צביקה מור

טראמפ נתן לנו הכי הרבה מכל נשיא אמריקאי כפי שפירט היטב שלמה פילבר בפוסט מסוף השבוע ועל כך אנו מודים לו. ואחרי שכתבנו את זה העיסוק במה וכמה נתנו לנו, שם אותנו עמוק במקום של נתמכים, נצרכים ופושטי יד. מצד שני, אי אפשר לתקן תלות רחבה ביותר של 58 שנה (מאז 1968 שניקסון מכר לנו פאנטומים) ב3 שנים בלבד. מצד שלישי, לא נסכים שאיראן תמשיך לנהל את יחסי החוץ של לבנון מעל הראש שלנו ועל חשבוננו. חגיגות יום הולדת 80 לטראמפ בצל החתימה על מזכר ההבנות הן הסיפור כולו. יום הולדת ב60 מיליון דולר תוך כדי מלחמה עם איראן - הוא חוסר הבנה של הסיפור מול השיעים, גם אם יום ההולדת הוא סצנה כוחנית ענקית של קרבות MMA - קרב גלדיאטורים נוסח 2026. כי בתרבות הנוכחית באמריקה, מלחמה וקרבות הן נושאים לסרטים, להצגות ולא למלחמה של ממש ובמיוחד כשהיא מוצדקת וגובה מחירים. טראמפ הגיש את חולשתו וחולשת מדינתו לאיראנים על מגש של כסף. בסוף מעניין אותם בידור וחיי לילה. זו הטרגדיה של המדינות המערביות המפונקות שלעולם לא תוכלנה לנצח מעצמות ברבריות שאצלן אין ערך לחיי אדם אך יש להן חוסן רחב לירידה דרסטית באיכות החיים. הן גם יודעות שארה"ב לא תעז להביא את אזרחי איראן לחרפת רעב כדי לשבור את המשטר סופית ובכך לתת רווחה לעולם כולו. נכון לעכשיו זה לא כוחות. איראן חזקה מארה"ב ללא ספק. מדוע? כי איראן באה עם דגל הג'יהאד וארה"ב באה עם דגל "חיה ותן לחיות". אזרחי איראן מוקרבים למהפכה, כשעתיד אזרחי ארה"ב מוקרב לעוד גלון דלק במחיר הגון. עם דגל כזה אי אפשר לפתח חוסן מול פגיעה כלכלית אפילו זמנית ומול אובדן חיילים במלחמה שאין צודקת ממנה. ונקווה שכל זה רק תרגיל ומשיכת זמן עד לבחירות האמצע בארה"ב ועוד נופתע בגדול.