עידית בר - אסלאם וערבית עם עידית

סליחה. הנה הגירסה עם הכתוביות בעברית. לא הייתי מרוכזת. זה מה שקורה אחרי שנתקעתי אמש באמצע כביש אי שם בגולן בחושך בלי GPS בדרך להרצאה במרום גולן... מלחיץ

שלמה מנצור שנחטף לעזה שרד את הפרעות בעיראק כילד קטן, אבל לא שרד את השבעה באוקטובר. שלמה נולד בבגדד שבעיראק בשנת 1938. כשהיה בן שלוש בלבד, חווה את פרעות הפרהוד בשנת 1941, שבהן נרצחו יהודים, נפצעו מאות ורכוש יהודי נבזז. אלה היו אירועים שהותירו צלקת עמוקה בקהילה היהודית בעיראק. בשנת 1951 עלה שלמה לישראל והיה ממייסדי קיבוץ כיסופים שבעוטף עזה. שם בנה את ביתו, הקים משפחה וחי במשך עשרות שנים. בבוקר 7 באוקטובר 2023 נחטף מביתו בקיבוץ כיסופים לרצועת עזה, כשהוא בן 85. בהמשך נקבע כי נרצח בשבי חמאס. פגשתי את הדסה, אחותו של שלמה מנצור בתערוכה במודיעין וניצלתי את ההזדמנות לשאול את קוראיי בערבית בשם איזו דת מותר לרצוח אדם מבוגר בגיל של שלמה רק כי הוא יהודי. מה אתם חושבים שהם ענו לי? #השכונה_שלנו

https://www.instagram.com/reel/DeL3gX6KULo/?stkn=MTRmemZqamE5b2hkdg== עלי שעבאן היקר פונה מכל הלב לילדי עזה שיבחרו בחיים ולא במוות שיבחרו בידע ובהשכלה ולא בטרור. פרגנו לו🙏

קיאנוש רמזאני, הקריקטוריסט והאומן האיראני הגולה מצייר את הקריקטורה החזקה הזאת וכותב: שלוש שנים לאחר הפוגרום ב-7 באוקטובר, העיוורון הזה מרצון והצביעות המוסרית הזו הם מזעזעים. אלה שמתיימרים להגן על זכויות האדם עוצמים עיניים, ומאפשרים לסולידריות להיטרף על ידי השנאה הטהורה ליהודים. מה תגידו עליו?

מוזמנים לצפות, להגיב ולשתף גם מהיוטיוב: https://youtube.com/shorts/mtlQga_9hZ4?feature=share

שבעה באוקטובר! לפעמים לא מספיק לדעת ערבית כדי להבין את האויב. פסוק אחד מהקוראן, שחמאס השתמש בו לפני 7 באוקטובר, מראה למה צריך להבין גם את העולם שמאחורי המילים. וכשמבינים את ההקשר שלו אז המשפט "היכנסו בשער" נשמע אחרת לגמרי. #השכונה_שלנו

מלחמה אחת, שני סיפורים. אנחנו קוראים לה מלחמת יום הכיפורים. הם קוראים לה نصر أكتوبر – נַצְר אכתובר - "ניצחון אוקטובר". היום, 6 באוקטובר, לפני 53 שנים, פרצה המלחמה שאנחנו זוכרים כאחת הטראומות הגדולות בתולדות ישראל. אבל במצרים מספרים את אותו יום בצורה אחרת לגמרי. הסיפור המצרי מתמקד ברגע אחד מכונן: היום שבו הצליח הצבא המצרי להפתיע את ישראל ולצלוח את תעלת סואץ. הצליחה נקראת בערבית - العبور, אלעֻבּוּר. הצליחה של התעלה ופריצת קו בר לב, קו הביצורים הישראלי שנתפס בישראל כמכשול שקשה מאוד לפרוץ, הפכו לסמל של המלחמה כולה בזיכרון המצרי. וזה לא משנה שאחר כך צה"ל התאושש, עבר למתקפת נגד, צלח בעצמו את תעלת סואץ מערבה וכיתר את הארמייה השלישית של מצרים. כי מבחינת הנרטיב המצרי, הסיפור החשוב כבר התרחש: מצרים הצליחה למחוק במידה רבה את תחושת ההשפלה של תבוסת 1967 ולהחזיר לעצמה את תחושת הכבוד הלאומי. استعادة الكرامة والأرض – אִסְתִעַאדַת אלכַּרַאמה ואלאַרְד - "השבת הכבוד והאדמה". וזה בדיוק מה שרואים בקריקטורה הזאת שפורסמה בעיתון המצרי "אליום אלסאבע" (اليوم السابع) : החיילים המצרים חוצים את תעלת סואץ, כשדגל מצרים מתנוסס בראשם. אבל שימו לב לפרט מעניין בקריקטורה: העמודים שעליהם נשען הגשר יוצרים את המספר 1973 – שנת המלחמה. זה כאילו הזיכרון של שנת 1973 הוא עצמו הגשר שעליו ממשיך לצעוד הסיפור הלאומי המצרי. 53 שנים חלפו, אבל במצרים 6 באוקטובר עדיין נחשב לאירוע מכונן בזיכרון הלאומי. וזו אולי הנקודה החשובה ביותר: כשאנחנו מנסים להבין את השכנים שלנו, לא מספיק לדעת מה קרה בשדה הקרב. צריך להבין גם איזה חלק מהמלחמה הם בחרו לזכור, ואיזה סיפור הם מספרים עליו לדור הבא. מחר, יום רביעי, אהיה בספרייה במרום גולן עם ההרצאה "קריקטורות מעצבות תודעת ניצחון", ושם נראה, בין היתר, איך קריקטורות לוקחות אירוע היסטורי מורכב והופכות אותו לסיפור לאומי ברור של ניצחון. אז מי בעצם מנצח במלחמה: מי שניצח בשדה הקרב, או מי שהצליח לקבע את סיפור הניצחון בתודעה? #השכונה_שלנו

פסטיבל מבול אלאקצא? לא בעזה ולא ברמאללה. זה קורה בירדן. הכרזה הזו מזמינה לאירוע שייערך בעיר א-רסיפה (الرصيفة), בירדן תחת הכותרת "مهرجان الطوفان"- מהרג'אן א-טופאן -  "פסטיבל המבול". והתאריך שמופיע עליה הוא כנראה לא מקרי: 7 באוקטובר (הם התבלבלו השנה. אנחנו עדיין ב- 2026) על הכרזה מופיעים יחד דגלי ירדן, כיפת הסלע בירושלים ודמויות עטופות בכאפייה. בתוכנית: הרצאה, שירה, שירים וגם קטע המוקדש לאסיר משוחרר. האירוע מאורגן על ידי סניף א-רסיפה של חזב אלאומה (حزب الأمة), מפלגה ירדנית. רגע, בירדן חוגגים את טבח 7 באוקטובר? בישראל אנחנו נוטים להסתכל על ירדן בעיקר דרך ארמון המלוכה, הסכם השלום והתיאום הביטחוני. אלא שמתחת לרמת היחסים בין המדינות מתקיימת זירה ציבורית אחרת לגמרי, שבה הסוגייה הפלסטינית, ירושלים ומסגד אלאקצא ממשיכים להיות מוקדי הזדהות חזקים מאוד. וזו בדיוק המורכבות הירדנית שכדאי לישראלים להכיר: השלום עם ישראל מתקיים ברמת המדינה, אבל הוא לא בהכרח מספר לנו מה קורה ברחוב הירדני.... #השכונה_שלנו

לא קל, אבל חובה לצפות. יגאל הכט, הבמאי של "The Killing Roads", העלה מחדש את הסרט התיעודי העוצמתי שלו על 7 באוקטובר, לאחר שהסרט הוסר. יגאל השקיע בסרט הזה מכספו, מהלב ומהנשמה, ובחר להפיץ אותו בחינם מתוך הבנה עד כמה חשוב שהסיפור הזה יגיע לכמה שיותר אנשים. בבקשה שתפו אותו והקדישו זמן לצפות בו, במיוחד עכשיו, כשאנחנו מתקרבים ל-7 באוקטובר, ויש מי שזקוקים לתזכורת למה שקרה באותו יום. כאן: https://www.youtube.com/watch?v=ib3lBe7dEl0

צניעות נוסח איראן "נרביץ לה, אבל בעדינות. יעני ח'פיף." כן, זה אמיתי. את זה אמר מוחמד מרנדי, פרופסור באוניברסיטת טהראן ופרשן שמופיע לא מעט בתקשורת המערבית. הוא ניסה להסביר את העונש שהוטל על הזמרת האיראנית פראסטו אחמדי.   בדצמבר 2024 פראסטו אחמדי העזה להופיע ולשיר בלי חיג'אב, ובשמלה שלא בדיוק תואמת את קוד הלבוש של הרפובליקה האסלאמית.   והעונש שהוטל עליה עכשיו?  74 מלקות, איסור לעסוק בפעילות אומנותית במשך שנתיים ואיסור לצאת מאיראן. והעבירה? פגיעה ב"צניעות הציבורית". אלא שמרנדי ביקש להרגיע את הקהל המערבי. לדבריו, לא צריך לדמיין הצלפות קשות. מדובר, פחות או יותר, ב- 74 מכות "קלילות", כאלה שלא אמורות להשאיר צלקות. אבל כאן הסיפור נעשה הרבה יותר מעניין. כמה חודשים קודם לכן, בעצרת של תומכי הרפובליקה האסלאמית בטהראן, הוקרן על מסך ענק סרטון של הזמרת הלבנונית ג'וליה בוטרוס. גם היא שרה בלי חיג'אב. גם היא זמרת סולנית. וגם היא מופיעה בפני קהל מעורב של נשים וגברים. אז למה ג'וליה בוטרוס יכולה להפוך לגיבורה על מסך ענק בטהראן, בעוד שפראסטו אחמדי האיראנית נענשת? כי ג'וליה בוטרוס מזוהה במשך שנים עם "ציר ההתנגדות" ועם מסרים שהמשטר האיראני אוהב לקדם. אז, מה זה אומר על "כללי הצניעות" של הרפובליקה האסלאמית של איראן? #השכונה_שלנו

אני עדיין מזועזעת ממה שקורה בצרפת תראו את האלימות😱

כדי שלא נשכח את הפנים שמאחורי המספרים של הנרצחים. לקראת 7 באוקטובר, תמונותיהם של קורבנות הטבח מוקרנות על מסך ענק בטיימס סקוור בניו יורק. בתוך ההמון, האורות והפרסומות של אחד המקומות העמוסים בעולם, מופיעות בזו אחר זו הפנים של מי שחייהם נגדעו באותו יום שחור. כמעט שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר 2023. ככל שהזמן חולף, הזיכרון עלול להפוך לתאריך, למספר, לעוד אירוע בלוח השנה. אבל מאחורי המספר 1,200 היו בני אדם. פנים. שמות. משפחות. חיים שלמים. לקראת 7 באוקטובר, נזכור אותם. כדי שלא יהפכו רק למספר. 🇮🇱 ואני כמובן אזכיר גם לעוקבים הערבים שלי בטוויטר...

צרפת בוערת שוב. הפעם זה התחיל מכיתות מתפוררות ומכיסאות חסרים, ונגמר גם בדגלי פלסטין. בסן דני אין מספיק מורים, אין מספיק כיסאות, ובחלק מבתי הספר התנאים קשים. משם התפשטה המחאה ליותר מאלף תיכונים ברחבי צרפת: בריקדות, פחים בוערים, עימותים ויותר מ-5,000 עצורים. הדרישה המקורית ברורה: יותר תקציבים ותנאים נורמליים לחינוך. אבל בתוך המחאה כבר מופיעים גם דגלי פלסטין, והממשלה טוענת שגורמים פוליטיים רדיקליים מנסים להשתלט עליה. וכאן, כמזרחנית, זה כבר מעניין אותי הרבה מעבר למצב הכיסאות בכיתה. זו לא מחאה אסלאמית. אבל היא נוגעת בשאלה שצרפת מתחמקת ממנה כבר שנים: מה נשאר מ"חירות, שוויון, אחווה" כשחלק מהדור הצעיר אמנם מחזיק בדרכון צרפתי, אבל מזדהה עם מאבקים וזהויות שנמצאים הרחק מעבר לצרפת? אמג'ד טהא מאיחוד האמירויות ניסח זאת בחריפות: "מה שקורה בצרפת הוא תוצאה של דור של סטודנטים וצעירים שאיבד את תחושת הזהות שלו. יש להם דרכון צרפתי, ובאותה נשימה הם מניפים דגלי חמאס. אלה אותם אנשים שחגגו את 7 באוקטובר. במקום להיאבק באנטישמיות, מקרון היה עסוק בלהסביר לעולם שאין אנשי חמאס בגדה המערבית. הוא היה עסוק בלהיות פלסטיני יותר מהפלסטינים, בזמן שצרפת הייתה זקוקה לכך שיהיה קודם כול צרפתי. הוא הציע פתרונות לעזה, לאיראן ולשאר העולם, אבל מה עם פריז? איך אפשר לצפות מאיתנו לרצות לבקר בצרפת, כאשר אזרחי צרפת עצמם כבר אינם מרגישים בטוחים בה? ביזה, סמים, סטודנטים שאיבדו כיוון ורשתות של האחים המוסלמים בפריז. צרפת צריכה להגן על כל מה שהפך אותה למדינה נערצת ברחבי העולם: חירות, שוויון, אחווה, ערכי הנאורות, אמנות, ספרות, תרבות, אומץ אינטלקטואלי, החילוניות הרפובליקנית והנחישות להגן על הציוויליזציה הצרפתית." אז איך מחאה על תנאי הלימוד הופכת למחאה עם דגלי פלסטין?🤔 #השכונה_שלנו שבוע טוב ומבורך❤️

שמרו על עצמכם❤️

קריאה לפני השינה...😴 מכירים את עבד אלבארי עטוואן? לא הפסדתם הרבה... הוא עיתונאי ופרשן "פלסטיני"- בריטי שחי בלונדון וחובב תיאוריות קונספירציה... ו..כן הוא גם ממש שונא אותנו, כלומר את ישראל. היום הוא פרסם מאמר "מלומד" ובו 11 ראיות לכך שישראל פיברקה את אירוע חטיפת המטוס של פליי דובאי. הוא טוען שזו היתה הצגה של המוסד הישראלי. אז החלטתי לרסק לו את ה"ראיות" אחת אחת ועוד בערבית כדי שקהל הקוראים שלו גם יוכל לקרוא (יש לו יותר משני מיליון עוקבים בטוויטר...) הנה מה שכתבתי. תהנו. בעיקר מהסרקזם בסוף. זה ארוך אבל שווה: https://x.com/bararit/status/2105712663083045203?s=20 (יש תרגום מובנה של הערבית לעברית - פשוט לוחצים על הפוסט ומופיע למעלה - תרגם) تصبحوا على خير - תצבחו עלא ח'יר - לילה טוב❤️

עדיין לא מעכלת! 60 אנשים עמדו אתמול בתור כדי לחבק אותי. כן, לחבק את עידית מישראל. כמה דקות קודם לכן עמדתי מולם עם דמעות בעיניים, בזמן שהם מתפללים למעני בקול, בהתלהבות ובאמונה שקשה לתאר במילים. חוויה מטורפת בהרצאה באנגלית לקבוצת נוצרים שהגיעו לארץ כדי להביע את אהבתם לישראל. הכול התחיל בשאלה אחת ששאלו אותי בסוף ההרצאה שלי - קריקטורות חוצות גבולות - "Cartoons Crossing Borders": "למה את עושה הסברה דווקא בערבית? זה לא מסוכן עבורך?" "אז כן, זה מסוכן, ואני מקבלת קללות ואיומים על חיי, אבל אין לי ברירה." אין מספיק ישראלים שיכולים להתראיין בערבית בשידור חי ולדבר ישירות אל הצופה הערבי. ואני האישה היהודייה היחידה (בינתיים, אני מחכה לעוד נשים שיצטרפו אלי) שמתראיינת בתקשורת הערבית. אם אנחנו לא נהיה שם, מי יהיה? כי כשאני מתראיינת בערבית אני חושבת על האדם שיושב בבית. על הצופה בירדן, במצרים, בעיראק או במקום אחר בעולם הערבי, שפתאום נכנסת למסך יהודייה ישראלית וציונית שמדברת אליו בשפה שלו. לכמה דקות הוא שומע קול ישראלי שהוא לא רגיל ונראטיב אחר. בעיניי, אסור לנו לוותר על הדקות היקרות האלה. בסוף ההרצאה כל הקהל המופלא הזה של נוצרים למען ישראל, התכנס סביבי והתחיל להתפלל. הם ביקשו מהאל שישמור עליי וייתן לי כוח להמשיך (תודה! אני זקוקה🙏). הם התפללו בעוצמה כזאת, בהתלהבות וכוונה, שפשוט עמדתי שם והדמעות התחילו לרדת (הלך האיפור...😉) אבל אז הגיע הרגע שהדהים אותי אפילו יותר. בסיום התפילה הם הסתדרו בתור. כ-60 אנשים. אחד אחרי השני הם ניגשו אליי וחיבקו אותי. 60 אנשים מ-12 מדינות שונות, שהפכו לכמה רגעים למעטפת אנושית אחת גדולה. יצאתי משם עם לב מלא ועם הרבה יותר כוח ממה שנכנסתי. יש רגעים שפשוט נשארים איתנו. אני יודעת שהרגע הזה יישאר איתי עוד הרבה זמן. ותודה לכל האנשים המופלאים האלה שהזכירו לי אתמול שאני לא לבד ❤️