מחקר של אוניברסיטת בר-אילן: הפניית קשב לתחושות הגוף הפחיתה את התגובה הדלקתית והאיצה את ההתאוששות
אנחנו רגילים לחשוב על תחושות מהגוף כעל מידע שהמוח מקבל. אבל מה אם האופן שבו אנחנו מפנים קשב לתחושות האלה יכול להשפיע בחזרה על התגובה הביולוגית עצמה?
חוקרות באונ' בר אילן אומרות שהאופן שבו אנחנו מפנים את תשומת הלב יכול לעצב את החוויה שלנו של תחושות מהגוף. למשל, הסחת דעת מכאב או מגרד יכולה להפחית את עוצמת התחושה.
מחקר חדש ממעבדתה של ד"ר לירון רוזנקרנץ בפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי באוניברסיטת בר-אילן, המתפרסם היום בכתב העת Nature Human Behaviour, מראה כי הפניית קשב יכולה להשפיע גם על התגובה הדלקתית של הגוף.
המחקר, בהובלת ד"ר נופר מזרחי ובשיתוף עם פרופ' מנחם רותם, רופא מומחה לאימונולוגיה קלינית, כלל 57 נבדקים בריאים בשלושה ניסויים. המשתתפים עברו בשני מפגשים שונים הליך מבוקר שיצר תגובה דלקתית מקומית, קטנה וזמנית בעור. בכל מפגש הם התבקשו להפנות את הקשב באופן שונה: במפגש אחד הם התבקשו להפנות את הקשב לתחושות מהאזור ובמפגש אחר - להסיח ממנו את דעתם. החוקרים עקבו אחר התגובה הדלקתית במשך 20 דקות בעודה מתפתחת, ובמקביל מדדו מדדים פיזיולוגיים ובהם שונות בקצב הלב, טמפרטורת העור ופעילות מערכת העצבים האוטונומית.
ההשפעה של הפניית הקשב לתחושות מהאזור בו נוצרה התגובה הדלקתית הייתה משמעותית ועקבית: כאשר המשתתפים הפנו באופן רצוני את הקשב לתחושות שעלו מאזור קטן של דלקת בזרוע, התגובה הדלקתית הייתה קטנה יותר והראתה החלמה מהירה יותר, בהשוואה למצב שבו הקשב שלהם הופנה הרחק מאותן תחושות. התגובה הייתה קטנה פי כ־1.5, וההבדלים הופיעו בתוך דקות בקרב רובם המוחלט של המשתתפים. כלומר, אותו משתתף, אותה דלקת – רק הפניית הקשב השתנתה, ואיתה גם עוצמת התגובה הדלקתית.
"מה שבלט לנו במיוחד במחקר הוא שהפניית הקשב לאזור הדלקתי שינתה לא רק את החוויה הסובייקטיבית של המשתתפים, אלא את התגובה הדלקתית עצמה", אומרת ד"ר רוזנקרנץ. "כלומר, הממצאים תומכים באפשרות שהחוויה שלנו לגבי מה שקורה בגוף אינה רק תהליך פסיבי, אלא לוקחת חלק פעיל באופן שבו תגובות פיזיולוגיות מווסתות".
החוקרים זיהו שני מסלולים משלימים שתרמו להשפעה. האחד קשור לאותות התחושתיים המגיעים מהרקמה הדלקתית. השני הוא מנגנון ״מלמעלה למטה״ (top-down) שבאמצעותו הקשב המשיך להשפיע על הדלקת גם כאשר האותות התחושתיים מהאזור הופחתו באמצעות הרדמה מקומית.
יחד, הממצאים מצביעים על כך שקשב יכול להשפיע על דלקת הן דרך מסלולים תחושתיים והן דרך מנגנונים קוגניטיביים. במובן רחב יותר, המחקר מציע שהאופן שבו המוח מתעדף אותות המגיעים מהגוף עשוי להשפיע על האופן שבו הגוף מווסת את עצמו.
הניסויים נערכו בקרב נבדקים בריאים ובמודל מבוקר של דלקת עור חריפה. עדיין לא ידוע אם אותם מנגנונים פועלים גם בדלקת כרונית, בריפוי פצעים או במצבים אחרים. באונ' בר אילן אומרים שהשלב הבא במחקר יהיה לזהות את המסלולים המוחיים והחיסוניים המדויקים המעורבים בתהליך, ולבחון האם השפעות דומות מתקיימות גם במערכות פיזיולוגיות אחרות.