אוי דוידוביץ'

מונדיאל הוא הסיפור שאתם מספרים לעצמכם. מונדיאל הוא החווייה שאתם חוויתם במו עיניכם. מונדיאל הוא הזיכרון הפרטי שלכם. המונדיאל הוא לא של פיפ"א ולא של טראמפ. המונדיאל הוא של פלה ודייגו, של מסי ורונאלדו. המונדיאל הוא שלכם - ואיש לא ייקח את זה מכם. שבוע בדיוק לפתיחת גביע העולם 2026 - חשוב לזכור איך בכל העוצמה והגודל, נותרה בסוף המהות הפשוטה והטהורה של האהבה למשחק. כתבת וידיאו מבית ספורט1 ערך: אלעד שמשוביץ

לא, התשובה היא לא. בקסטריט בויז לא עומדים להוציא אלבום נוסף, לא צריך להאכיל את הטמגוצ'י שלכם, לא תצטרכו ללבוש ג'ינס בגזרת התחת, לא תוכלו לצפות ב"כדור פורח" בקיץ הקרוב, גם לא ייצא אוסף חדש של "היטמן". אהוד ברק לא ינצח בבחירות, ביל קלינטון לא יתקשר לברך אותו, מנצ'סטר יונייטד לא תניף את הצ'מפיונס בשבת הקרובה, לא תרוצו מחר בבוקר למוסף הספורט של "ידיעות" או של "מעריב". לא, לא תתלהבו בטלפון הנייד שנפתח לכם עם ספיקר, גם לא מעוד להיט קולנועי בכיכובו של וויל סמית'. לא תחכו בכיליון עיניים לעונה הבאה של "חברים", גם לא תקבלו בראש מההורים שהקלטתם את "הפריצה לאלקטרז" על הקלטת וידיאו של התכנית האחרונה של "פספוסים". כל אלה לא יקרו. אבל דבר אחד כן יקרה שוב - הניקס בגמר. 27 שנה אחרי הפעם האחרונה, כשעוד היו טלפונים ציבוריים ברחוב כשהיה צריך לחייג גוביינא כדי להתקשר בדחיפות להורים, והגארדן היה המקום הכי רועש, ניו יורק ניקס שוב בגמר ה-NBA. קשה לראות את זה מסתיים עם תואר, לא מול האלופה הנוכחית אוקלהומה סיטי ת'אנדר וגם לא מול סן אנטוניו (כמו ב-99) והמפלצת וומבי, אבל דבר אחד יהיה בטוח - הגארדן יחזור להיות המקום הכי רועש בעולם

התגובה הראשונה עם הזימון של ניימאר לנבחרת ברזיל, היא "מה?!". אבל החלו לצוף הסרטונים. אצל ניימאר, אצל ברזילאים, בשלל מקומות ברחבי הברזיל. ואז הבנתי למה הוא זומן. וזו לא שאלה של נכון או לא - זו כמעט שאלה של הכרח. על זה, ןדברים רבים נוספים, דיברנו בפרק החדש של לא כוחות https://Lokohot.com

תפתחו מנגלים! אני לא אובייקטיבי, וגם קצת משוחד, אבל יש מצב שמדובר באחד הפרקים הטובים אי פעם של "לא כוחות". למה? כי סיפרנו סיפורים מאחורי הקלעים של ישיבה ממושכת לצד יורם ארבל, ועל השידור האיקוני שלו ב-1986. כי הרחבנו על משחק העונה בליגת העל, אבל בעיקר על האגו הפגוע של כמה קבוצות - בייחוד הפועל ת"א - שיכול עוד לשחק תפקיד משמעותי במאבק האליפות הצמוד הזה. כי דיברנו על לאמין יאמל. על הכעס שיש כלפיו, אבל בעיקר על הדאגה שצריכה לעלות מהמהלך שלו, ואיך זה אמור - אם בכלל - להשפיע על אהדת הכדורגל שלנו. כי סיפרנו על האישה שרצה כנראה יותר מדי, אבל עשתה היסטוריה. כי סיפרנו את הסיפור ההיסטורי לראיון האיקוני ביותר בתולדות ליגת העל שלנו, ממש לפני 13 שנה, כשאבי לוזון קרא לכולם לפתוח מנגלים. וכי כמו שני האנשים הבוגרים שאנחנו, עשינו תחרות שכיבות סמיכה. בלייב. מול המצלמה (אז שווה גם לצפות ביוטיוב) https://Lokohot.com

לי הרברט לא חלם. הנגר מצפון לסטר שנכנס לדוכן ההימורים של "וויליאם היל" בקיץ 2015, לא באמת חלם שה-5 פאונד שהימר על לסטר כאלופת הפרמייר ליג של עונת 15/16, יתפסו. בכל זאת, היחס היה הכי גבוה בתולדות הליגה עם 5000 ל-1. באותה מידה הוא יכול היה לשים 5 פאונד שירד שלג באמצע יולי בלונדון, או לחשוב שאלביס בעצם חי ותכף יצוץ איפשהו, והיחס שהיה מקבל היה זהה. הוא לא חלם שזה יהפוך למציאות. יחס כזה לא מתרחש במציאות. קלאודיו ראניירי לא חלם שדווקא לסטר היא זו שתציל לו את הקריירה. אחרי שקראו לו "הלוזר", אחרי שהפסיד עם נבחרת יוון לאיי פארו ופוטר, ראניירי כבר היה בטוח ש"עבר זמנו". הוא לא חלם שמינוי פתאומי בגלל שערורייה פנימית במועדון, תהפוך אותו לאגדת כדורגל, בדרך הכי מתוקה וחביבה שיש. ג'יימי וארדי בכלל לא חלם להיות כדורגלן, לא כל שכן להיות "ג'יימי וארדי". הוא שיחק סתם בשביל הכיף בימי שישי עבור 30 פאונד. כשהוא שיחק בליגה השמינית בגיל עשרים וארבע, הוא לא האמין שיום יבוא והוא יהיה במקום ה-8 בבחירה לשחקן השנה בעולם. הוא לא חלם לרגע להפוך להיות נער פוסטר של הסינדרלה הגדולה אי פעם. אנגולו קאנטה בכלל לא חלם שיצליח לשבור את החומה. או במקרה שלו, לקפוץ מעל לחומה. כשאקדמיות רבות דחו אותו, כשהוא היה בליגה ה-8 בצרפת בגיל 20, זה בכלל לא עבר לו בחלומות שהוא יהפוך לאחד הקשרים האחוריים הגדולים בכל הזמנים. גם החיוך הרחב והתמים שלו לא הסגיר שזה עומד לקרות. מארק אולברייטון לא חלם שיהפוך להיות לשחקן משמעותי בקבוצה אלופה, רגע אחרי שקבוצת נעוריו, אסטון וילה, זרקה אותו. דני דרינקווטר לא חלם שהגאולה שלו תגיע דווקא מלסטר ודרכה ייבחר לנבחרת העונה, אחרי שבמשך שנים אלכס פרגוסון לא העניק לו שום הזדמנות במנצ'סטר יונייטד. ווס מורגן, הבלם האיטי והכבד מהליגה השנייה והשלישית, לא חלם בכלל להיות קפטן ומנהיג של קבוצה אלופה. והדוגמאות בקבוצה, עוד רבות. אוהדי כדורגל ברחבי העולם לא חלמו שדבר כזה אפשרי. לא במציאות הנוכחית, לא בעידן המודרני של הכסף הגדול, לא בליגה של 38 מחזורים ובוודאי לא בליגה עשירה כמו הפרמייר ליג. זה לא נראה הגיוני, זה לא נראה אפשרי, זה אפילו לא נראה חלומי. סתם בדיוני. איש לא חלם שקבוצה ממרכז אנגליה, מהמקומות הכי "אנגליים" ושורשיים, תחגוג את האליפות שלה עם שירת אופרה בלתי נשכחת של אנדראה בוצ'לי הענק, ששר בקול שרק מלאכים יכולים לשיר. מלאכים שמופיעים בחלומות. וגם אני לא חלמתי. לא הייתי חולם שאירוע ספורטיבי רחוק מכאן, ישפיע עליי כל כך הרבה. כאוהד ספורט, אבל בעיקר כאיש תקשורת. כמישהו שבחר אחרי אותו מקרה, להתמקד בסיפור סיפורים. לא חלמתי שהאירוע הבודד הזה, על שלל היבטיו, שחקניו וסיפוריו, יצליח להיות הדבר המשמעותי ביותר בדרך בה בחרתי ללכת. האליפות של לסטר סיטי היא הדבר הכי מופלא ומופרך כנראה בספורט המודרני הפופולרי מכיוון שהיא אפילו לא בגדר של חלום. לפחות לא חלום שחולמים עליו, אלא אגדה שמספרים – ואיש לא מאמין שהיא אמיתית. אבל היא אמיתית. ובסוף השבוע הזה (2 מאי) מציינים עשור בדיוק לאליפות ההיסטורית ההיא. עשור לרגע בו לי הרברט נכנס בחזרה לדוכן ההימורים של "וויליאם היל", הניח את הטופס ששמר עוד מהקיץ על הדלפק ושאל – "אפשר בבקשה את ה-25 אלף פאונד שלי". במהלך הימים הקרובים, אעלה כאן מספר סיפורים מאותה אליפות. של השחקנים והמאמן, של כל היופי מסביב. גם פרק חדש של "בשירות פוד מלכותו" מחכה לכם להאזנה, אם תרצו להעמיק בסיפור הגדול אי פעם.

דניאל פרץ כבר הבין: אם זה בין הקורות או בחיים, אם זה במציאות או בחלום - אם זה זה, זה זה. כתבת וידיאו מבית ספורט1 על ההשפעה של השוער הישראלי בקבוצתו החדשה, ולקראת חצי גמר הגביע האנגלי באצטדיון וומבלי (19:00, ספורט1), מול מנצ'סטר סיטי והחיה הכי מפחידה בטבע. ערך עם כפפות: יבין רובינשטיין

הבוקר הזה היה הרבה יותר מרק כדורסל. או מרק ספורט. הרבה יותר מ-41 נקודות וכמעט טריפל דאבל, הרבה יותר מניצחון על יריבה קשה, הרבה יותר מהעפלה לפלייאוף כזה או אחר. לפחות עבורי, וייתכן גם עבור רבים אחרים, הבוקר הזה היה משהו אחר. גדול יותר. לבן האמצעי שלי דור. דור בן 9. את דור אני מאוד מאוד אוהב. דור ילד מתוק וחכם ורגיש, אבל אבא שלו עד היום נכשל. אבא שלו לא הצליח, עדיין, להכניס בו בצורה מלאה ושלמה את חיידק הספורט (טוב, זה לא ממש עוזר כשאבא שלו לא נמצא בערבים בבית...). בשנתיים האחרונות דור נכנס לעולם הכדורסל, אבל יותר בצד שמשחק ומתאמן. הוא אוהב את זה. הוא נהנה. זה עושה לו טוב. אבל הוא עוד לא כל כך בצד שמתעניין וצופה ועוקב ושואל. הוא עדיין לא בשלב של לנתח את הפיק אנד רול של שארלוט הורנטס, או להבין מי באמת יותר גדול - קובי או לברון (אתם יודעים מי). אבל העונה משהו קרה. למשהו הזה קוראים דני אבדיה. ובכל בוקר של משחק, במקום לנדנד אותו שיקום ולהמתין בסבלנות עד שיתארגן - אני פשוט אומר "דור, יש משחק של דני", ותוך 3.3 שניות הוא כבר ישוב על הספה עם הטלוויזיה דלוקה. גם הבוקר זה קרה, כמובן. הוא ראה את כל המחצית השנייה (ויתרתי לו, שלא יהיה עייף). והרי בבקרים אבא כן בבית, אז אפשר לשאול שאלות ולשמוע תשובות, להתעניין, לחקור ולהתעמק. הוא חכם ומתוק, אבל אני מניח שהוא לא הבין לגמרי הכל. עדיין לא. בטח לא את המשמעות ההיסטורית עבור כדורסלן ישראלי וספורטאי ישראלי. את המשמעות להישג הזה עבור כל כך הרבה ישראלים. אבל אני כן יודע דבר אחד בוודאות: בעוד 20 או 30 שנה, כשהחיידק כבר ייכנס לו לתוך הוורידים, שהוא יהיה עמוק בתוך הזה - כי אין ברירה אחרת בבית דוידוביץ' - הוא יוכל להיזכר בערגה עם חברים שלו, ולהגיד: "וואי, איזה מזל שאבא שלי העיר אותי למשחק ההוא עם ה41 נקודות והעלייה לפלייאוף של אבדיה, איזה אירוע היסטורי זה היה". על הבוקר המרגש הזה - ברמה המקצועית, הלאומית והאישית - הרחבתי בשני פודקאסטים הבוקר. הפוד המצולם שלנו ל"לא כוחות", על דני, אתלטיקו, הפועל ת"א סל, חוקי המונדיאל וראיין גיגס. והיוזמה החדשה של "עושים NBA" עם פרקים יומיים במהלך הפלייאוף, למי שרוצה להתעמק קצת יותר בצד המקצועי של הלילה האחרון. האזנה נעימה. והכל טוב דור, לא צריך להגיד תודה. אבא נהנה לראות איתך את המשחק. וכן - לברון יותר גדול

הרשו לי לספר לכם על יוזמה חדשה של עושים נבא - פרקים יומיים במהלך הפלייאוף (רק ביוטיוב). ופרק ראשון חלומי, היסטורי, היסטרי האזנה וצפייה מהנה https://youtu.be/N0DQSLJ_rgI

לתכנית המלאה, עם שעה שלמה של סיפורים, קטעי ארכיון וגם הפתעה גדולה ליורם ארבל: https://www.kan.org.il/content/kan/kan-actual/p-11602/1026538/

מוזמנים מיד לחדשות הלילה, עם היסטוריית השידור הישראלי

פרק חדש של לא כוחות! על חגיגות יום הולדת, על ניחושים למונדיאל, חזרת הליגה, דניאל פרץ, משבר גיל ה40 ורגע האושר הטהור ביותר חג שמח https://Lokohot.com

סיקס-סבן למונדיאל! בעוד 67 יום בדיוק ייפתח גביע העולם 2026. אם בא לכם להתכונן בצורה הטובה ביותר לטורניר, או סתם להתרפק על רגעי העבר הגדולים כשהמונדיאל עוד היה "קטן" - הספר כעת במבצע של 67 ש"ח בלבד! מהיד של מראדונה עד "הקה מירה בובו" של מסי, מהדמעות של פלה עד הדמעות של כריסטיאנו, מהקאמבק של רונאלדו ועד ההתרסקות של דייגו, מהריקודים של רוז'ה מילה ועד החגיגה של בבטו. 50 הרגעים הגדולים ביותר בתולדות המונדיאל. https://www.davidovitchtop50.co.il/

‏חנן עדני, היו"ר המיתולוגי של הפועל מרמורק, הלך לעולמו. לפני עשור בדיוק, אחרי שעזב את הקבוצה ונוצר סכסוך גדול עם האוהדים, ראיינתי אותו. סיום הראיון היה הכי יצירתי שיכולתי לחלום עליו

מי שמכיר אותי יודע שאני מרבה לדבר בפודקאסטים, מרבה להתארח בפודקאסטים, ובאופן כללי מרבה לדבר ולבלבל ת'שכל... אבל כאן היה משהו שונה. אורי לוי(באבאגול) וההסכת המעולה שלו "שער", יצר פיסת אומנות של פודקאסט. יש פה סיפור, יש פה התחלה, יש אמצע וסוף, יש מסגרת ויש רגש. כל משפט ומשפט נבחר בקפידה ובתכנון מדויק. היה לי העונג להתארח בפודקאסט על סיפורו ההיסטורי של דייויד בקהאם - שכה יקר ללבי - ותפקידו ההיסטורי החשוב במונדיאל הקרוב. האזנה נעימה https://www.kan.org.il/content/kan/podcasts/p-8143/1009799/

החיים הם מורכבים, אבל מספרים הם מוחלטים. ובאופן מתמטי, מספרי ובלתי מורכב בעליל – באם אדביו רשם הלילה היסטוריה. עם 83 נקודות בניצחון של מיאמי על וושינגטון 129:150, הוא עקף את משחק 81 הנק' המפורסם של קובי בראיינט בדרך לכמות הנקודות השנייה הכי גבוהה למשחק בודד – אחרי ה-100 של ווילט צ'מברליין – וחשוב מכך: הכי הרבה בעידן המודרני. באופן מתמטי, זו הייתה יוצאת דופן, עם נתונים ומספרים כמעט בלתי נתפסים. אדביו באמת היה לוהט והציג את משחקו הטוב בקריירה. 31 נק' ברבע הראשון (הכי הרבה לסנטר ברבע אחד), 42 נק' במחצית הראשונה, 62 נק' אחרי שלושה רבעים – שיא נק' למשחק בהיסטוריה של מיאמי היט (נקודה יותר מלברון ג'יימס). אבל כאמור – החיים מורכבים, והמורכבות הזו מקשה להסתכל רק על המספרים. כי במורכבות של החיים, אי אפשר שלא להתעכב על מה שאירע הלילה, מול מי זה אירע הלילה ואיך זה אירע הלילה. זה קרה מול וושינגטון, מהקבוצות הגרועות בליגה שחוץ מלבוא ולומר – 'אנחנו רוצים להפסיד' – עושה כמעט הכל שזה יקרה, בשביל קדושת "הטנקינג" הנודע לשמצה ואפשרות לבחירת דראפט גבוהה בעונה הבאה. זה קורה זמן רב, זה קרה גם הלילה. זה קרה בצורה מרשימה הרבה פחות מהמשחק ההוא של קובי מול טורונטו (ומי שמכיר אותי לאורך השנים, יודע שאני לאו דווקא מחסידיו הנאמנים של בראיינט). כאן המשחק נגמר כבר במחצית, שם הלייקרס היו בפיגור של 14 נק'. כאן כמות לא קטנה של הנקודות הייתה בשביל השיא, שם כמעט כל הנקודות היו בשביל המשחק. כאן הוא הלך לקו 43 פעמים, שם קובי הלך רק 20. וזה קרה עם רבע אחרון שהשאיר טעם רע ומשחק שהפך לסוג של קרקס לא שגרתי, כולל כמות עבירות בלתי רגילה ומשחק שהתמקד בנושא אחד בלבד. זה היה הזוי לראות את שחקני מיאמי עושים עבירות רק כדי לעצור את הזמן, או מחטיאים עונשין כדי שבאם אולי ייקח את הריבאונד. לפחות על פי סיפורי האגדה ממשחק 100 הנקודות המפורסם של צ'מברליין וכיצד התנהל שם הרבע האחרון – נדמה שקיבלנו גרסה מודרנית, והפעם עם וידיאו. וכן, בחיים המורכבים של אוהדי הליגה, מאוד קשה הידיעה וההבנה שבסגנון המשחק שהתפתח בתקופה הזו, ובתנאים שנוצרו לקראת סיום העונה הסדירה – ניתן לראות הישג כל כך מהולל ומושר כמו 81 הנק' של קובי בראיינט, "מתפרק" על ידי שחקן ששני המשחקים הטובים ביותר שלו בקריירה עד הלילה, לא הגיעו במצטבר ביחד ל83 נק'. אבל בקרב הזה בין מספרים לבין החיים, בין ההחלטיות לבין המורכבות, בין הכישרון וההישג של באם לפרספקטיבה המלאה של המשחק - לרוב התוצאה הסופית גוברת. לאחר המשחק ובימים הקרובים, זה הזמן לניתוחים מורכבים וטקסטים מסויגים. אבל בעוד כמה שנים, כמעט כל זה יישכח. בעוד כמה שנים, יישאר החיוך הענק של אמו של באם, זו שגידלה אותו בטריילר קטן בשכונה קשה וראתה לנגד עיניה את בנה נכנס להיסטוריה. בעוד כמה שנים יישאר רק המספר – 83. כמות הנקודות השנייה הכי גבוהה בהיסטוריה. עד שמישהו יגיע ל-84.