פודקאסט על המשמעות | תמיר דורטל

אל תתבלבלו מהתמונות המחויכות ומההצהרות על "השיחה הטובה ביותר". הפגישה בין נתניהו לטראמפ בבית הלבן היא שיעור על הפער שבין יחסי ציבור למציאות הגיאופוליטית. מערכות יחסים בין מנהיגים לא נשענות על "חברות היסטורית" או על כימיה אישית, כולנו זוכרים מה טראמפ אמר על ביבי אחרי שהפסיד בבחירות לנשיאות. כימיה היא בסך הכל אריזה לתקשורת. בחדר הסגור, מה שמכתיב את הקצב הם אך ורק אינטרסים, ויחסי אנוש נמצאים אי שם בתחתית רשימת השיקולים. מספיק להסתכל על העובדות בשטח כדי להבין את עומק חוסר האמון: פגישה של שני מנהיגי-על שמסתיימת ללא נוכחות עיתונאים וללא שום הצהרה פומבית לתקשורת. במונחים של וושינגטון, כשצריך לסגור פגישה כזו לתקשורת – זה כבר אומר הכל. במקביל, קולות פנימיים ומשמעותיים בממשל טראמפ, כמו סטיב באנון, מאשימים את נתניהו בגרירת ארצות הברית ל"סכסוך נורא מלא שקרים". מתחת לפני השטח רוחש פער אסטרטגי עמוק שלא נעלם בצילומי ידיים. ארצות הברית של טראמפ רוצה לאפשר למסלול המשא ומתן עם איראן למצות את עצמו כדי להגיע לעסקה, מה שמנהל את טראמפ זה מחירי הנפט ובחירות האמצע; ישראל, לעומת זאת, חייבת תוצאה צבאית חותכת כדי להסיר את האיום הקיומי מעליה. גיאופוליטיקה היא לא פוסט בפייסבוק. זה שראש הממשלה הרגיש מצוין בחדר זה נחמד, אבל כשגורמים אמריקניים בכירים מדליפים שהנשיא מתוסכל ולא באמת רוצה לדבר איתו, מדובר באזהרה אסטרטגית חמורה. קואליציות ובריתות שורדות רק כל עוד יש איום משותף ברור ואינטרסים חופפים. ברגע שהאיום נראה מנוהל מבחינתם, סדקי האינטרסים הפרטיים צפים מיד לפני השטח, ושום תצוגת תכלית של "חברות אמיצה" לא תכסה עליהם.