פודקאסט על המשמעות | תמיר דורטל

שוב מהדורות החדשות מתפלאות: איך טראמפ מחבק את ארדואן? איך וושינגטון שוקלת להחזיר את טורקיה לתוכנית ה-F-35 בזמן שהנשיא הטורקי תוקף את ישראל בגסות, מאיים על איים יווניים ומדכא את האופוזיציה בבית? צריך להסתכל על זה מזווית פשוטה יותר של תמריצים כלכליים וגיאופוליטיקה. את הכשלים של תכנון ריכוזי אי אפשר להעלים בפיזור איומים ונאומים. מתחת לפוזה האימפריאלית של ארדואן מסתתר משק מרוסק : אינפלציה מטורפת של 33%, ריבית חונקת של 37% ולירה טורקית שמאבדת גובה בקצב מסחרר. כשאין לך איך לשלם את החשבונות בבית ומקורות המט"ח מתייבשים, המודל ההישרדותי העתיק ביותר של שליטים ריכוזיים נכנס לפעולה: ייצור אויבים חיצוניים והגברת התעמולה הלאומנית. ההתנפלות על ישראל והשאיפות הטריטוריאלות באגן הים התיכון (חוק "המולדת הכחולה") הן בסך הכל מסך עשן. מטרתו של ארדואן להסיט את האש של הציבור הטורקי מהכיס המרוקן שלו אל עבר דרמות בינלאומיות. ארדואן זקוק לפסגה הזו כמו לאוויר לנשימה, לא בגלל שהוא אימפריה יציבה, אלא בדיוק כדי לייצר אשליה של עוצמה שתחזיר טיפת אמון למשקיעים ולבורסה הגוססת באנקרה. ומה הצד של טראמפ בסיפור? הנשיא האמריקני לא מנהל מתנ"ס של זכויות אדם, הוא מנהל מעצמה. בניגוד לציפיות הנאיביות של המערב, טראמפ מבין שטורקיה מחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו, במיקום אסטרטגי מול סוריה ולבנון, ובתעשייה ביטחונית שנמצאת בתנופה. בעסקה הקרה של וושינגטון, חיזוק היחסים עם ארדואן וחתימה על הסכמי גז ונשק מכניסים מיליארדים למשק האמריקני, ותוקעים טריז קריטי שמיועד להרחיק את הטורקים מזרועותיה של רוסיה. מי שחושב שטראמפ פשוט "מחלק מתנות" או מסתנוור מארדואן, פספס את השיעור הבסיסי ביותר ביחסים בינלאומיים. הדרך הטורקית חזרה לקוקפיט של ה-F-35 רצופה במכשולים פוליטיים ובלובי יהודי חזק בקונגרס. המסקנה עבורנו כאן בישראל חייבת להיות חדה: אי אפשר לבנות תפיסת ביטחון לאומית על ציפייה שמעצמות יפעלו מתוך עלבון מוסרי או סולידריות רגשית.