עם רעש וצלצולים, זה לראות אם יש מישהו לרגע בודד ואני יכול להחליף איתו מילה, זה מתוך המשכורת הצבאית העלובה לעשות הוראת קבע לעזר מציון,לא צריך לצאת מגדרך כמו טווס ולספר על מה שעשית, פשוט לעשות טוב ואנחנו הולכים לאורו בעמותה שהקמנו, וכל ההכנסות מהפסטיבל הולכות לטובת תכנית מסע שחרור שמטפל בחיילים עם פוסט טראומה, נוער בסיכון ובכל מקום שניתן".

עדן היקר נרצח במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר. בערב ההנצחה עלתה ורה, אימו, לשיחה על ההתמודדות עם השכול והבחירה בחיים. מעוררת השראה #צהובשחורלנצח

"אימא סרגה לחמי את הכובע שביקש. הוא לא זכה לחבוש אותו" אודי רובוביץ', אחד הסמלים הגדולים של בית"ר ירושלים, נזכר בבן דודו חמי, שנפל במלחמת השחרור לאחר קרב נועז: "הוא ביקש מאימא שלי לסרוג לו כובע גרב שיגן עליו מהקור. הנפילה שלו מנעה את מילוי הבקשה. הסיפור שלו מלווה אותי מגיל 3" מאת: אשר גולדברג (#וואלה_ספורט) אודי רובוביץ' הוא אחד מהסמלים הגדולים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים. את הקריירה בת 13 השנים שלו, בין 1960 ל-1973, העביר רק בקבוצה מהבירה. לא רבים יודעים שב-1948, כשהיה בן 3 בלבד, נפל בן דודו חיים, חמי, בקרבות על העיר במלחמת השחרור. חמי רובוביץ' נולד באוגוסט 1929 בירושלים למשה ושושנה. הוא למד בבית הספר 'תחכמוני'. אביו משה עבד באגד והיה ממייסדי החברה. בגיל 10 שנים הלך משה לעולמו. בגיל 15, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר המקצועי עמל, חמי החל לעבוד באגד ירושלים במטרה לעזור לאימו בעול הפרנסה. הוא היה ספורטאי מצטיין, אבל מלחמת העצמאות עצרה עבורו כל פעילות ספורטיבית בכדורגל וכדורסל. חמי התגייס לשרת בחטיבת ירושלים, לעזור במלחמה ובמטרה להקים מדינה יהודית. במהלך המלחמה הוא ביצע יחד עם יחידתו פעולות קרביות באזור ירושלים. ב-18 במרץ 1948 נשלח עם חבריו ללוות שיירה מהרטוב לירושלים. השיירה הותקפה ממארב של יותר מ-500 מערביי הסביבה. התנהל קרב גבורה מפואר עד הכדור האחרון במשך שעות ארוכות של מעטים מול רבים. חיים נפגע ונפל. תחילה הובא לקבורה בבית הקברות בסנהדריה ירושלים, והועבר ב-13 בספטמבר 1951 למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הרצל ירושלים. אודי רובוביץ' משחזר: "הייתי תינוק כשבן הדוד נפל חלל. מותו של חמי ליווה שנים את משפחת רובוביץ', עלם חמודות שלא הפסיקו לדבר עליו. אמא שלי רבקה סיפרה כי חיים ביקש ממנה לסרוג עבורו כובע גרב, כמנהג הימים ההם בקור הירושלמי. אמא שלי סרגה באהבה את כובע הגרב, אבל נפילתו בקרב מנעה את מילוי בקשתו שהכובע יהיה על ראשו. בימי העצמאות היה קשה למשפחתו ולכולנו, כשחגגו את יום העצמאות המשפחה חיה את אסון נפילתו של חיים לאורך השנים. סיפור קרב הגבורה מול מאות הערבים מלווה את המשפחה". אחיו של חמי, מאיר רובוביץ', קשור לספורט בירושלים. "מאיר היה ממיסדי קבוצת הכדורסל האגדית של מכבי ירושלים והיה שחקן בולט לצידם של שמות נוסטלגיים כמו תנורי, טאוויל, האחים שרם ואברהם הופמן", מספר אודי, "מאיר היה בילדותי אליל הכדורסל שלי, לא החמצתי כמעט משחקי כדורסל של מכבי ירושלים". מאיר קרא לבנו על שם אחיו. "הבן נקרא חיים, זיכרון מהאח שנפל בדרך לירושלים. חיים היה קצין מצטיין בשריון, אוהד של בית"ר ירושלים ובהמשך מבכירי השב"כ. הוא נפטר לפני זמן לא רב בגיל 63". יש במשפחה סיפור נוסף על בן דוד נוסף, אלכסנדר חיים רובוביץ'. "אלכסנדר חיים נולד אף הוא בשנת 1929 בירושלים למשפחה לאומית מאנשי לח"י. במאי 1947 יצא ללא ידיעת הוריו להדביק כרוזי לח"י בשכונת רחביה. נתפס ע"י קציני בולשת בריטים, הוכנס למכונית וגופתו לא נמצאה עד היום. גם האירוע הזה ליווה שנים את המשפחה. השנים חולפות, אני לא שוכח את הסיפורים והזיכרונות ומעביר אותם לילדיי ולמשפחה. לעולם לא נשכח אותם".