נדב רט | וואלה, רעיון!

אני רוצה להציע משהו שכנראה יעצבן הרבה אנשים: *להעלות את שכר חברי הכנסת.* ולא, לא מדובר בכמה מאות שקלים. תסתכלו על הטבלה. היא פורסמה היום, והיא מראה כמה הרוויחו 23 מבכירי עובדי הכנסת ב־2025. היועצת המשפטית: 917 אלף שקל בשנה. מזכיר הכנסת: 806 אלף. מנכ"ל הכנסת: 767 אלף. אחריהם סמנכ"לים, קצינים ועוד. שכר היסוד של חבר כנסת מן המניין הוא בערך 585 אלף בשנה. *20 מתוך 23 האנשים בטבלה השתכרו ב־2025 יותר משכר היסוד השנתי הנוכחי של חבר כנסת רגיל.* (אמנם שיטת החישוב ושנת המדידה לא לגמרי זהות, אבל זה לא יוצר שינוי מהותי). אני לא מתלונן על השכר של הפקידים. נראה לי סביר לגמרי. מי שמנהל מערכת כזאת ונושא באחריות כזאת צריך להרוויח טוב, ואנחנו רוצים שיהיו שם אנשים מוכשרים ומנוסים. מה שמוזר לי הוא שכשמדובר בחברי הכנסת, אותו היגיון מפסיק לעבוד. מנכ"ל מרוויח הרבה, וזו השקעה. חבר כנסת מרוויח הרבה, וזו חזירות. תחשבו על זה שנייה. 120 אנשים מחוקקים, מפקחים על הממשלה ומחליטים על מאות מיליארדי שקלים, ואנחנו מצפים שירוויחו פחות מרוב הבכירים שמסביבם. כמעט 50 אלף בחודש הם סכום יפה, אין ויכוח. אם משווים למורה או לשכיר הממוצע, זה הרבה מאוד. אבל אם משווים למנכ"ל, לעורך דין בכיר או למי שבנה עסק, זה כבר לא מרשים. ובדיוק את האנשים האלה היינו רוצים לראות בפוליטיקה: מי שכבר הוכיח שהוא מסוגל לנהל ולהוביל, ושיש לו מה לעשות גם בלי הכנסת. במקום להסתפק בעסקנים שגדלו בתוך המפלגות, או באלה שהכבוד והכוח מפצים אותם על כל השאר. ועכשיו תוסיפו שחבר כנסת כמעט לא נשאר עם פרטיות, שכל צעד שלו נבדק, שהמשפחה שלו משלמת מחיר, ושכבר בבחירות הבאות הוא עלול למצוא את עצמו בחוץ. מי שיש לו קריירה טובה יחשוב פעמיים לפני שיבוא לזה. יש עוד נקודה. אני מעדיף נבחר ציבור שתלוי כמה שפחות בטובתם של אחרים. שכר מכובד יכול לפחות לצמצם את התלות שלו במי שעשוי להבטיח לו פרנסה ביום שאחרי הפוליטיקה. זה לא מבטיח יושר, אבל אין סיבה לתת לו תמריץ לכיוון ההפוך. אז כן, אני בעד להעלות את שכר חברי הכנסת. ובאופן משמעותי. זה לא יהפוך פוליטיקאי בינוני למצוין. יש בכנסת אנשים שמגיע להם כל שקל, ויש כאלה שגם בחצי שכר היו יקרים לנו. אבל שכר משפיע על השאלה מי בכלל מוכן להיכנס לשם. ואני לא מבין את ההתלהבות הציבורית מכל הצעה לקצץ להם. כאילו הבעיה היא שם, וכאילו נחסוך משהו משמעותי אם נוריד להם כמה אלפי שקלים מהמשכורת. *הייתי משלם להם יותר ודורש מהם הרבה יותר.* --- נדב רט | וואלה, רעיון! מוזמנים לאתר החדש שלי: https://www.nadavrat.co.il/ מוזמנים לעקוב אחרי תכנים נוספים שלי במגוון אפיקים: 1. בערוץ בווטסאפ: https://whatsapp.com/channel/0029VaKq4365PO17P4RAco0g 2. בטלגרם: https://t.me/wallaidea 3. בווטסאפ, בקבוצה שקטה שבה מתקבלות הודעות בלבד: https://katzr.net/1e2480

‏תמונה מ-נדב רט

מה גברים ונשים מחפשים בזוגיות, ומה זה מלמד אותנו על הקיטוב הפוליטי בישראל? דרור יהב שלח לי קישור לאתר מעניין, שמציג נתונים על מה שגברים ונשים בישראל מחפשים אצל בני זוג, ובעיקר על מה הם פוסלים אותם. מדובר במיזם היכרויות ישראלי בשם SecondDate, שמשתמש בבינה מלאכותית כדי לנהל שיחות היכרות ולהציע התאמות. אנשי המיזם לקחו את הנתונים שנצברו אצלם במהלך שלושה שבועות בספטמבר האחרון, ופרסמו ניתוח סטטיסטי של התנהגות המשתמשים. יש שם כמה נתונים מעניינים למדי. למשל, 42% מהנשים מחפשות גבר יוזם ומוביל, לעומת 11% בלבד מהגברים שמחפשים אישה כזאת. כלומר, למרות כל השינויים שעברו על החברה שלנו, נראה שהתפיסות המסורתיות על התפקיד הגברי והנשי עדיין חיות ובועטות. ומה גורם לאנשים לפסול הצעת היכרות? מתברר שהתמונה היא הסיבה הראשונה במעלה. 66% מסירובי הנשים ו־52% מסירובי הגברים מיוחסים לחוסר משיכה. נשים גם נוטות יותר להסביר מדוע הן מסרבות: 26% מהסירובים שלהן כוללים הסבר, לעומת 16% בלבד אצל הגברים. עוד נתון מעניין: 33% מהגברים הגדירו טווח גילים רצוי, לעומת 14% בלבד מהנשים. לעומת זאת, נשים מקפידות הרבה יותר על גובה מינימלי. דווקא בסוגיות כמו עישון או הרצון בקשר רציני, כמעט שאין הבדל בין המינים. אבל הנתון שהכי תפס אותי נמצא דווקא בחלק הפוליטי. 12% מהנשים ו־10% מהגברים הגדירו עמדה פוליטית כקו אדום בבחירת בן זוג. וכאן מגיע נתון מדהים: 95% מהקווים האדומים הפוליטיים אצל נשים, ו־83% אצל גברים, מכוונים כלפי תומכי ימין. במילים פשוטות, בקרב מי שפוסלים בני זוג על רקע פוליטי, הימין הוא זה שסופג את הרוב המוחלט של הפסילות. אפשר כמובן לקחת את הנתון הזה ולכתוב עוד פוסט על חוסר הסובלנות של השמאל, על הניכור כלפי הימין ועל עומק הקרע בחברה הישראלית. ויש בהחלט מה לדון בכך. אבל נדמה לי שמבט נוסף בנתונים מלמד דווקא משהו הפוך, ואולי חשוב הרבה יותר. כמעט 90% מהמשתמשים כלל לא הגדירו עמדה פוליטית כקו אדום בבחירת בן זוג. תחשבו על זה רגע. אנחנו חיים בתוך שיח בלתי פוסק על שני מחנות שלא מסוגלים לדבר זה עם זה, על משפחות שמתפרקות בגלל ויכוחים פוליטיים ועל חברה שהולכת ומאבדת את המכנה המשותף שלה. והנה, דווקא כשמגיעים לשאלה עם מי אדם מוכן לבנות את חייו, מתברר שאצל הרוב המכריע הפוליטיקה אינה סיבה לפסילה מראש. נכון, לא מדובר במדגם מייצג של החברה הישראלית, וגם מי שלא מציב קו אדום פוליטי לא בהכרח יתחתן עם מי שמחזיק בהשקפת עולם הפוכה משלו. אבל עדיין יש כאן משהו מעודד. אנחנו נוטים לבלבל בין התנגדות חריפה לעמדותיו של אדם לבין פסילתו כאדם. הנתונים האלה מזכירים לנו שלא בהכרח מדובר באותו הדבר. אז אולי החברה הישראלית באמת מקוטבת מאוד מבחינה פוליטית, אבל הרבה פחות מפולגת מבחינה אנושית. וזו, בעיניי, בשורה אופטימית למדי. מוזמנים להציץ בנתונים. יש שם עוד לא מעט הפתעות: https://seconddate.ai/stats

הדיבורים של טראמפ השבוע על *הפסקת הסיוע האמריקני לישראל* תפסו לא מעט אנשי ימין במבוכה. לרגע היה נדמה שטראמפ מתחיל להפנות עורף לישראל, ושאולי בכל זאת יש משהו בטענות השמאל על כך שהקשר הקרוב בין נתניהו לטראמפ דווקא פוגע באינטרסים הישראליים. אלא שהאמת הפוכה כמעט לחלוטין. הפסקת הסיוע היא מהלך שנתניהו עצמו מקדם, והיא משתלבת בתפיסה אסטרטגית שכבר כמה שנים מקדמים גורמים בימין הציוני בישראל. הסכם הסיוע הנוכחי תקף עד 2028, והשאלה האמיתית היא כיצד ייראה ההסדר שיחליף אותו, והאם המעבר יהיה הדרגתי או מואץ. כי הפסקת הסיוע איננה בהכרח פגיעה ביחסים עם ארצות הברית. להפך. יש כאן הזדמנות להפוך מערכת יחסים תלותית לשותפות אסטרטגית בין שתי מדינות חזקות, תוך צמצום התלות הישראלית בפוליטיקה הפנים־אמריקנית, הן מול הדמוקרטים והן מול הרפובליקנים. לא התרחקות מאמריקה, אלא התבגרות ביחסים איתה. *ד"ר רפאל בן לוי מסביר היטב במאמר המצורף מדוע דווקא הפסקת הסיוע עשויה להיות אינטרס ישראלי מובהק.*

https://youtu.be/UgrL1phe9tE?si=wY3BCNu0quJxYeZY אוי זה נפלא, הגאונות של הרב שרקי... לקח לי כמה דקות להבין איך הוא הגיע לנושא הזה, אבל בסוף נפל לי האסימון... ואז שמעתי שנית הכל. --- נדב רט | וואלה, רעיון! מוזמנים לאתר החדש שלי: https://www.nadavrat.co.il/ מוזמנים לעקוב אחרי תכנים נוספים שלי במגוון אפיקים: 1. בערוץ בווטסאפ: https://whatsapp.com/channel/0029VaKq4365PO17P4RAco0g 2. בטלגרם: https://t.me/wallaidea 3. בווטסאפ, בקבוצה שקטה שבה מתקבלות הודעות בלבד: https://katzr.net/1e2480

ומה אם זה מה שיקרה אחרי הבחירות? לא יודע אם זה מה שיקרה, וגם לא בטוח שזה מה שהייתי רוצה שיקרה. אבל הנה תרגיל קטן במחשבה פוליטית, בניסיון לנחש לאן הבחירות הקרובות עשויות להוביל. נתחיל במספרים. ההערכה שלי היא שהליכוד יסיים עם 25–27 מנדטים, סמוטריץ' ובן גביר יביאו יחד עוד 13–15, ועם המפלגות החרדיות יגיע גוש נתניהו לאזור 57 המנדטים. אם יתרחש נס קטן ועופר וינטר יעבור את אחוז החסימה, אולי הגוש יגיע ל־61. אני לא בונה על זה. ומהצד השני? גם שם לא יהיו 61. יהיו ניסיונות לגייס עריקים, יעלו שמות של מועמדים חלופיים, אבל לפחות בשלב הראשון איש לא יצליח להקים ממשלה. אני מנחש שבשלב הזה תצוץ יוזמה שאפשר לכנות אותה "תוכנית הנשיאים". תוכנית שיקדמו, בתיאום גלוי או שקט, נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לא בהכרח מסיבת עיתונאים משותפת או מסמך שעליו יחתמו שניהם. הרצוג יציע את הפתרון הפוליטי, טראמפ יפעיל את הלחץ מבחוץ, וביחד הם ינסו לקדם עסקת חבילה שתפתור כמה מהבעיות שהמערכת הישראלית גוררת כבר שנים. המתווה יהיה בערך כזה: ממשלת אחדות ציונית, שתכלול את הליכוד וסמוטריץ' מצד אחד, ואת בנט ואיזנקוט מצד שני. בלי החרדים, בלי בן גביר ובלי יתר מפלגות האופוזיציה. נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה במשך שנתיים. בתום התקופה הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, במסגרת הסדר משפטי שיאפשר לו לסיים את משפטו ללא הרשעה, ללא ענישה וללא הודאה בעבירה. איזנקוט יחליף אותו בראשות הממשלה. טראמפ יוסיף לעסקה כמה מרכיבים מדיניים וביטחוניים משמעותיים, כאלה שיהפכו את ההסדר למשהו גדול בהרבה מעוד הסכם קואליציוני. למה שזה יקרה?" יכול להיות שדווקא אחרי שיתברר שוב שאין לאף אחד 61 מנדטים, יהיה קל יותר למכור לציבור פשרות שהיום נראות בלתי אפשריות. ובעיקר, משום שהעסקה הזאת מציעה לנתניהו משהו שאף אחת מהחלופות האחרות אינה מציעה לו: אפשרות לסיים את הקריירה הפוליטית שלו בלי להפסיד. נתניהו לא יצטרך להודות בעבירה, לא ייענש, וגם לא יפרוש מחר בבוקר. הוא יקבל שנתיים נוספות בשלטון, אולי גם הישג מדיני גדול, ובסופן יוכל לפרוש בלי להציג את המהלך ככניעה. לכאורה, זו עסקה שנתניהו יכול לחיות איתה. אבל מדוע שיסכים לה, במקום להמשיך להיאבק על השלטון? כאן נכנס טראמפ. בלי לחץ אמריקאי משמעותי, קשה לי לראות את נתניהו מסכים להתחייב לפרישה. אבל טראמפ מסוגל להציע לנתניהו גיבוי והישגים מדיניים מצד אחד, ולהבהיר לו מצד שני שהמשך הפלונטר אינו משרת את האינטרסים האמריקאיים. כמובן, זו גם אחת מנקודות התורפה של הניחוש. טראמפ עשוי להעדיף דווקא את המשך כהונתו של נתניהו, ולא לבקש את פרישתו. איזנקוט ובנט יצטרכו לחזור בהם מהתחייבויות מפורשות. גם סמוטריץ' יידרש לפשרות לא פשוטות. ומעל הכול, כלל לא ברור שאפשר יהיה לגבש הסדר משפטי שיאפשר לנתניהו לפרוש בתנאים שתיארתי. חנינה אינה יכולה להיות פשוט סעיף בהסכם קואליציוני. ובכל זאת, יש כאן אפשרות שכדאי לחשוב עליה. אנחנו רגילים להניח שהדרך לצאת מהמשבר הפוליטי היא הכרעה: שמישהו ינצח סוף סוף, ישיג 61 מנדטים ויקים ממשלה. אבל אולי דווקא חוסר היכולת להכריע הוא שייצור את התנאים לפתרון. ואם גם זה לא יצליח, נלך לעוד בחירות. אני לא בטוח שהתוצאות יהיו שונות בהרבה, אבל אולי אחרי עוד סיבוב כולם יהיו קצת יותר בשלים לעסקה כזאת. בקיצור, זה הניחוש שלי. לא יודע אם הוא יתממש, אבל נדמה לי שהוא שווה מחשבה. נחיה ונראה. --- נדב רט | וואלה, רעיון! מוזמנים לאתר החדש שלי: https://www.nadavrat.co.il/ מוזמנים לעקוב אחרי תכנים נוספים שלי במגוון אפיקים: 1. בערוץ בווטסאפ: https://whatsapp.com/channel/0029VaKq4365PO17P4RAco0g 2. בטלגרם: https://t.me/wallaidea 3. בווטסאפ, בקבוצה שקטה שבה מתקבלות הודעות בלבד: https://katzr.net/1e2480

עמוס הראל, הכתב הצבאי של עיתון הארץ כתב ספר בשם 06:29 אודות אותו היום, מה שקדם לו, ומה שאירע אחריו. יש בספר נתונים רבים מעניינים, לצד מקומות בהם הוא לא מתאפק ונופל לפרשנות פוליטית חד צדדית וצפויה. מצורפת הסקירה המלאה שלי כפי שפורסמה הבוקר במקור ראשון.

אני לא מרבה לצפות בכתבות טלוויזיה פוליטיות, אבל יוטיוב גילגל לידי אחת, כנראה כדי להזכיר לי למה לא כדאי לבזבז את הזמן על זה: https://youtu.be/WTbXEaDT7is?si=pSQ5FgcbEjFMWHW3 לפי הכתבה הזו הבוחנת "למי יצביעו במעוזי הציונות הדתית?" הבנתי שהציונות הדתית מתלבטת בין 3 מפלגות מרכזיות: וינטר, הנדל-זליכה או אייזנקוט. בכל ה20 הראשונות לא הועלתה אף אפשרות ימנית נוספת. אחרי קצת יותר מ20 דק מתוך 23 הם מצאו איזה "הזוי" אחד שיצביע סמוטריץ. לליכוד ולבנגביר אין בכלל ייצוג בקרב מצביעי הציונות הדתית. והכל כמובן בתוספת מלמולי פרשנות מטעם של 2 המנחים. ההזייה הזו שכתבה בת 20 דקות על הציונות הדתית מהווה בסך הכל פרופוגנדה למפלגת שמאל אחת ו2 מפלגות מתחת לאחוז החסימה כל כך לא ראויה להיקרא בשם עיתונאות, ואין לי אלא להצטער על הזמן שבזבזתי על צפייה (מזל שעשיתי את זה במהירות 3...). אגב, הסרטון בו צפיתי לפני כן - דווקא שווה צפייה בהחלט. חפשו את בצלאל סמוטריץ מתארח אצל הרב חיים נבון, ועונה על כל השאלות הקשות של אנשי מודיעין על הברית עם החרדים, על חוק הגיוס, על כישלון הרפורמה המשפטית ועל התוכניות לעתיד. ---------- **וואלה, רעיון! | נדב רט**

לעורר את הרוח לכבוד החג, עם דמותו של עמנואל מורנו: https://youtu.be/kysRMLollis?si=e-lZlt50w9R5ku0r חג שמח!

*ד"ר קובי ברדה:* מהו האירוע הכי דרמטי היום שלמרבה הצער אף כלי תקשורת ישראלית לא נותן לו את המקום הראוי והמתאים לו? הנה טיול קצר לגבי המשמעויות של ה-D-Day הכלכלי שהכריז שר האוצר האמריקני סקוט בסנט. *החל מהיום, 23 בספטמבר 2026, כל חברות התעופה האיראניות ייסגרו למעשה ברחבי העולם.* אם מטוס איראני נוחת בשדה תעופה זר אסור לספק לו דלק, אסור לתת לו שירותי קרקע, אסור למכור לו כרטיסים. מי שימשיך לעשות זאת ייזרק ממערכת הדולר. זו לא עוד הודעה טכנית. זו הכרזה שמנסה לנתק את איראן מהשמיים. המשמעות הראשונה והכי מיידית היא על הצי עצמו. הצי האזרחי האיראני כבר שנים טס על הבלאי. מטוסים בני 28 שנה בממוצע, כפול מהממוצע העולמי. מתוך מאות מטוסים רשומים רק כמאה פעילים באמת, ורבים מהם ניזוקו במלחמה. עכשיו, כשרוב הטיסות הבינלאומיות נעצרות, המטוסים יושבים על הקרקע. בלי חלפים חדשים, בלי שירותי תחזוקה בחו"ל, בלי גישה למערכות תמיכה בינלאומיות הצי יתפורר מהר יותר. פחות מטוסים שמישים, פחות קיבולת, יותר בידוד. זה לא רק פחות טיסות. זה תהליך שחיקה מואץ של יכולת תעופה שלמה. מעבר לצי יש את הבידוד הכלכלי. פחות טיסות אומר פחות סחר, פחות תיירות, פחות תנועת אנשים ועסקים. איראן כבר הייתה מבודדת, ועכשיו הבידוד מתהדק עוד קומה. המסחר עם מדינות שכנות נפגע, הקשרים עם אירופה כמעט נעלמו, והמשטר נשען יותר ויותר על סין ורוסיה. זה לא סוגר את הכלכלה לגמרי, אבל זה חונק אותה לאט לאט. פחות נוסעים, פחות מטען, פחות כסף שנכנס. זה משתק חלקים שלמים מחיי המסחר. ואז מגיעה הדיפלומטיה. הדיפלומטיה האיראנית לא נעצרת לגמרי, אבל היא הופכת מסורבלת, יקרה ואיטית. בכירים עדיין יכולים לטוס דרך מוסקבה או בייג'ינג ואז להמשיך משם. אבל משלחות גדולות, פגישות שוטפות ונסיעות תכופות הופכות לקשות הרבה יותר. גם שווייץ, שכבר אירחה שיחות בין איראן לאמריקאים בבורגנשטוק, תוכל להמשיך לעשות זאת אבל זה יהיה מסובך יותר, יקר יותר ופחות דיסקרטי. הדיפלומטיה הופכת ממשבר למשבר במקום שוטפת. פחות פגישות, פחות גמישות, פחות יכולת לתמרן. זה אירוע עם גרוויטס אמיתי. לא רק כי הוא פוגע בצי מטוסים ישן שכבר מתפורר, אלא כי הוא מצמצם את יכולת התנועה של המשטר עצמו גם במסחר וגם בדיפלומטיה. הוא לוקח מדינה שכבר סובלת מבידוד ומקשה עליה עוד יותר לזוז, לדבר ולסחור. כלי התקשורת הישראלית כמעט לא נותנים לזה במה, אבל זה אחד הצעדים הכלכליים והאסטרטגיים המשמעותיים ביותר שנעשו נגד איראן בחודשים האחרונים. זה תהליך שמשנה את מרחב התנועה של איראן.

נדל"ן תמיד עולה?! זו אחת האמונות הישראליות החזקות ביותר. לא בהכרח כי מישהו בדק אותה לעומק, אלא פשוט כי כבר יותר מעשור אנחנו רואים פחות או יותר אותו דבר: המחירים עולים, אחר כך נעצרים קצת, ואז ממשיכים לעלות. מי שקנה דירה לפני עשר או עשרים שנה עשה בדרך כלל עסקה מצוינת, ומי שחיכה לקריסה נשאר לחכות. בדיוק בגלל זה כדאי לקרוא את "כאן קורסים בכיף" של אבישי עובדיה. כי עובדיה טוען שהסיפור הזה עומד להיגמר. ולא סתם להיגמר – אלא להסתיים במשבר משמעותי מאוד בשוק הנדל"ן הישראלי. אני לא יודע אם הוא צודק. למעשה, בחלק לא קטן מהספר אני חושב שהוא מגזים. אבל החלק הראשון שלו עשה לי בדיוק את מה שאני מצפה מספר טוב לעשות: הוא הכריח אותי לעצור ולבחון מחדש הנחות שנראו לי מובנות מאליהן. הספר מרכז שורה ארוכה של בעיות שהצטברו בשוק הנדל"ן הישראלי, ומציג אותן לא כאוסף תקלות נקודתיות אלא כמערכת שעלולה להגיע לנקודת שבירה. גם אם לא מקבלים את תרחיש הקריסה שהוא מצייר, קשה בעיניי לסיים את החלק הזה ולומר שהכול בסדר ושאפשר להמשיך כרגיל. בקיצור: למיחש מיבעי. ופה, מבחינתי, נמצא עיקר כוחו של הספר. לא בכך שהוא בהכרח מנבא נכון מה יקרה מחר בבוקר, אלא בכך שהוא מציג היטב את הצד שאנחנו נוטים הרבה פחות לשמוע. בשוק שבו רבים כל כך בטוחים שמחירי הדירות יכולים לכל היותר להתמתן לפני העלייה הבאה, חשוב מדי פעם לקרוא מישהו שמנסה להסביר ברצינות למה התמונה עלולה להיות אחרת לגמרי. אלא שמכאן הספר נחלש. יש בו קטעים ארוכים מדי של תלונות על הממשלה, שבעיניי מוסיפים מעט מאוד לניתוח. החלק העוסק בפתרונות מאכזב אפילו יותר. יש בו כמה הצעות קטנות וטובות, אבל דווקא כשעובדיה מגיע לרעיונות הגדולים שאמורים לפתור את הבעיות שהוא עצמו תיאר היטב – העסק כבר הרבה פחות משכנע. בחלקים האלה הייתה לי לעיתים תחושה מוזרה שאני קורא טקסט שנכתב ב־AI: הנה בעיה גדולה, אחריה רשימת פתרונות מסודרת, הכול נשמע הגיוני במבט ראשון – אבל כשמתחילים לשאול איך בדיוק זה אמור לעבוד בעולם האמיתי, העסק מתפרק די מהר. ועדיין נתתי לספר 8. כי ספר לא חייב לשכנע אותי במסקנות שלו כדי להיות ספר שכדאי לקרוא. לפעמים די בכך שהוא מצליח לערער ביטחון מופרז ולהכריח אותך לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלך. לכן דווקא למי שעוסק בנדל"ן, משקיע בנדל"ן, מתעניין בתחום – ובעיקר למי שמשוכנע שמחירי הדירות בישראל יכולים רק לעלות – אני בהחלט ממליץ לקרוא את הספר. לא כדי להשתכנע שתכף הכול קורס. כדי לזכור שגם האפשרות שזה יקרה ראויה לבדיקה.

ואחרונים חביבים, ספרי היהדות. גם השנה המשכתי במסע שלי בתוך "אורות הקודש", וסיימתי את חלק ב' העמוק והמפעים. מבחינתי זה פשוט ספר משנה חיים. לא תמיד קל ללימוד, ולא תמיד אני אפילו בטוח שהבנתי עד הסוף, אבל שוב ושוב אני מוצא בו פסקאות שמשנות לי משהו בהסתכלות על העולם, על האדם, על עבודת ה' ועל המציאות. לצידו קראתי את "קבלת הראי"ה" חלק ב', שעוסק בין השאר בתקופת המעבר של הרב קוק מבויסק לארץ ישראל, במלחמות הרעיוניות שלו מול אחד העם וברדיצ'בסקי, ולאחר מכן בביאור ארוך של מהלך האידיאות. הספר מפוצץ בחידושים ובהסברים שמאפשרים להבין טוב יותר את העולם הקבלי שעומד מאחורי כתבי הרב קוק. נפלא ביותר. המלצה אחרת תהיה למעוניינים להיכנס אל תוך עולם הסוד, ולהם אמליץ מאוד על "שבילי הג"ן" של הרב יגאל הדאיה. מבחינתי זה המבוא הטוב ביותר שקראתי לפנימיות התורה. הוא מתחיל מהשאלות שלפני הלימוד – למה בכלל ללמוד פנימיות התורה, מה מקומה ומי יכול ללמוד – ומשם עובר בצורה מסודרת ושיטתית לסדר ההשתלשלות ולמושגים המרכזיים. הפרקים קצרים, ברורים ומאורגנים היטב, ולמי שמעוניין לבוא בשערי חכמת הסוד ולא יודע מאיפה להתחיל – זו המלצה מצוינת. זהו. 32 ספרים ושלוש חתונות בתשפ"ו. כמו בכל שנה, אשמח לשמוע מה היו הספרים הטובים שאתם קראתם השנה, ובעיקר לקבל המלצות לספרים שאסור לי לפספס בתשפ"ז. שנה טובה, שמחה ומחכימה לכולנו. ושנזכה תמיד להתלונן שקראנו פחות בגלל שמחות!

מצעד הספרים השנתי – תשפ"ו כבכל שנה, הגיע הזמן לסכם את שנת הקריאה שלי. השנה אני חייב לפתוח בשתי התנצלויות קשורות זו בזו – כתבתי פה הרבה פחות השנה, וגם קראתי הרבה פחות ספרים. אבל יש לי נסיבות מקילות: השנה זכיתי לחתן שלושה ילדים... מסתבר שלחתן ילד עולה לפחות חודש קריאה, כך ששלוש חתונות בשנה בהחלט ניכרות בסטטיסטיקה. אבל שיהיה תמיד רק בשמחות! אחרי שבשנה שעברה שברתי שיא והגעתי ל־61 ספרים, השנה חזרתי למספרים צנועים הרבה יותר וסיימתי 32 ספרים: 12 ספרי פרוזה, 14 ספרי עיון ועוד 6 ספרי יהדות. ועדיין, היו ביניהם כמה ספרים מצוינים שבהחלט שווה להמליץ עליהם. נתחיל בפרוזה: הספר הארוך של השנה היה "סוד הסודות", החדש של דן בראון. 630 עמודים שמחזירים את רוברט לנגדון, הפעם לפראג, ועוסקים בעיקר במרדף סביב כתב יד על חקר התודעה האנושית. אני זוכר לדן בראון חסד נעורים, ובסופו של דבר גם נהניתי מהספר הזה, ובמיוחד מהעיסוק במחקר ובהרחבת התודעה, שהתחבר לי גם לעולמות רוחניים שאני עוסק בהם. אבל הספר ארוך הרבה יותר מכפי שהוא צריך להיות. בערך 150 עמודים היה כדאי לקצר, גם בהתחלה וגם לאורך הדרך, ובעיניי הוא גם פחות טוב מקודמיו. נהניתי, אבל קשה לי להמליץ לאחרים להשקיע בו עשר שעות קריאה... ספר שכן אמליץ עליו הוא "שלום במרומיו" של דוד מנחם. זהו ספר קצר, כ־180 עמודים, שכתוב בשפה עגנונית ומספר מעשייה ירושלמית על זקנה צדקת שמעוניינת לברך על הלולב, וחכם ירושלמי שנחוש למנוע זאת ממנה. המאבק ביניהם ממשיך גם בשמים, והופך לסיפור שיש בו הלכה, מחשבה ופנימיות. קטן, מיוחד ומלא חן. עוד המלצה היא "אל תראה אותי ככה" של חברי דרור יהב. בניסיון הראשון עברתי משבר קריאה ולא צלחתי את 50 העמודים, אבל נתתי לו הזדמנות נוספת ואז גמעתי את כמעט 500 העמודים שלו ביום וחצי. יש כאן עלילת מתח טובה שמשלבת סיפור אישי, היכרות עם העולם החרדי ועם חוזרים בתשובה, ופרשה מוזרה של חילול ספרי תורה. בעיניי אפשר היה לקצר בערך מאה עמודים וכמה דיאלוגים מיותרים, אבל בסופו של דבר זו יצירה טובה שמשלבת מתח וסיפור טוב עם ערך מוסף. ועל הדרך מגיע לדרור, וגם לצוריאל הורוביץ, פרגון גם על כך שהם אימצו את מנהג סיכום שנת הקריאה שלהם (רק חבל שהם עוקפים אותי בגדול... מענין אם קנאת קוראים תרבה חוכמה...). חפשו את הסיכומים שלהם בפייסבוק! ואחרון בתחום הזה הוא "עד השקל האחרון" של חברי שלמה לרנר. קראתי עוד את טיוטת הספר בשקיקה, ובעיניי זה ספר שכמעט כל עצמאי צריך לקרוא. לא מפני שהוא מדריך לניהול עסק, אלא מפני שהוא תמרור אזהרה מצוין למה שקורה כשעסק מתחיל להתגלגל לא נכון. הספר כתוב היטב ותופס אותך, והסיפור עצמו עצוב ומטריד. מומלץ לכל מי שחושב לפתוח עסק. או עצמאי. או מכיר מישהו כזה. בתחום העיון, הספר הבולט ביותר שלי השנה היה "מולדת התקווה" של וילפרד מ' מקליי. נפלא! מדובר בכ־500 עמודים על ההיסטוריה של ארצות הברית, החל מהמתיישבים הראשונים, דרך ההתפשטות, החוקה, מלחמת האזרחים ומלחמות העולם ועד לתקופה המודרנית. כל פרק עוסק בתקופה אחרת, והספר עמוס בעובדות ובסיפורים, אבל מצליח לא להפוך לספר לימוד משעמם. למדתי ממנו המון. גם על ההיסטוריה האמריקאית עצמה, אבל אולי יותר מכך על האמריקנים – מאיפה הגיעו תפיסות העולם שלהם, היחס לחירות, לדת, לשלטון ולזהות הלאומית שלהם. וכמו שקורה בספרי היסטוריה טובים באמת, הרבה דברים שקורים בארה"ב היום נעשים מובנים יותר כשמכירים את מה שקדם להם. 500 עמודים שהיו שווים מבחינתי כל דקת קריאה. שני ספרים נוספים שקראתי השנה עוסקים מזוויות שונות בבעיה דומה מאוד: מה שהטלפונים, הרשתות והעולם המודרני עושים למוח שלנו. הראשון הוא "דור בחרדה" של ג'ונתן היידט, שמנתח את העלייה בחרדה ובהפרעות נפשיות בקרב צעירים ומראה את הקשר בינה לבין כניסת הסמארטפונים והרשתות החברתיות לחייהם. היידט לא מסתפק בניתוח אלא גם מציע מסקנות מעשיות מאוד – לדחות את גיל הסמארטפון, להגביל את הרשתות ולפקח הרבה יותר על החשיפה אליהן. השני הוא "לא בפוקוס" של יוהאן הארי, שעוסק במשבר הקשב שלנו. הסמארטפון והרשתות מככבים גם כאן, אבל הארי מרחיב את המבט גם לתזונה, לסביבה, לצורת העבודה שלנו ולעוד גורמים שמפרקים את יכולת הקשב. זה ספר חזק, קצת מפחיד ומגובה בהרבה נתונים. שני הספרים יחד בהחלט גרמו לי לחשוב מחדש על המחיר שאנחנו משלמים על החיים בתוך המסכים, ובעיקר על המחיר שמשלמים הילדים שלנו.