סיון רהב מאיר

פרשת השבוע, "כי תבוא", מתארת את טקס הביכורים. החקלאי יוצא לשדה, רואה את הפרי הראשון שהבשיל, ובמקום לקחת ביס - הוא מקדש את הרגע: הוא שם את הפרי בטנא, עולה איתו לירושלים בתהלוכה גדולה וחגיגית, ונותן לו משמעות מיוחדת - הוא מחבר אותו אל הקודש ואל הסיפור הנצחי של עם ישראל. הבעל שם טוב הקדוש, מייסד תנועת החסידות, הסביר שהמצווה הזו היא חלק מתפיסת עולם שלמה: כל ההתחלות, הרגעים הראשונים, הביכורים שבחיינו – צריכים לקבל כך יחס מיוחד ותשומת לב רבה. הם נותנים את הכיוון למה שיבוא אחריהם, הם הקטר. וחשוב לשים לב אליהם ולקחת אותם לכיוון הנכון. הוא ביקש למשל שנתייחס אל ה"ביכורים" שבכל יום, אל הדקות הראשונות אחרי שהתעוררנו, וקבע: "יש לשים לב ל'ראשית' של היום: מחשבה ראשונה, דיבור ראשון, מעשה ראשון". האם אנחנו קמים עם מחשבה אופטימית או פסימית? מה הדיבור, המשפט הראשון שיוצא לנו מהפה, תלונה או משהו חיובי? ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים, האם זה מעשה שימשוך אחריו את כל המעשים לכיוון טוב? "טקס הביכורים" הוא לא היסטוריה רחוקה, הוא מתקיים בחיינו שוב ושוב, גם הבוקר. צריך רק לשים לב. והנה עוד כיוון - מה עם ה"ביכורים" של השנה? ראש השנה? מה נעשה, איך נתנהג, בימים שהם ראשית השנה? הרי הראש משפיע על כל השנה כולה, ועכשיו זה הזמן לבנות ולהתכונן, לימים הקדושים האלה שלפנינו. יום טוב, שנה טובה.