משה פייגלין Moshe Feiglin

השבוע לפני שתים-עשרה שנה, נתנאל עראמי הי"ד, אב צעיר שכל חטאו היה עמל כפיו בארצו, השתלשל בחבל סנפלינג מגורד שחקים בפתח תקווה - ויד זדונית ושפלה חתכה את החבל והשליכה אותו אל מותו מגובה של 14 קומות. אני מכיר את התחום הזה מקרוב. בצעירותי עבדתי בעצמי בסנפלינג. ידעתי מיד, ללא צל של ספק: כבלים כאלה אינם נקרעים מעצמם ובימי עבודתי כח"כ, נלחמתי לצד משפחתו לחקר האמת ולהכרה בהם כמשפחת נפגעי טרור. הממסד הישראלי, כהרגלו, בחר לטייח. השב"כ והמשטרה מיהרו להוציא צווי איסור פרסום דרקוניים, השתיקו, מרחו, וניסו להציג את הזוועה כעוד "תאונת עבודה". הייתי צריך לנצל את חסינותי הפרלמנטרית, להפר את צו איסור הפרסום בקולי קולות מעל כל במה, ולהילחם מלחמת חורמה כדי להכריח אותם להודות באמת הפשוטה והכואבת: זה היה פיגוע לאומני. אלמלא הצעקה הזו, אפילו את ההכרה הבסיסית במשפחה כנפגעי פעולות איבה הממסד היה גוזל מהם בקהות חושים מקוממת. והנה, עברו 12 שנה. ההכרה ניתנה - אך הצדק נרמס עד עפר. שלושה חשודים ערבים, בעלי תעודת זהות כחולה שעבדו עמו באתר, נעצרו ושוחררו במהירות לחופשי. שום "חקירת צורך", שום הפעלת לחץ, שום הפיכת שולחנות. כשמערכת הביטחון רוצה לפענח פרשה - היא יודעת להפעיל את כל כובד משקלה, לחדור לכל פינה ולמצות את הדין עד תום. אך כשמדובר ברצח של פועל יהודי בידי אויב מבית, בלב הארץ? שם החקירה מתמוססת. שם המוטיבציה נעלמת. שם המערכת כולה מגמגמת, הופכת לרפה ואימפוטנטית. אם הודיתם רשמית שמדובר בפיגוע לאומני - היכן הרוצחים? האמת מחרידה וצורבת: הרוצח של נתנאל מתהלך חופשי. הוא קונה איתכם בסופר, בונה לכם את הבתים, מטייל עם ילדיו באותם גני שעשועים - וצוחק על הריבונות המזויפת שלנו. זו איננה רק רשלנות חקירתית; זוהי פשיטת רגל תודעתית של ממסד מרוקן מזהות, שאיבד את חוש הצדק הטבעי, את הגאווה הלאומית ואת ההבנה הפשוטה שדם יהודי אינו הפקר. והמקרה של נתנאל עראמי איננו אירוע בודד. הוא התמצית של המציאות שבה אנו כלואים עד היום הזה ממש. אותו עיוורון מרצון, אותה נכות מוסרית שמפחדת להצביע על האויב, אותה פחדנות שמנהלת את הטרור במקום להכריע אותו - היא בדיוק אותה מחלה שאנו פוגשים בכל חזית: מול מחבלי חמאס שמעיזים להרים ראש, מול תפיסות ביטחוניות רקובות של "הכלה" ו"הסדרה", ומול אובדן המשילות המוחלט בלב הארץ. שורש הבעיה אינו מחסור באמצעים טכנולוגיים או בכוח אש; שורש הבעיה הוא אובדן צדקת הדרך. מדינה שמחקה את זהותה היהודית אינה מסוגלת להגן על אזרחיה, כי אין לה עוד את האומץ המוסרי להבדיל בין אוהב לאויב. הגיע הזמן להתפכח. הגיע הזמן לקום על נפשנו, לנער מעלינו את תרבות הגמגום והחולשה, ולהעמיד מנהיגות של אמונה, עוצמה וריבונות בלתי מתפשרת - שתשיב לכל אויבינו את היראה, ותבהיר אחת ולתמיד לעולם כולו: דם יהודי לעולם לא יהיה עוד הפקר.