הערוצשלי♥️

מוצ"ש 🪶 22.5.2021 🍃21:37 במבחברת📙 אין כאן שקט, בשומקום. העייפות משתלטת. הדיו של העט מג'עג'ע. כאב ראש, מחפשת שקט, מחפשת משהו לעשות, לא להשתגע. מנסה לחזור לפעם, בלי כל הטכנולוגיה המפוצצת הזאת. עוד לפני שהייתי ככה כלכך מכורה. אז היה לי יותר שקט, אז היה לי יותר את עצמי... עכשיו פתאום טוב לי. עם המוזיקה שלי, באוזניות שלי. מרגישה תנועה קצב תזוזה . לא את כל הרעש, הצעקות והבכי כאן מסביבי. עדיין עוד כואב לי הראש, חושבת איך להעביר אותו. מנסה לא לחשוב עליו, לא להרגיש שהוא חלק ממני. מנסה לא לחשוב יותר מידי, בכללי, ולווסת את כל הרגשות והתחושות, ההצפות. לאזן את האנרגיות, להתאזן עם האנרגיות. מנסה לא להיות עצבנית . להיות יותר סלחנית לעצמי, יותר סבלנית. לתת לאנרגיות שבי לזרום. לתת לאוויר אצלי לנשום.

להרגיש משהו בפה שלי. סחרחורת, צמרמורת. כאב בטן, לחצים, רעב. צעקה של משהו חסר. צעקה של, משהו אחר. שלא, מדבר. עירבוב מטורף של מחשבות - שגעת. מ ש ת ג ע ת בשיגעון. המון רגשות המון מילים המון מחשבות דימיונות, סוג של פלאשבקים כאילו אני שם במקום אחר דימיוני כל רגע בתוך הרגשה שונה קרועה בין, לבין, לבין, לבין, לבין.. קצת מזה והרבה מזה ועוד טיפה ממשהו אחר וגל של רגשות וצונאמי של מחשבות. רגע אחד אני מישהו אחר.. ורגע שני חוזרת לעצמי. מאבד ומוצאת את עצמי בו זמנית. לא רואה את המילים, מרוב אותיות כבר לא מצליחה לקרוא, מרוב מחשבות כבר לא מצליחה לחשוב, מרוב דימיונות כבר לא מצליחה לדמיין, מרוב רגשות כבר לא מצליחה להרגיש, מרוב הצפות כבר לא מצליחה לצוף, רק לטבוע ולעוף. הטילטול של בין לבין, האשליה של יש ואין. המגע הזה שצועק ונעלם, המצב הזה בין כלום לעולם. הניצוץ הזה שנכבה ונדלק מהבהב בחושך, חוזר ונעלם ומרצד בנפש. אני פה במציאות ? או בתוך עולם אחר? אני גדושה במחשבות? או ריקה מהן? אני נקייה מלהתנקות? או טמאה מלהטמא? אני טובעת בתוך עצמי? או שצפה מעל, עולה על הגל ושוחה נגד הזרם? יש לי זרמים בלב, יש לי ק.צרים במוח. איבדתי את הכוח, עם המון כוח. להלחם או לברוח? לרוץ רחוק מהר, לדפוק ספרינט ולחזור להלחם. לנסות ל נ ש ו ם ? או ל.ע.צ.ו.ר את הנשימה? לוותר מראש? או להתמיד במשימה? להתייחס לגוף? או רק לנשמה? עשיתי ביניהם הפרדה.. להכנס לצלול אל תוך הפעימה.

04:57 ♥️ 20 במאי 2021 זהו, טוב, השתגעתי פה סופית.. כן.. לא רואה מימני ולא משמאלי. אני כאן שעות, שעות מול המסך. יש לי היבהובי ניתוק כאלה. אני חוזרת לעבר, קוראת דברים שכתבתי פעם. בודקת, נשאבת, מחפשת, מתערבבת. מנסה להאחז במשהו. נכנסתי לכל מיני תקופות שהייתי בהן. תקופות שמתביישת בהן, באיך שהתנהגתי. אני מנסה לקבל את זה ולהבין את הכאב זה. הייתי אז אדם שונה ומבולבל. הייתי אז ילדה אבודה שרק חיפשה מישהו שיבין אותה. עשתה כל דבר, בשביל שלא יעזבו אותה. גם אם זה משהו שפגע בה. השתמשו בה וזרקו אותה. הרגישה נטושה, נטושה כלכך. ומוזנחת, הכי מוזנחת שיש בעולם. היום אני מבינה אותה, מבינה אותה כלכך. אלה תקופות שהדחקתי, זרקתי אותם לפח. אבל הם שם, קבורים עמוק בפנים. השדים בארון עוד חיים. העזתי טיפה לפתוח את התיבת פנדורה הזאת. וכל מה שבאלי זה לחבק את הילדה הנטושה הזאת. שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד. היא לא אשמה, היא רק הייתה ילדה תמימה. הייתה מלאך, הייתה קסומה. רק חצויה לחלקים, לא שלמה. אני מנסה לא להאשים את אותה הילדה. אני רוצה עכשיו למחול לה. אני מנסה לא לכעוס על מי שאני היום. אני רוצה עכשיו לסלוח לי. לקבל אותי כמו שאני. לחבק, לחבר הכל. לנגב את כל הדמעות, שקבורות שם בפנים. שעוד יצאו לאור. לתת להן לזרום, לזלוג לי על הפנים. שיינקו את כל האבק, שהצטבר עם השנים. אני גאה בילדה שהייתי, גאה בה כלכך. שתפסה בציפורניים, ולא הרימה ידיים. כשהמצב שלה היה מתחת לקרשים, היא קמה משם ובנתה מהם סולם. גם כשזילזלו ברגשות שלה, היא התרוממה ונלחמה על השם שלה. ולא נתנה לאף אחד להפיל אותה. טוב, אז זהו, עדיין נשארתי אותה משוגעת, אע? ;)

כשאתה צועק, אני שותקת כשאתה שותק, אני צועקת כשאתה הולך, אני נשארת כשאתה נשאר, אני הולכת כשאתה מתקרב, אני מתחרקת כשאתה מתרחק, אני מתקרבת וכשאני מתקרבת, אתה מתרחק וכשאני מתרחקת, אתה מתקרב כשאתה רוצה, אני לא רוצה כשאתה לא רוצה, אני רוצה וכשאני רוצה, אתה לא רוצה וכשאני לא רוצה, אתה רוצה זה לא חופף זה כל הזמן סותר ומסתתר וחוזר ומדלג ומתכווץ ומתרחב ולא בסדר ומתגבר ונפתח ונסגר כמו סיבובים בכיכר כמו תנועה שנעצרת כשאי אפשר אז אולי אולי כבר די אולי אפשר? מרוב אהבה בוערת הלב נפשר

ל"ג בעומר שמח חברים🔥 אל תישכחו לחייך אה?🙃

בס"ד יום חמישי ♥️ 29.4.2021 🙃19:30 במחברת📙 איזה מוזר שכבר הגיע יום חמישי. כל השבוע רץ לי כבר מאמצע השבוע. אז אין לי תחושה של ימים. זה מהחרדות והדיכאון. שהכל רץ בראש ונעצר. בסוף חוזרים אליו. נופלים לדיכאון, נשאבים לתחתית הזאת. באוטומטיות, הברירת מחדל. המקום עם החור המוכר. קל מאוד להגיע למקום הזה, להשאב אליו. בלי רצון לצאת מזה, בלי צורך להתמודד עם שומדבר. אפשר לברוח מהכל. מקום בריחה, מקום שחור. המקום הנוח, המקום הבטוח. לחיות בתוך הקיא של עצמך. להיות בתוך ביצה כזאת טובענית עם חושך סמיך. אין חשק לאכול, אין בכלל תאיבון. מתרחקים מכל מה שנוגע לאוכל. הכל מגעיל אותך. ישנים כל היום, כל יום. עד שזה עובר. מתעוררים עייפים, עם רצון להמשיך לישון. וקמים עייפים, חלשים ומסוחררים. ואחרי שכל זה כבר עובר, מגיעות החרדות. אין זמן לנוח, ואי אפשר לברוח. המחשבות רצות ריצת מרתון, והסרטים בראש מככבים בתפקיד ראשי. הגוף דרוך, עם דופק מהיר. כל תזוזה של העולם מרעידה לך בפנים את הייקום של עצמך. ואף אדם מבחוץ לא רואה, לא שומע, ולא מרגיש שמשהו קורה לך. זה לא מוקרן כלפי חוץ, זה רק צורח מבפנים, ושובר אותך לרסיסים. וככה, כל שבוע מחדש, כל יום, כל חודש, מתים מבפנים בתוך הלופ המסחרר הזה.

אמאל'ה איזה דיוק.. זה אוסף אותי. אמאל'ה לגלוש במסך.. מרצד לי בעיניים. זה מפזר אותי. אמאל'ה ההתמכרות.. הלב דופק מהר. זה משתק אותי. אמאל'ה איזה מוזר.. השאיבה אל המסך. זה מנתק אותי. אמאל'ה הרגשות.. קשה להכיל, זה מכבה אותי. אמאל'ה המחשבות.. לא עוצרות, זה מסובב אותי. אמאל'ה העבר.. כזה אפל, זה מערפל איתי. אמאל'ה האשליה.. מרגישה אמיתית, זה מעמעם אותי. אמאל'ה המבטים.. כל-כך חודרים. זה מביך אותי. אמאל'ה האנשים.. כל-כך עמוקים. זה מטביע אותי. אמאל'ה האובססיביות.. לחשוב עליו. זה מקלקל אותי. אמאל'ה היצר הזה.. להרס עצמי. זה מאבד אותי. אמאל'ה החוסר הבעה.. לביטוי עצמי. זה מעלים אותי. אמאל'ה המילים.. הלכו לאיבוד. זה מרעיש אותי. אמאל'ה הנופים.. כל-כך יפים. זה מאפס אותי. אמאל'ה השקט.. עולם שלם. זה מחזיר אותי אליי.

וואי זה שוב חוזר אליי. האשליה הזאת. שכולם פה אבל לא. מעבר למסך זה רק מילים. כאילו הם כאן אבל נוטשים. אבל הם שם כלכך קרובים. הם חיים את החיים. עסוקים שם עם האנשים. במציאות שהם נמצאים. וואי זה שוב נופל עליי. ההבנה הזאת. שאלה רק מילים. שהם שולחים אליי. ושהם לא כאן. ואני סתם בתוך סרט. שהם כאן והם הולכים. שהם כל כך נוטשים.

מכורה להודעות. כלכך. אני מרגישה נטושה. למה אני נוטשת את עצמי? למה אני שונאת את עצמי? כל-כך. למה אני כלכך הולכת? וואי אני מתנהגת מגעיל. אני צריכה לבקש מעצמי סליחה. המילים קצת נעלמו לי. הכל יוצא לי עקום. ריק לי ומלא בו זמנית. ואני מרגישה כלכך אילמת. וואי הכל כאן מוזר לי. אני מרגישה לא מחוברת. וואי אני מתוסכלת. שאני לא מצליחה להביע את הכאב הזה. לדבר אותו לבטא אותו. להוציא אותו החוצה. אוף אני כועסת. למה אני כועסת? אולי אני סתם כועסת? לא. אני לא סתם כועסת. אני כועסת על המצב. כועסת על עצמי. אני כועסת שאני נוטשת את עצמי. אני פאקינג נוטשת את עצמי. אני לא מצליחה להביע את עצמי כמו איך שאני רוצה בדיוק. ואז אני כועסת ומענישה את עצמי. ייאאא איזה עצבים זה. מרוב עצבים קשה לי להקליד. אני כועסת ולא כועסת. אני כועסת ונרגעת. כועסת ומתגעגעת. וואי המצב הזה מוזר. הכל פה מבולגן, מעורבב. אני שונאת אני אוהבת. אני אחת אני מעורבבת. אני מוחקת אני כותבת. פעם כתבתי יותר. סיפרתי פירטתי יותר מה המצב שלי. חפרתי על כל מיני סיטואציות. חזרתי. על הרבה הרבה מילים. ועכשיו.. עכשיו כבר אין לי מילים. לספר מה עובר עליי. מה קורה לי. מה אני מרגישה. אני מרגישה אילמת. גם כשאני כותבת. המילים קופצות לי בראש. אין להן משפט שלם. יש רק משפט שקופץ מידי פעם. אבל עם מילים ריקות. יש רק מילים שקופצות מידי פעם. עם צעקה כלכך גדולה. שמהדהדת בי ומשתיקה אותי. חותכת כל חתך שבי. ושוברת כל רסיס שבי. מילים. אמאל'ה כמה מילים. וכמה שתיקה. יש בפנים.

חברה מכאן שכתבה עליי שנה שעברה..🥺😁