הלכות לשון הרע

ז. השומע מחבירו סיפור שידוע לו כאמיתי, אך אפשר לדונו לכף זכות, והמספר עובר ודן את אותו אדם לכף חובה, אם מסכים איתו השומע, עובר באיסור קבלת לשון הרע. ח. וזהו אפילו באדם בינוני, וכל שכן אם הוא דן לכף חובה אדם ירא שמים, שאם הוא מקבל את פירושו של המספר שדנו לכף חובה, עובר באיסור קבלת לשון הרע.

ה. אסור מן התורה ללכת למקום מסוים כדי לשמוע לשון הרע. והיושב בחבורת אנשים שהתחילו פתאום לדבר לשון הרע, ואינו יכול להוכיחם, ראוי שילך משם או שיסתום את אוזניו. ואם אינו יכול: 1. יחליט שאינו מאמין לשום דבר שיאמרו. 2. לא יהנה מסיפוריהם. 3. לא יראה להם שהוא מסכים עם דבריהם. ו. אבל אם ידע או שיער מתחילה שידברו לשון הרע, והתיישב עמהם, אף אם יקיים את התנאים הנ"ל מכל מקום הוא מכונה פושע כמותם, שעבר על דברי חכמים שציוו להתרחק משמיעת דברים אלו.

ג. מי שחבירו בא לספר לו לשון הרע, יקדים לשאול אותו אם תהיה לו בכך תועלת, ואם הוא אומר שכן - מותר לו לשמוע את הדברים ולחשוש להם, אך אסור להאמין. ד. מצוה לשמוע לשון הרע אם על ידי זה יוכל להוכיח למספר ולשומעים שהדברים אינם נכונים. או אם על ידי שמיעתו יירגע המספר ולא ימשיך לספר את הדברים, ובתנאי שהוא עצמו רק ישמע באוזניו, אך לא יאמין לדברים בליבו.

א. אסור לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, וגדול עונש המקבל יותר מהמספר, ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל. ב. אף מי שאינו מאמין ללשון הרע, אסור לו להטות אוזנו לשמוע לשון הרע, אלא אם כן כוונתו לתועלת, שבדעתו לעשות עסק עם אותו אדם, ואם ישמע עליו שאינו הגון, יחשוש לכך וימנע, אך גם במקרים כאלו ההיתר הוא רק לשמוע ולחשוש, ולא להאמין.

ז. אסור לומר לשון הרע על חפצים של אדם אחר, במקום שהדבר מזיק לו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה. ח. אסור לאדם יחיד לספר לשון הרע, וכל שכן לשנים, כיון שיאמינו להם יותר.

ה. אסור לספר על אדם שהוא חלש, באופן שהדבר יכול להזיק לו, כגון שהוא פועל וכדומה. וכן אסור לספר עליו שהוא עני וכדומה, באופן שיכול להינזק מכך, והרי זה לשון הרע. ו. ענין לשון הרע נמדד לפי האדם עצמו, ולומר על אדם עני שנותן סכום מסוים לצדקה הרי זה שבח עבורו, ואם אומר כן על אדם עשיר, הרי זה גנאי עבורו, וכן כל כיוצא בזה. ואין המספר יכול לומר שלא איכפת לו שיאמרו על עצמו גם כן דבר זה, כיון שענין הלשון הרע נמדד לפי האדם שמספרים עליו, ולא לפי האדם המספר.

ג. באמירת לשון הרע על אדם בכך שאינו חכם יש חומרה מיוחדת, כיון שלא יכולה להיות בזה שום כוונה טובה, אלא רק כוונה רעה. וגם אנשים נוטים להאמין לכך יותר מלדברי גנאי אחרים. ד. וכן האומר על תלמיד חכם שאינו חכם גדול כל כך בתורה, או האומר על אומן שאינו בקי כל כך באומנותו, גם כן לשון הרע גמור הוא, כיון שגורם לו צער ונזק בכך.

ב. אסור לומר על אדם שאין לו מעלות, כגון שאינו חכם, גיבור או עשיר, כיון שבדברים אלו יכול להיגרם לו נזק או צער.

א. אסור לאדם לספר על חבירו שנמנע מלעשות לו טובה, אף שהוא יודע שהיה בידו להיטיב עמו ונמנע מכך [ויש בסיפור זה אף איסור 'לא תיטור', ולפעמים גם איסור 'לא תיקום']. ואיסור זה הוא אף אם אין למספר נגיעה בדבר, ולכן אסור ללוי לספר שראובן לא היטיב לשמעון.

יב. הרוצה לחזור בתשובה על עוון לשון הרע, אם השומעים לא האמינו לו, ולא הזיק ולא ציער את חבירו, הרי זה עוון שבין אדם למקום, ויתחרט יתוודה ויקבל על עצמו שלא לשוב על חטא זה. אך אם הזיק לחבירו, עליו לבקש ממנו מחילה, ואפילו אם חבירו אינו יודע שהוא זה שסיפר עליו, צריך לומר לו זאת ולבקש מחילתו.

יא. מותר לאדם לברר על חבירו לצורך שותפות או שידוך וכדומה, ואף אם מחמת כן ישמע עליו דברי גנאי. אמנם כששואל עליו, יקדים לומר לנשאל שכוונתו לתועלת, כדי שלא להכשיל את המספר בלשון הרע ללא כוונה לתועלת.

ט. הרואה בחבירו מידות מגונות, כגאוה וכעס, אף שבאמת יש בזה איסור, מכל מקום אינו רשאי לספר זאת, כיון שרוב האנשים חושבים שאין בזה איסור ממש אלא סתם הנהגה טובה, והעובר עליהם אינו מוחזק כרשע. י. אמנם מותר ומצוה לספר לבניו או תלמידיו על בני אדם שיש בהם מידות מגונות או שהם מתבטלים מדברי תורה, כדי שיתרחקו מהם ולא ילמדו מהם.

ז. מי שהוחזק לעובר על עבירה מפורסמת הידועה באיסורה לכל ישראל, ואינו נזהר בה כלל, מותר לגנותו בפניו ושלא בפניו, ואף את שאר מעשיו צריך לשפוט לכף חובה. ח. מי שאינו מקיים את ציווי בית דין ללא תשובה המניחה את הדעת, מותר לספר את גנותו. ואם יש לו תשובה ואנו מסופקים אם היא אמיתית או לא, אסור לספר בגנותו.

ה. שני אנשים הרואים אדם העובר עבירה, והוא אדם ששונא תוכחה, והוא עשוי בקלות לחטוא שוב, רשאים לומר זאת לדייני העיר או לקרובי החוטא כדי שיענישוהו ויפרישוהו מהחטא, אך אסור להם לספר זאת לאנשים אחרים. אבל אדם יחיד אינו רשאי לספר זאת, כיון שאינו נאמן. אמנם רשאי הוא לספר זאת לרבו, אם הוא יודע שרבו יאמין לו כשני עדים, אך אסור לרבו לספר זאת לאחרים. ו. ונראה שאפילו אם רבו אינו שומר סוד כל כך, אם יש תועלת במה שמספר לו כדי להפריש את החוטא מהחטא, מותר לספר לו.

ג. אדם בינוני שדרכו להזהר מרוב החטאים, וראהו אדם שעושה עבירה במזיד, אם הוא יכול לדונו לכף זכות כגון שלא ידע את גודל החטא וכדומה, עליו לדונו כן, ואסור לו לפרסם חטאו, ואף לא לשנוא אותו בעצמו. ד. ואם נראה שהוא יודע את גודל האיסור ועושהו בכוונה, אם בשאר העבירות הוא נזהר, אסור לספר את חטאו, אלא להוכיחו בינו לבין עצמו בלשון רכה, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, שאסור אפילו להרהר אחריו, שבודאי עשה תשובה.

א. אסור לספר שום גנאי על חבירו, לא רק בדבר שלפי האמת אין בו גנאי ממש, כגון שמספר את מעשי אבותיו, אלא אפילו אם ראהו בעצמו שעושה עבירה ש'בין אדם למקום', אסור לספר. ב. ואיסור זה הוא בין אם ראהו עובר עבירה מפורסמת ובין בשאינה מפורסמת, ואפילו אם עבר על דבר שאמרו חכמים רק שלכתחילה אין לעשות כן, אסור לספר זאת.

ז. הרואה אדם שעושה מעשה שניתן לדונו לכף זכות ולכף חובה, אם העושה הוא ירא שמים, אפילו אם מסתבר יותר לדונו לכף חובה, חייב לדונו לכף זכות. ואם הוא בינוני, והספק שקול, מצוה לדונו לכף זכות, ואם סיפר גנותו לאחרים, עבר באיסור לשון הרע. ואם מסתבר יותר לדונו לכף חובה, ראוי שיהיה הדבר בעיניו כספק, ולא כחובה גמורה. ח. ומכל מקום אף שרשאי לדונו במחשבתו לחובה, אסור לספר זאת לאחרים, עד שיתקיימו כל התנאים שיבוארו להלן.

ה. אסור לספר לשון הרע דרך רמאות, שמספר את הענין לפי תומו, כאילו אינו יודע שזהו לשון הרע, או כאילו אינו יודע שאלו מעשיו של אותו אדם. ו. איסור לשון הרע הוא אף כשלא נגרמה על ידי זה רעה לאותו אדם, ואפילו אם הוא משער מתחילה שלא תיגרם לו רעה, אסור לספר.

ג. איסור לשון הרע הוא אף כשאינו מדבר מתוך שנאה ולא מתוך כוונה לגנותו, אלא בדרך שחוק. ד. אף אם אינו מזכיר את שמו של אותו אדם, אלא רומזו והשומע מבין, אסור. ואפילו בסיפור דבר שאינו גנאי מצד עצמו, אלא שנגרם לו בכך רעה או גנות, והמספר התכוין לזה, אסור

א. אסור לומר לשון הרע בין בסתר ובין בפני האדם שמספרים עליו, ולפעמים כשמספר בפניו איסורו גדול יותר, שבא לידי קטטה והלבנת פנים. ב. דיבור שיכול להתפרש לגנות ויכול להתפרש לדבר שאין בו גנות, אם הוא אומר זאת באופן שהיה אומר אף בפני אותו אדם עצמו, זו ראיה שצורת האמירה היא באופן שאינו מתפרש לגנות, ומותר. אך אם אומר באופן המתפרש לגנות, אף אם אומרו בפניו ממש, אסור.